תקיפת הנגד לא אמורה להיות
אינסטנקטיבית כמו סיכול ההתקפה של היריב. המורה שלי אומר שהתנועות של הגוף בקרב צריכות לבטא את המשמעות של המלים "טין-טו". "טין" פירושו שהאוכל נכנס דרך הפה, "טו" פירושו שהאוכל יוצא דרך הפה. "טין" מסמל את ההתקפה של היריב, שמתעכלת אצלנו מבלי שתגרום לנו לנזק. העיכול יכול להתבצע בצורות שונות, החל מהתחמקות וכלה בספיגה. "טו" מסמל את ההתקפה שלנו. בזמן ביצוע "טין" הגוף מתנועע כמו קפיץ שנמתח; בזמן ביצוע "טו" הקפיץ כאילו משתחרר מהמתח שצבר וחוזר למצבו הטבעי. "טין" גורם לאלימות של התוקף להיות חסרת-השפעה עלינו; "טו" משיב אלימות זו חזרה אליו. "טין" היא פעולה אינסטינקטיבית. כאשר תוקפים אותנו, שנים של אימונים גורמים לכך שפשוט לא ניפגע. אפילו אם לא נעשה דבר - לא ניפגע. הגוף יגיב, העיניים יגיבו, הידיים יגיבו, הרגליים יגיבו, הנשימה תגיב, הכוונה תגיב - ואנחנו פשוט לא ניפגע. אולי תהיה זו התחמקות, אולי תהיה זו הסטה, אולי יהיה זה משהו אחר לגמרי - אבל הגוף לא יאפשר לעצמו להיפגע, כי אחרי שנים של אימונים, העין תראה, הלב יחוש והגוף ינוע בהתאם. האנרגיה שלנו לא תניח לנו להיפגע, כי היא עוצבה לצורך כך באמצעות עבודת נמלים מפוקחת ומובנית, נטולת אשליות והשערות (מה שאני מכנה "אמנות ההנחה" - אחת האמנויות המסוכנות ביותר למשתמש בהן...). "טו" היא פעולה פחות אינסטינקטיבית. היא אפילו לא לגמרי "טבעית". האוכל יוצא דרך הפה... אנחנו מקיאים... זה טבעי, אבל... בשביל "טין" אנחנו לא צריכים לעשות כלום. רק להניח לזה לקרות וזהו. בשביל "טו" אנחנו צריכים להוציא משהו מתוך עצמנו, להביא משהו מהפנימיות שלנו, לבטא את עצמנו!!! לדוגמא: אגרוף נשלח לפרצופנו במהירות, היד שלנו אוספת אליה את אנרגיית האגרוף ומסיטה אותה הצידה - ולאחר מכן מתיישרת וננעצת בתוך פרצופו של התוקף. ההסטה הראשונית היא פעולה שאיננה דורשת מאיתנו להביא שום דבר מתוך עצמנו - היא טבעית ואוטומטית עבורנו; אך המשך התנועה - כלומר, הטחת כף היד בפרצופו של התוקף - היא כבר ביטוי של עצמנו, של הרצון שלנו, של היוזמה שלנו, של הצורה שלנו. מצב ללא-חשיבה יוצר "טין" מושלם. אי אפשר לפגוע באדם שתודעתו מרוקנת. זה כמו לנסות לתפוס את הצל של עצמנו. אדם כזה איננו מגיב, כי אין אל מה להגיב. לדוגמא, הוא מסיט את המכה ברגע שהיא נולדת, או אפילו לפני כן. אם צריך לטפל במכה רק אחרי שהיא כבר יוצאת לדרכה, זה לא קצת מאוחר מדי?!?!?! אם יש רעידת אדמה, הוא לא צריך לברוח - הוא מלכתחילה לא נמצא שם. ולא שהוא חושב לעצמו: "המממ... שם תהיה רעידת אדמה, אז לא כדאי ללכת לשם". לא. הוא פשוט לא נמצא בתוך המימד הזה של צפיה -> הסקה -> החלטה על פעולה -> ביצוע הפעולה, אלא במימד של הוויה. "טין" פירושו להיות בהרמוניה; "טו" פירושו מגוון יותר - והוא יכול להיות בפשטות "לחסל את התוקף". אני מכנה זאת "הסתגלות" ו"שערים". ההסתגלות שלנו למצב של התקפה הוא-הוא האינסטינקט שיש לפתח. זה לא שצריך להרכין את הראש, לסגת לאחור, לנוע לפנים והצידה, או לבעוט. זה לא הדברים שאותם צריך לפתח. ההסתגלות היא זו המאפשרת לנו לשמור על עצמנו - והיא האינסטינקט היחידי הטעון טיפוח. היא זו שתחליט מה לעשות. זה נשגב מבינתינו, כל שכן משכלנו המודע. כשאינסטינקט ההסתגלות מטופח היטב, אנחנו נסתגל לכל התקפה, ברגע בו היא מתרחשת. אך הסתגלות לבדה איננה תקיפה. לשם כך נחוצים לנו ה"שערים". ה"שער" הוא זה אשר מחבר בין המציאות הנוכחית, בה אנחנו נמצאים בשניה מסויימת, לבין המציאות הרצויה, שבה התוקף נמצא במצב בו אנחנו רוצים שהוא יימצא, כגון: - מעולף; - שוכב חסר אונים על הרצפה מתחתינו; - מנוטרל; וכולי... ההסתגלות היא הבסיס. הוא איננו יכול לפגוע בנו. מתוך בסיס זה, אנחנו עוברים כהרף עין דרך "שער" נבחר, אל תוך המציאות המבוקשת - ומוצאים שם את התוקף שלנו בדיוק במצב שבו רצינו למצוא אותו: מעולף, שוכב חסר אונים או כל דבר אחר שביקשנו לעצמנו... כמובן, "טין-טו" זה רק רעיון, דרך פעולה, גישה, תפישה. יש גם צורות תפישה אחרות, שמשתלבות או לא משתלבות עם הדרך של "טין-טו". אין זוהי הדרך היחידה. אך זה נראה לי בהחלט מספיק כדי שיהיה לך על מה לחשוב ברכבת...
שלך באהבה, בן
