שואה. קורבן. הקרבה.

[להבה ירוקה]

שואה. קורבן. הקרבה.

מה המילים האלה מעלות בכם? אילו אסוציאציות? איזה הקשר אישי אל החיים והתחושות שלכם?

 

[ירגזי כחול]

-

סבתא

והדודים שלה והדודה א'. וכל כך הרבה אנשים בעצם שקשה לספור. ואמא ויאנוש קורצ'ק ואנה פרנק ו... (אמא אמרה שזה יום של זכרון היום, אבל גם יום של תקומה. שהם שרדו, ובזכותם אנחנו פה. שגם את זה צריך לזכור, ולא לשכוח. אז אני זוכרת.)

 

[BellA עלמה]

לא רואה את זה ככה

אני רואה את צד האופטימי הסבא והסבתא שניצחו את המפלצות והצליחו להגיע לארץ בדרכים לא דרכים. להקים משפחה לחיות לא מזמן אמא שלי מצאה משהו שסבי כתב ביחד עם כמה חברים שבועיים אחרי שהיגיעו ארצה. זכרונות ממה שעברו הייתי מביאה קטע לפה אבל זה אישי מידי אימי חושבת למסור את זה ליד ושם אני כנראה אביא להם את זה ככבוד לסבי(ז'ל) שאימי תהיה מוכנה

 

[לירננה]

פחד, מועקה

אני הרבה פעמים מקשרת את הזה למקום הממשי שאני נמצאת בו במציאות. אני רואה ילד עובר ברחוב ככה בנחמדות וחיוך, ואז חושבת שבתקופה ההיא זה לא היה יכול להיות ככה. אני רואה את אחותי ובעלה והתינוק שלהם שמוגן כל כך בידים שלהם,שקט וישן, ומתכווץ לי הלב על נשים שלקחו מהן את התינוקות שלהן. אין לי אישית במשפחה אנשים שנספו בשואה. אז אני חושבת שהמחשבות שלי הן כאלו של ניסיון קטן לראות משהו קטן מהדברים ההם.גם אם לא להבין.

 

[magenta73]

אם כבר,

אז שואה, קורבן, הקרבה... המילים הללו רק מעלות לי את סינדרום "דור שלישי לשואה". אני לא חושבת שאלו שהיו בשואה היו קורבן. לא חושבת שהם באמת ידעו. ומי שידע, לרוב גם עשה משהו... והם בטח לא הקריבו (בדרך כלל מקריבים למען משהו). אבל מה שכן, זה לימד אותם להסתתר. להדחיק רגשות. לעמוד במרכז. להיצמד לכל פירור כאילו היה האחרון. להאשים אחרים. לחשוד. לשרוד. לא להאמין יותר... לאף אחד.... ואז... מגיע סינדרום הדור השלישי... את לא בסדר. את אשמה. אני נפגעת. אני הקורבן... וכו' וכו'... (ביקשת הקשר אישי...)

 

[להבה ירוקה]

דור שלישי לשואה

אחרי אימי רדפו עם צלחת ביד. דיאטה היה דבר מוקצה. אחרי בדיוק ההפך וזה יצר את מה שיצר (שנים של בעיות בתחום האכילה והרגש). לא כ"כ הבנתי מי אומר את מה שכתבת: את לא בסדר. אשמה. אני נפגעת. האם הורייך כלפייך, או שאת לעצמך?

 

[magenta73]

אמא>אלי.

חלק מהרוח הפולנית. מניפולציות רגשיות. אובר פרוטקטיב. וכו'. פעם קיבלתי למייל עבודה סמינריונית שפסיכולוגית עשתה על כל מיני בדיחות על פולניות וניתחה את זה בצורה פסיכואנליטית, והראתה את הפולניות כסוג של הפרעה נפשית. זה היה מצחיק, עצוב וכ"כ כ"כ נכון. האמהות הפולניות כקורבן. הן ישארו לבד בחושך, כי אין להן צרכים או מאווים, והן לא רוצות להפריע למהלך החיים של האחרים, אבל מידי פעם יאנחו לך קרוב לאוזן... רק שתזכור שאמא שלך לבד... בחושך... בגללך!!!

 

[מלאכי עליון]

שואה...../images/Emo104.gif

תמיד היום הזה מגביר בי את הציונות וגורם לי להרגיש ש"אין לי ארץ אחרת..." ואני גאה לחיות בו למרות כל הדברים הרעים שיש במדינה הזאת- הפיגועים, ההתנהגות של האנשים וכו', עדיין זאת המדינה שלי.

 

[hayapollak]

אני בת לניצולי שואה

אמי היתה במחנה אושוויץ ושרדה. אבי גוייס לצבא ההונגרי, בשלב מסויים ברח ושרד. רבים מהמשפחה המורחבת של הורי ניספו בשואה כולל הסבים והסבתות שלי אותם לא יצא לי כמובן להכיר. יהי זכרם ברוך. כשהסתיימה המלחמה הורי היו בני 24 ומכיוון שעוד לפני המלחמה הם היו חברים כשהם חזרו לאחר המלחמה לעיר בה נולדו, מצאו אחד את השניה (גורל) התחתנו ובאו לארץ - עם תינוקת בת חצי שנה (אחותי) שנולדה בגרמניה, כאשר הורי המתינו לתעודות עליה לארץ. אחר כך כעבור 6 שנים נולדתי גם אני. כבת לניצולי שואה מעולם לא הפסקתי להתפעל מהדור הזה - הדור שעבר שואה, אלו שמתו ואלו ששרדו ובעיקר את הרצון והיכולת אחרי גיהנום כזה - לחיות, לאהוב, להקים משפחה ובית ולתפקד בחיי היום יום - מחדש, לחזור לחיים נורמאליים. איזה כוחות נפש הם מצאו בתוך עצמם להשתקם - פשוט לא יאמן.

 

[טוהר לבן]

סיפורי משפחה...

שלא דיברו עליהם בכלל ותמיד שמעת חלק מפה חלק משם.. סיפורים מאנשים שהיו שם סרטים בטלוויזיה מסע לפולין מעלה לי כל כך הרבה... כשאמות, משהו ממני, משהו ממני ימות בך, ימות בך. כשתמות, משהו ממך בי, משהו ממך בי ימות איתך, ימות איתך. כי כולנו, כן כולנו כולנו רקמה אנושית אחת חיה ואם אחד מאיתנו הולך מעמנו משהו מת בנו - ומשהו, נשאר איתו אם נדע, איך להרגיע, איך להרגיע את האיבה, אם רק נדע. אם נדע, אם נדע להשקיט את זעמנו (אם נדע להשקיט) על אף עלבוננו, לומר סליחה. אם נדע להתחיל מהתחלה. [ריקמה אנושית]