מיקי הקורא
New member
שדה על הנהר
שדה על הנהר "עוד כמה זמן תחזור", שאלה רחל רעייתו האהובה. פעם עשירית שהיא שואלת חשב סעדיה בלבו, היא לא ממש רוצה שאלך. הוא ניגב את שאריות החילבה והמרק בצלוף (פיתה תימנית) וענה. "כבר אמרתי לך זה עניין של שבועיים וחצי מקסימום שלושה שבועות". "כל כך הרבה זמן". אמרה במורת רוח. ודחפה לתיק את חלוק של שבת והתפילין ליד הטלית הנקייה. "היא הגישה לו מים אחרונים לרחיצת הידיים, וישבה לשמוע אותו מברך ברכת המזון. סעדיה ידע שהיא אוהבת את סלסוליו, לכן הרים את קולו המתנגן והיא עונה אחריו בלחש אמן ואמן. "אתה תתגעגע אלי". שאלה בביישנות. והיא תולה על כתפו תיק ובו צידה לדרך הארוכה. "אל תדברי שטויות". ענה ולחלוחית כיסתה את עיניו. "שוב פעם את והשטויות שלך". הרים את קולו שלא תרגיש את המחנק שחש בגרונו. "יאללה סורי מדרכי ותשמרי על הבית והלול", הוא נשק לה ארוכות על שפתיה ויצא לדרך. היא נשארה בפתח הבית מתפללת בלבה, שלא יפגוש באריה או בחיה רעה אחרת. היו שמועות גם על שודדים, הנמצאים בהרים הרחוקים, רק שישוב בשלום, נשאה תפילה למרומים. שלושת הימים הראשונים חלפו חיש מהר, הוא ליקט שורשים ועשבים בדרך. רכס ההרים הגבוהים היה קרוב. מידי פעם היה נתקל ברועה צאן, או במאהל של ערבים. קבלת הפנים הייתה חשדנית אך מהולה בכבוד רב. האימם (כמו שח, מלך נשיא) אסר על יהודים לשאת נשק, אך את האחריות לשלומם לקח על עצמו וחל איסור חמור מאוד להתנכל להם. הוא חש בריח המים מרחוק והגביר את צעדיו, הנה כבר העיקול האחרון ומראה המים ממש סנוור את עיניו. סעדיה ירד על בירכיו, שלה קערית מתיקו, הרים עיניו למרום ובירך על המים בקול רם. "שהכל נהיה בדברו". "אאהה". גניחה נשית נשמעה. הוא הביט הצידה בחשש. וראה אישה ששערותיה הארוכות כיסו את שדיה, בתנועות ידיים ביישניות ומבוהלות מנסה לכסות את מערומיה בשמלתה. הוא הסתובב מיד הצידה הקערית נשמטה ארצה והוא הוריד עיניו לידיו ואצבעותיו נוגעות אחת בשנייה ורוטטות בהתרגשות. "מי אתה? מה אתה עושה כאן?" "נכנס לי קוץ לאצבע", ענה בביישנות מבלי להסב את עיניו מאצבעותיו. "אל תסתובב!" פקדה עליו. היא התקשתה ללבוש את שמלתה הרטובה שנדבקה לגופה, לפתע נשמע קול קריעת בד מלווה בגניחה. "אוף,,, הכל בגללך, שמלתי היחידה נקרעה". אמרה בקול בוכיים. "אני ממש מצטער, אני יכול לתקן לך, סליחה". גמגם בתשובה. "טוב,, מה אתה עמד כמו גולם"? אמרה בעזות. "אתה באמת יודע לתפור? אם תתקן את שמלתי אסלח לך". אמרה וצחוקה המתגלגל נסך בו מעט בטחון. "יש לי מערה כאן, תוכל לבוא אלי ותקן את שמלתי, אגיש לך מעט אוכל, יש לך התנגדות?" הוא הרים את עיניו אליה בבושה. שיערה המתולתל הגיע עד למותניה, שמלתה הרטובה רק הדגישה את חמוקיה. "טוב, טוב". מלמל בחוסר בטחון. "מי גר איתך"? שאל ובקולו נשמע חשש. "אף אחד", ענתה בעזות. "אתה פוחד מאישה בודדה? או שאני צריכה לדאוג?" שלושה ימים שהה במערתה, היא גילתה לו דברים ולימדה אותו תענוגות שלא ידע שיש, הוא הבטיח לחזור בעוד שבוע בערך. הימים חלפו מהר והוא חזר אליה לשלושה ימים נוספים. הוא הסביר לה את האמת שהוא נשוי וחייב לחזור לאשתו. "תבטיח לי שאראה אותך שוב". התרפקה עליו ודמעותיה מרטיבות את חזהו. "אני לא יודע". גמגם בחוסר נחת. אגרופיה הקומצים הכו בחזהו ובצלעותיו, "אתה לא הולך, רק אם תבטיח לחזור". יבבה בבכי, "אתה לא אוהב אותי". שאלה. "אם אתה לא אוהב אותי, אז לך,,, לך לך ממני". דחתה אותו בשתי ידיה הענוגות, ודמעותיה חורצות את פניה בתלמים כחולים מהכוחול שבעיניה. "אל תדברי שטויות אישה". אמר וידיו מחבקות ולוטפות את גופה אליו. "אני אחזור". לאט לה בקול רפה. "אתה לא תחזור, אני יודעת". הרימה את קולה בבכי. הוא לא ידע מה לעשות, בלבו הוא רצה להישאר, או לחזור. אבל מה עם אשתו, משפחתו, בני כפרו. מחשבותיו התרוצצו ועיניו נעות לכל עבר. "אני אחזור". אמר וקולו נסוך ביתר בטחון, "אל תדאגי אני מבטיח לחזור". קולו נשמע יותר ויותר בטוח. "אני נשבע לך שאחזור בעוד חצי שנה". הוא נפרד ממנה ויצא לדרך. בתי הכפר נראו מרחוק, צבעם כצבע האדמה האדומה. הוא האץ את צעדיו רועה צאן מבני הכפר, נפנף אליו לשלום בהיסוס. "סעדיה?" צעק בשאלה מרחוק. "כן, כן" השיב בצעקה, "אני ממהר, נדבר אחר-כך". אמר בהרחיבו את צעדיו. היא לא תדע, חשב לעצמו בשקט. מנסה להשקיט את מצפונו. הוא פתח את דלת ביתו וקולו רך וחרישי. "רחלי? רחחחחלי? "סעדיה"? קולה התנגן אליו בסימן שאלה ותדהמה. "כן", לאט לה ופתח ידיו לצדדים. "היכן את שושנה בין החוחים?" היא קרבה אליו, כרסה בין שיניה ומבט של פחד בעיניה. "שמע ישראל,,, איפה היית,,? לאן נעלמת? "התעכבתי מעט", הודה בביישנות, "אבל הגעתי, את רואה כי הלא כן". "התעכבתי קצת?!... קצת? חצי שנה זה קצת?" "מה" שאל בפליאה, "מה חצי שנה, איזה שטויות את מדברת?" "יההמורי סלם, רבי שלום שבזי". צעקה האישה וברחה החוצה. השכנים יצאו מבתיהם, נערים באו במרוצה, הכל נהייה בוקא ומבולקא. כולם מדברים בקולי קולות, צעקות ושאלות, דוחפים ומושכים לחכם הכפר. הרב הרים את ידו, שקט הושלך. רק יללות הנשים הרחוקות החריד את הסביבה. "אתה באמת חושב שנעדרת חודש אחד?" שאל הרב שוב וגירד את זקנו. "כמובן". ענה סעדיה בחוסר בטחון למראה כרסה של רעייתו. "שלחנו שליחים למשפחתך. ומחפשים למצוא את גופתך, כולם חזרו בידיים ריקות. חשבנו כי חיה רעה טרפה אותך ללא כל שריד". אמר הרב בשקט כשהוא מלטף את זקנו בהרהור. "היכן היית? לאן נעלמת?" רעם לפתע בקולו. התיישב סעדיה על הרצפה בהרכנת ראש ומחשבות רצות בראשו בחוסר הבנה. מה קרה? לאן נעלם הזמן? דמעות של צער זלגו על לחייו, הוא סיפר להם את סיפור המעשה. הרהר הרב ארוכות, שאל שאלות, חקר מעט, דפדף בספרים העתיקים ופסק. "זאת שדה שהדיחה אותך. אתה חייב להתגרש ממנה. כי ברגע ששכבת איתה נשאת אותה לאישה. עליך לכתוב לה גט ולהגישו לה בנוכחות שני עדים. כמו כן עליך לקיים את הבטחתך ולשוב אליה בתום חצי שנה שחס וחלילה לא תפגע ברעייתך או בפרי בטנה". רחל נפגעה מאוד מהמעשה של בעלה וגרשה אותו מחדרה. היא הזעיפה פניה כנגדו בכל עת. וכשלא ראה בכייה החרישי מילא את כל הבית. את ברית המילה חגגו בני הכפר בעליצות אך בבית שררה תחושת חנק ועצבות. סעדיה דיבר אליה בתחילה רכות, התחנן ובקש את סליחתה, איים ואף הרים את קולו. אך לא עזר לא מאומה. תווי פניה של רחל היו קשים, שיניה החשוקות וסנטרה הזקור רק הדגישו את עלבונה וכעסה. השדה החלה לבקר את סעדיה בחלומות, הוא נזכר בגעגועים בידיה הרכות והמלטפות. בדברים שגרמה לו להרגיש כי אולי זה חטא להיות מאושר כל-כך. הוא החל להזות בהקיץ ולנחש דברים שיקרו, בתחילה צחקו עליו בני כפרו, אך לאט לאט דבריו החלו להתאמת. ובני כפרו הביאו אליו בעלי חיים חולים כדי שיניח ידו עליהם וירפאם. ככל שחלומותיו על השדה גברו, כן גברה יכולת העזרה שלו. לילה אחד לאחר ריב ממושך עם רחל, עזב סעדיה את הכפר והגט בכיסו. וכשחזר מסר את הגט לרב ואמר. "אני אוהב את רחל מאוד, רק צער היא גורמת לי. ואילו השדה עושה לי רק טוב ונחת רוח. איני רוצה לגרש אף אחת מהן". הוא קרע את הגט לגזרים ושב לביתו.
שדה על הנהר "עוד כמה זמן תחזור", שאלה רחל רעייתו האהובה. פעם עשירית שהיא שואלת חשב סעדיה בלבו, היא לא ממש רוצה שאלך. הוא ניגב את שאריות החילבה והמרק בצלוף (פיתה תימנית) וענה. "כבר אמרתי לך זה עניין של שבועיים וחצי מקסימום שלושה שבועות". "כל כך הרבה זמן". אמרה במורת רוח. ודחפה לתיק את חלוק של שבת והתפילין ליד הטלית הנקייה. "היא הגישה לו מים אחרונים לרחיצת הידיים, וישבה לשמוע אותו מברך ברכת המזון. סעדיה ידע שהיא אוהבת את סלסוליו, לכן הרים את קולו המתנגן והיא עונה אחריו בלחש אמן ואמן. "אתה תתגעגע אלי". שאלה בביישנות. והיא תולה על כתפו תיק ובו צידה לדרך הארוכה. "אל תדברי שטויות". ענה ולחלוחית כיסתה את עיניו. "שוב פעם את והשטויות שלך". הרים את קולו שלא תרגיש את המחנק שחש בגרונו. "יאללה סורי מדרכי ותשמרי על הבית והלול", הוא נשק לה ארוכות על שפתיה ויצא לדרך. היא נשארה בפתח הבית מתפללת בלבה, שלא יפגוש באריה או בחיה רעה אחרת. היו שמועות גם על שודדים, הנמצאים בהרים הרחוקים, רק שישוב בשלום, נשאה תפילה למרומים. שלושת הימים הראשונים חלפו חיש מהר, הוא ליקט שורשים ועשבים בדרך. רכס ההרים הגבוהים היה קרוב. מידי פעם היה נתקל ברועה צאן, או במאהל של ערבים. קבלת הפנים הייתה חשדנית אך מהולה בכבוד רב. האימם (כמו שח, מלך נשיא) אסר על יהודים לשאת נשק, אך את האחריות לשלומם לקח על עצמו וחל איסור חמור מאוד להתנכל להם. הוא חש בריח המים מרחוק והגביר את צעדיו, הנה כבר העיקול האחרון ומראה המים ממש סנוור את עיניו. סעדיה ירד על בירכיו, שלה קערית מתיקו, הרים עיניו למרום ובירך על המים בקול רם. "שהכל נהיה בדברו". "אאהה". גניחה נשית נשמעה. הוא הביט הצידה בחשש. וראה אישה ששערותיה הארוכות כיסו את שדיה, בתנועות ידיים ביישניות ומבוהלות מנסה לכסות את מערומיה בשמלתה. הוא הסתובב מיד הצידה הקערית נשמטה ארצה והוא הוריד עיניו לידיו ואצבעותיו נוגעות אחת בשנייה ורוטטות בהתרגשות. "מי אתה? מה אתה עושה כאן?" "נכנס לי קוץ לאצבע", ענה בביישנות מבלי להסב את עיניו מאצבעותיו. "אל תסתובב!" פקדה עליו. היא התקשתה ללבוש את שמלתה הרטובה שנדבקה לגופה, לפתע נשמע קול קריעת בד מלווה בגניחה. "אוף,,, הכל בגללך, שמלתי היחידה נקרעה". אמרה בקול בוכיים. "אני ממש מצטער, אני יכול לתקן לך, סליחה". גמגם בתשובה. "טוב,, מה אתה עמד כמו גולם"? אמרה בעזות. "אתה באמת יודע לתפור? אם תתקן את שמלתי אסלח לך". אמרה וצחוקה המתגלגל נסך בו מעט בטחון. "יש לי מערה כאן, תוכל לבוא אלי ותקן את שמלתי, אגיש לך מעט אוכל, יש לך התנגדות?" הוא הרים את עיניו אליה בבושה. שיערה המתולתל הגיע עד למותניה, שמלתה הרטובה רק הדגישה את חמוקיה. "טוב, טוב". מלמל בחוסר בטחון. "מי גר איתך"? שאל ובקולו נשמע חשש. "אף אחד", ענתה בעזות. "אתה פוחד מאישה בודדה? או שאני צריכה לדאוג?" שלושה ימים שהה במערתה, היא גילתה לו דברים ולימדה אותו תענוגות שלא ידע שיש, הוא הבטיח לחזור בעוד שבוע בערך. הימים חלפו מהר והוא חזר אליה לשלושה ימים נוספים. הוא הסביר לה את האמת שהוא נשוי וחייב לחזור לאשתו. "תבטיח לי שאראה אותך שוב". התרפקה עליו ודמעותיה מרטיבות את חזהו. "אני לא יודע". גמגם בחוסר נחת. אגרופיה הקומצים הכו בחזהו ובצלעותיו, "אתה לא הולך, רק אם תבטיח לחזור". יבבה בבכי, "אתה לא אוהב אותי". שאלה. "אם אתה לא אוהב אותי, אז לך,,, לך לך ממני". דחתה אותו בשתי ידיה הענוגות, ודמעותיה חורצות את פניה בתלמים כחולים מהכוחול שבעיניה. "אל תדברי שטויות אישה". אמר וידיו מחבקות ולוטפות את גופה אליו. "אני אחזור". לאט לה בקול רפה. "אתה לא תחזור, אני יודעת". הרימה את קולה בבכי. הוא לא ידע מה לעשות, בלבו הוא רצה להישאר, או לחזור. אבל מה עם אשתו, משפחתו, בני כפרו. מחשבותיו התרוצצו ועיניו נעות לכל עבר. "אני אחזור". אמר וקולו נסוך ביתר בטחון, "אל תדאגי אני מבטיח לחזור". קולו נשמע יותר ויותר בטוח. "אני נשבע לך שאחזור בעוד חצי שנה". הוא נפרד ממנה ויצא לדרך. בתי הכפר נראו מרחוק, צבעם כצבע האדמה האדומה. הוא האץ את צעדיו רועה צאן מבני הכפר, נפנף אליו לשלום בהיסוס. "סעדיה?" צעק בשאלה מרחוק. "כן, כן" השיב בצעקה, "אני ממהר, נדבר אחר-כך". אמר בהרחיבו את צעדיו. היא לא תדע, חשב לעצמו בשקט. מנסה להשקיט את מצפונו. הוא פתח את דלת ביתו וקולו רך וחרישי. "רחלי? רחחחחלי? "סעדיה"? קולה התנגן אליו בסימן שאלה ותדהמה. "כן", לאט לה ופתח ידיו לצדדים. "היכן את שושנה בין החוחים?" היא קרבה אליו, כרסה בין שיניה ומבט של פחד בעיניה. "שמע ישראל,,, איפה היית,,? לאן נעלמת? "התעכבתי מעט", הודה בביישנות, "אבל הגעתי, את רואה כי הלא כן". "התעכבתי קצת?!... קצת? חצי שנה זה קצת?" "מה" שאל בפליאה, "מה חצי שנה, איזה שטויות את מדברת?" "יההמורי סלם, רבי שלום שבזי". צעקה האישה וברחה החוצה. השכנים יצאו מבתיהם, נערים באו במרוצה, הכל נהייה בוקא ומבולקא. כולם מדברים בקולי קולות, צעקות ושאלות, דוחפים ומושכים לחכם הכפר. הרב הרים את ידו, שקט הושלך. רק יללות הנשים הרחוקות החריד את הסביבה. "אתה באמת חושב שנעדרת חודש אחד?" שאל הרב שוב וגירד את זקנו. "כמובן". ענה סעדיה בחוסר בטחון למראה כרסה של רעייתו. "שלחנו שליחים למשפחתך. ומחפשים למצוא את גופתך, כולם חזרו בידיים ריקות. חשבנו כי חיה רעה טרפה אותך ללא כל שריד". אמר הרב בשקט כשהוא מלטף את זקנו בהרהור. "היכן היית? לאן נעלמת?" רעם לפתע בקולו. התיישב סעדיה על הרצפה בהרכנת ראש ומחשבות רצות בראשו בחוסר הבנה. מה קרה? לאן נעלם הזמן? דמעות של צער זלגו על לחייו, הוא סיפר להם את סיפור המעשה. הרהר הרב ארוכות, שאל שאלות, חקר מעט, דפדף בספרים העתיקים ופסק. "זאת שדה שהדיחה אותך. אתה חייב להתגרש ממנה. כי ברגע ששכבת איתה נשאת אותה לאישה. עליך לכתוב לה גט ולהגישו לה בנוכחות שני עדים. כמו כן עליך לקיים את הבטחתך ולשוב אליה בתום חצי שנה שחס וחלילה לא תפגע ברעייתך או בפרי בטנה". רחל נפגעה מאוד מהמעשה של בעלה וגרשה אותו מחדרה. היא הזעיפה פניה כנגדו בכל עת. וכשלא ראה בכייה החרישי מילא את כל הבית. את ברית המילה חגגו בני הכפר בעליצות אך בבית שררה תחושת חנק ועצבות. סעדיה דיבר אליה בתחילה רכות, התחנן ובקש את סליחתה, איים ואף הרים את קולו. אך לא עזר לא מאומה. תווי פניה של רחל היו קשים, שיניה החשוקות וסנטרה הזקור רק הדגישו את עלבונה וכעסה. השדה החלה לבקר את סעדיה בחלומות, הוא נזכר בגעגועים בידיה הרכות והמלטפות. בדברים שגרמה לו להרגיש כי אולי זה חטא להיות מאושר כל-כך. הוא החל להזות בהקיץ ולנחש דברים שיקרו, בתחילה צחקו עליו בני כפרו, אך לאט לאט דבריו החלו להתאמת. ובני כפרו הביאו אליו בעלי חיים חולים כדי שיניח ידו עליהם וירפאם. ככל שחלומותיו על השדה גברו, כן גברה יכולת העזרה שלו. לילה אחד לאחר ריב ממושך עם רחל, עזב סעדיה את הכפר והגט בכיסו. וכשחזר מסר את הגט לרב ואמר. "אני אוהב את רחל מאוד, רק צער היא גורמת לי. ואילו השדה עושה לי רק טוב ונחת רוח. איני רוצה לגרש אף אחת מהן". הוא קרע את הגט לגזרים ושב לביתו.
