שגרה הכאב הזה שלא מניח, מרטיט את הלב, כמו חור שחור גדל, ובולע את כולי. ואין טיפה של אור, גם כשהחלון פתוח, ואין טיפת תקווה, באופק השטוח, וקמים שוב בבוקר, וממשיכים בשגרה, ובערב זולגות דמעות, וכותבים שירה.
