שגעון ביבי
מפתיעה אותי התעסקותם התמוהה-משהו של אמצעי התקשורת, פוליטיקאים ואנשי ציבור ברה``מ לשעבר, בנימין נתניהו, בחודשים האחרונים. אם לציין את המיותר לציון, הרי שעד אחרי הבחירות המוקדמות האחרונות לראשות הממשלה נחשב נתניהו לבין הגרועים (ואולי אף הגרוע ביותר) בראשי הממשלות שהיו למדינת ישראל. עמיתיו ל``נבחרת החלומות`` המפלגתית נטשוהו בזה אחר זה תוך הטחת האשמות (אמיתיות או כוזבות) על טיב תפקודו: הפרת הבטחות, יחסי אנוש קלוקלים ועריצות מפלגתית, שרובה ככולה, כך טענו, הנה פרי אופיו ה``חשדני`` של נתניהו. סיעות האופוזיציה מיקדו את מאמציהן בניסיונות חוזרים ונשנים לפזר את הכנסת, כאשר בין ניסיון אחד למשנהו היו מתרעמות על מדיניות החוץ התקיפה, שלא ערבה לחיכם של ``אדריכלי אוסלו`` יועצי, יוצאי או חברי המפלגה, ואשר קיררה את מערכת היחסים החמימה שהייתה לישראל עם מדינות מערביות רבות בכלל וארה``ב בפרט. אמצעי התקשורת התרכזו בהטחת ביקורת על כל קובלנה אפשרית כלפי רה``מ הטרי כבר בימיו הראשונים לכהונה, גייסו אנשי-רוח, הוגי-דעות ואינטלקטואלים לכתיבת מאמרי דעה מגמתיים, סיקרו כל ניע וניד של אשתו וילדיו, המתינו באורך רוח מעורר הערכה ל``פאשלה`` הראשונה (ולא היו חסרות), פרסמו כתבות בעלות תוכן עובדתי-אובייקטיבי מוטל בספק, שלעיתים אף סולף במזיד. ועם ישראל - עם ישראל אומנם הצביע לנתניהו בקלפי, אולם עם בחירתו הכחיש כל קשר. נראה היה כי ניצחון מפלגת העבודה בראשות ברק הנו גם הסימן הראשון לתחילת התגשמותו של חזון אחרית הימים. שכן, התחושה בערב המהפך הייתה כי בחירתו של ברק המלך המשיח איחדה את בני ישראל כ-ו-ל-ם תחת מנהיגות שמאלנית רודפת שלום ושמה קץ לעידן החושך הימני. אולם, כפי שהתברר בהמשך, כגודל הציפיות כן גודל האכזבות. ``ממשיכו של רבין``, כשנה וחצי בלבד מיום בחירתו, נמצא היום במלחמת הישרדות על כסאו. שיעור שביעות הרצון מתפקודו של ברק בסקרי דעת הקהל הינו נמוך ומצטמצם בעקביות ועומד, נכון לסוף נובמבר 2000, על 32%. לא זו בלבד, אלא שסקרים היפותטיים מצביעים על יתרון גדול, שנמצא במגמת עלייה, לבנימין נתניהו על פני ברק. אין ספק כי התקשורת מגלה עניין בנתניהו. פה ראיון טלוויזיוני קצרצר, שם שיחה על כוונותיו הפוליטיות העתידיות, עוד כתבה הסורקת הצלחות מדיניות שניתן (אם באמת רוצים...) לייחס למדיניותו של נתניהו. פוליטיקאים מבינים שהתקשורת, ולכן גם העם, מתעניינים בנתניהו. החשש מתחיל לקנן באריאל שרון, יו``ר עדכני לליכוד, והוא רואה צורך להוכיח את מנהיגותו בנאומי כיכרות משלהבי המון, ובעיתוי ``מושלם`` (כמעט...). אולם את הראיה המהממת ביותר להתעניינות התקשורתית כמו גם לחסך המנהיגותי מספק נשיא המדינה לשעבר, עזר וייצמן, שאמר בראיון אחרון ל``מוסף לשבת`` של העיתון ``ידיעות אחרונות``: ``לא אכפת לי שביבי יהיה ראש הממשלה הבא``. אם נתעלם מכך שמדובר באדם שלא הצליח, או ליתר דיוק - לא חפץ, לשלוט בפיו, כנדרש מתפקידו, ולכן היה גם אחראי בפועל למערכת היחסים העכורה שהייתה לו עם רה``מ לשעבר, הרי שלשמוע את הדברים מפיו של איש ציבור רב השפעה בזמנו ושנתניהו היה שנוא-נפשו - הנו בבחינת הלם! ושאלתי היא - כיצד קרה הדבר? האין אלטרנטיבות פוליטיות נוספות לראשות הממשלה? מדוע ההתעניינות התקשורתית בנתניהו דווקא? מה השתנה? אין ספק שבעקבות אירועי הדמים האחרונים גברו הביקורת התקשורתית הקשה כנגד ברק מחד וחוסר האמון הציבורי מאידך. התקשורת חשה כי אין, בעצם, עם מי לדבר או את מי לראיין בזמן משבר. העם - לא חש ביטחון, לא רואה שלום באופק והמורל הלאומי קבור איפה שהוא בין הריסות ``אוסלו``. אך למעשה, מדיניות ההבלגה והפיוס שברק נוקט בה כעת הנה המשך ישיר למדיניותו בשנה וחצי האחרונות. כ``חייל שלום`` אמיתי מוכן היה ברק לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת כל כך, עד שאפילו שמעון פרס נדהם (כדבריו) כאשר הובאו לעיונו הוויתורים שהיה ברק מוכן לקחת על עצמו למען שלום עם הפלסטינים, לו, כמובן, הסכמי ``קמפ-דייויד`` לא היו עולים על שרטון. התסכול הפלסטיני מכשלון פסגת ``קמפ-דייויד`` מצא פירצה לפורקנו בדמות אריאל שרון שהחליט (ואין בכוונתי לדון את טיב החלטה זו או עיתויה) לעלות להר-הבית בליווי פמליית מאבטחים. וכך ``האינתיפאדה השניה`` יצאה לדרך. בנוסף לכך, באמ``ן מעריכים כיום כי ערפאת יהיה מוכן לשוב לשולחן המו``מ ולהורות לאנשיו להפחית את האלימות רק אחרי שיחוש כי ישראל הותשה, כי אזרחיה ``בשלים`` לקבלת תביעותיו וכי מעמדו בזירה הבינ``ל והבין-ערבית התחזק. מדיניות הפיוס והוויתור (ובמילים אחרות: ההתרפסות) של ברק לא נשאה פירות גם במהלך שיחות השלום עם סוריה. ברק, והעם איתו, נכון היה לוותר על כל הגולן, למעט רצועה צרה של כ-20 מטרים בשפת הכנרת. למעשה, הסכם שלום עם סוריה כמעט והיה
מפתיעה אותי התעסקותם התמוהה-משהו של אמצעי התקשורת, פוליטיקאים ואנשי ציבור ברה``מ לשעבר, בנימין נתניהו, בחודשים האחרונים. אם לציין את המיותר לציון, הרי שעד אחרי הבחירות המוקדמות האחרונות לראשות הממשלה נחשב נתניהו לבין הגרועים (ואולי אף הגרוע ביותר) בראשי הממשלות שהיו למדינת ישראל. עמיתיו ל``נבחרת החלומות`` המפלגתית נטשוהו בזה אחר זה תוך הטחת האשמות (אמיתיות או כוזבות) על טיב תפקודו: הפרת הבטחות, יחסי אנוש קלוקלים ועריצות מפלגתית, שרובה ככולה, כך טענו, הנה פרי אופיו ה``חשדני`` של נתניהו. סיעות האופוזיציה מיקדו את מאמציהן בניסיונות חוזרים ונשנים לפזר את הכנסת, כאשר בין ניסיון אחד למשנהו היו מתרעמות על מדיניות החוץ התקיפה, שלא ערבה לחיכם של ``אדריכלי אוסלו`` יועצי, יוצאי או חברי המפלגה, ואשר קיררה את מערכת היחסים החמימה שהייתה לישראל עם מדינות מערביות רבות בכלל וארה``ב בפרט. אמצעי התקשורת התרכזו בהטחת ביקורת על כל קובלנה אפשרית כלפי רה``מ הטרי כבר בימיו הראשונים לכהונה, גייסו אנשי-רוח, הוגי-דעות ואינטלקטואלים לכתיבת מאמרי דעה מגמתיים, סיקרו כל ניע וניד של אשתו וילדיו, המתינו באורך רוח מעורר הערכה ל``פאשלה`` הראשונה (ולא היו חסרות), פרסמו כתבות בעלות תוכן עובדתי-אובייקטיבי מוטל בספק, שלעיתים אף סולף במזיד. ועם ישראל - עם ישראל אומנם הצביע לנתניהו בקלפי, אולם עם בחירתו הכחיש כל קשר. נראה היה כי ניצחון מפלגת העבודה בראשות ברק הנו גם הסימן הראשון לתחילת התגשמותו של חזון אחרית הימים. שכן, התחושה בערב המהפך הייתה כי בחירתו של ברק המלך המשיח איחדה את בני ישראל כ-ו-ל-ם תחת מנהיגות שמאלנית רודפת שלום ושמה קץ לעידן החושך הימני. אולם, כפי שהתברר בהמשך, כגודל הציפיות כן גודל האכזבות. ``ממשיכו של רבין``, כשנה וחצי בלבד מיום בחירתו, נמצא היום במלחמת הישרדות על כסאו. שיעור שביעות הרצון מתפקודו של ברק בסקרי דעת הקהל הינו נמוך ומצטמצם בעקביות ועומד, נכון לסוף נובמבר 2000, על 32%. לא זו בלבד, אלא שסקרים היפותטיים מצביעים על יתרון גדול, שנמצא במגמת עלייה, לבנימין נתניהו על פני ברק. אין ספק כי התקשורת מגלה עניין בנתניהו. פה ראיון טלוויזיוני קצרצר, שם שיחה על כוונותיו הפוליטיות העתידיות, עוד כתבה הסורקת הצלחות מדיניות שניתן (אם באמת רוצים...) לייחס למדיניותו של נתניהו. פוליטיקאים מבינים שהתקשורת, ולכן גם העם, מתעניינים בנתניהו. החשש מתחיל לקנן באריאל שרון, יו``ר עדכני לליכוד, והוא רואה צורך להוכיח את מנהיגותו בנאומי כיכרות משלהבי המון, ובעיתוי ``מושלם`` (כמעט...). אולם את הראיה המהממת ביותר להתעניינות התקשורתית כמו גם לחסך המנהיגותי מספק נשיא המדינה לשעבר, עזר וייצמן, שאמר בראיון אחרון ל``מוסף לשבת`` של העיתון ``ידיעות אחרונות``: ``לא אכפת לי שביבי יהיה ראש הממשלה הבא``. אם נתעלם מכך שמדובר באדם שלא הצליח, או ליתר דיוק - לא חפץ, לשלוט בפיו, כנדרש מתפקידו, ולכן היה גם אחראי בפועל למערכת היחסים העכורה שהייתה לו עם רה``מ לשעבר, הרי שלשמוע את הדברים מפיו של איש ציבור רב השפעה בזמנו ושנתניהו היה שנוא-נפשו - הנו בבחינת הלם! ושאלתי היא - כיצד קרה הדבר? האין אלטרנטיבות פוליטיות נוספות לראשות הממשלה? מדוע ההתעניינות התקשורתית בנתניהו דווקא? מה השתנה? אין ספק שבעקבות אירועי הדמים האחרונים גברו הביקורת התקשורתית הקשה כנגד ברק מחד וחוסר האמון הציבורי מאידך. התקשורת חשה כי אין, בעצם, עם מי לדבר או את מי לראיין בזמן משבר. העם - לא חש ביטחון, לא רואה שלום באופק והמורל הלאומי קבור איפה שהוא בין הריסות ``אוסלו``. אך למעשה, מדיניות ההבלגה והפיוס שברק נוקט בה כעת הנה המשך ישיר למדיניותו בשנה וחצי האחרונות. כ``חייל שלום`` אמיתי מוכן היה ברק לוויתורים טריטוריאליים מרחיקי לכת כל כך, עד שאפילו שמעון פרס נדהם (כדבריו) כאשר הובאו לעיונו הוויתורים שהיה ברק מוכן לקחת על עצמו למען שלום עם הפלסטינים, לו, כמובן, הסכמי ``קמפ-דייויד`` לא היו עולים על שרטון. התסכול הפלסטיני מכשלון פסגת ``קמפ-דייויד`` מצא פירצה לפורקנו בדמות אריאל שרון שהחליט (ואין בכוונתי לדון את טיב החלטה זו או עיתויה) לעלות להר-הבית בליווי פמליית מאבטחים. וכך ``האינתיפאדה השניה`` יצאה לדרך. בנוסף לכך, באמ``ן מעריכים כיום כי ערפאת יהיה מוכן לשוב לשולחן המו``מ ולהורות לאנשיו להפחית את האלימות רק אחרי שיחוש כי ישראל הותשה, כי אזרחיה ``בשלים`` לקבלת תביעותיו וכי מעמדו בזירה הבינ``ל והבין-ערבית התחזק. מדיניות הפיוס והוויתור (ובמילים אחרות: ההתרפסות) של ברק לא נשאה פירות גם במהלך שיחות השלום עם סוריה. ברק, והעם איתו, נכון היה לוותר על כל הגולן, למעט רצועה צרה של כ-20 מטרים בשפת הכנרת. למעשה, הסכם שלום עם סוריה כמעט והיה