שבת
עוד שבת ושוב לבד אין נפש חיה לדבר איתה רק קירות דוממים קר בחוץ קר בנשמה ככל שחולף הזמן כך קשה יותר הגעגועים לא נגמרים רק גוברים עצב גדול עמוק בנשמה. למה למה ככה באמצע החיים צריך להישאר לבד? בדיוק כאשר מסתדרים מעט ואפשר להתחיל להנות בה המות והופך הכל. איה עולם אכזר!
