שבת שלום

אליזד

New member
שבת שלום

''אנא מלך מלכי המלכים צוה למלאכיך מלאכי השרת משרתי עליון שיפקדוני ברחמים ויברכוני בבואם לביתי כי הדלקתי נרותי והצעתי מיטתי והחלפתי שמלותיי לכבוד השבת'' (מזמירות ליל שבת) חוץ מהעניין של השמלה, (שעושה לי לחשוב שהפטיש הזה לבגדי נשים הוא לא משהו שהמציאו בנחלת בנימין פינת שנקין) המזמור הזה די מדבר אלי. הייתי מכניס שם כמה שינויים קוסמטיים וכמה משטים שמדברים על שטיפת רצפה והברקת כיורים. אבל בסך הכל יש רגעים כלאה, ימי שישי כאלה שאני מרגיש ראוי לרחמים. הכלים מסודרים שטופים במיבש, שקית הזבל בחוץ, הרצפה מריחה מ"אג'אקס", כלי מיטה חדשים, פלטה (זה בעסקת חבילה עם אמא שלי, תמורת עוף תפוחי אדמה ופשטידת קישואים) על השיש המבריק, כוס של מים לאפר של הג'ונט (לא סובל מאפרות), ואספרסו קצר מהמכונה החדשה... אח... יש ימים בהם אני מרגיש שפתחתי פתח כחודו של מחט לרחמים. עכשיו רק נשאר לי לבקש ממלך מלכי המלכים שישלח איזה מלאך למסדר נקיון, ואם הוא מרוצה, דקה לפני שהוא חותך את האיילון בדרך לבני ברק, שעצור ויברך אותי . לא יזיקו לי רחמיו וחסדיו וקצת שפע. ואם אפשר יא ריבונו, לא עכשיו, לא מיד, רק תרשום לך בתכניות לטווח ארוך, איזה בחורה רכה ועדינה שתחייך על הספה כשהיא רואה ערוץ שמונה, ואני מבטיח פלטה גם בשבת הבאה... וזהו. המלאך כולו שלכם. ולכם וודאי מגיע. אז תבורכו משמיים. שתרגעו, ותשקטו, ותצחקו, ותאהבו גם בסוף שבוע הזה. שבת שלום לכולם.
 

משאלה2

New member
עוד שבת...

רחובות העיר כמו מתיימרים להסתיר את אחרוני הפשקווילים שזנרקו אך לפני מספר דקות. שלטי החוצות עמוסים במודעות חדשות הקוראות למבצעי סלולריים כשרים, להילולא של רבי נחמן ולהרצאה חדשה של איזה רב חשוב מערכים, פה מפיק מרגליות. הם צועדים זוגות זוגות, פעמים הוא בכובע בורסלינו מהודר וחליפה קצרה ואופנתית מבית בגיר או משהו והיא בפאה שחורה ארוכה, חצאית שחורה שמגיעה לקרסוליה ותכשיטי זהב מועדנים. הם נשואים 3 חודשים, הוא הולך לכוילל והיא עובדת בטלמרקטינג, עכשיו הם הולכים יחד לבית הכנסת, שבת. הם מחייכים אחד לשני בקירבה. יש להם אותם. פעמים הוא בשטריימל שעיר ובקפוטה פרחונית מבריקה והיא בפיאה בלונדינית קצרה ועליה כובע המכסה את רוב ראשה. הוא צועד לתפילת שבת עם הרבי היא הולכת להורים שלו, היא תמתין לו שם שיחזור.הוא מברך אותה ב"גיט שאבעס" נדיב והיא מביטה בו בערצה. יש להם אותם. ורק אני לבד. על הגג. שבתות וחגים. אני לא שייכת לכל זה. כן, גם אני עוטה חלוק קטיפה ארוך וברט סרוג. גם אני צועדת עם ילדי הרחוצים והחגיגיים לסעודת שבת אצל ההורים, אבל כל מה שבא לי זה לברוח. לא להיות כאן. בא שבת, וכל האנשים שאני אוהבת חוזרים למערותיהם, מנותקים. ואז בא הלבד הזה, העצב, האי שייכות, המה אני עושה כאן בכלל. סעודת שבת. הריכלויות הרגילות, דברי התורה והזמירות, פרשת השבוע שהילדים מספרים, נטילת ידיים, ברכת המזון, טוב שפעם בשבוע זה עוד כאן. בעצם מה טוב בזה? אני רוצה לברוח. אני חוזרת הביתה. הילדים נרדמו. רציתי להתמסטל אבל גיליתי שמישהו החליף את האבסולוט באיזה וודקה זולה ועבר לי החשק. אלוהים אתה שומע? ואולי לא? אני בוכה. קר לי. רוצה מישהו שיחבק, שינחם. איך זה שכולם שם מסתדרים עם כולם??? הייתי שם בפנים בסרט ההזוי הזה של הזוגות המיוחמים בליל שבת "עונתם של תלמידי חכמים". הייתי שם עמוק בזוגיות המקובעת ובחיים הנוקשים. אז למה אני רואה זוגות כאלה ברחוב ואני מקנאה? לא זה לא קנאה. זה רחמים.סוג של... אני לא רוצה את זה שוב. רוצה אהבה. רוצה חברות אמיתית, רוצה חופש. "למה אני תמיד מתאהבת במה שאי אפשר...." לבד על הגג, שבתות וחגים. אני שותה דיאט קולה. זה לא ממסטל, אבל המרירות עושה לי טוב. אני אלך לישון, מחר גם יש בסעודה אורחים, אני צריכה להיות נחמדה. בני ברק. ליל שבת. אשה אחת לבד. לילה טוב.
 

hemi32

New member
כל כך מזדהה עם משאלותייך

אני כאן אולי אפילו לא רחוק ממך, נחנק בלי יכולת לצאת ולהביט החוצה, שבתות זה הדבר הנורא ביותר בשבילי, הכל נסגר כלוא כמו אריה בסוגר, המקום היחיד בו אני גולש ממחשב נייד ואינטרנט אלחוטי זה האמבטיה, היא הופכת למיני משרד בשבילי, יום שבת זה היום היחיד שאני נכנס לבית כנסת בגלל הילדים, ולהרגיש את המיאוס מהעבודה זרה הזו , ולפגוש אנשים ולחייך אליהם כאילו אני אחד מהם זה נורא, למלמל את מילות התפילה בלי להתחבר, לעשות קידוש ולשמוע את כל הילדים מספרים את כל הסיפורים שהטיפו להם בחיידר ובתי הספר ולעשות את עצמי כאילו אני מזדהה ולפרגן להם על הידיעות אוי ואיפה זמירות שבת שמזכירות לי יותר קינות מזמירות, והבריחה הקבועה לאמבטיה לסיגריה וגלישה באינטרנט בין מנה למנה, והצורך להסתיר כל הזמן, זה פשוט נורא, תוסיפי על כל זה את השקט המתוח שיש כל הזמן ביני לאשתי, והצורך לא לשבור כלים ולשמור על סטטוס קוו, בקיצור זה לחיות עם מחשב צמוד במוח בלי לזרום ובלי חופש .. ועם כל זה כשאני רואה זוגות חרדים מאושרים אני מקנא, ולא בגלל שהם מאושרים אלא מהסיבה הפשוטה שהם קיבלו את מה שחינכו אותם בלי הרבה לחשוב והם מרוצים ושמחים בחיים שלהם, ואני נזכרתי מאוחר מידי והתקיעה הזו שאני חיבה מוציאה לי את המיץ מהחיים .. הרי לא היה איכפת לי להיות חרדי דוס או ערבי יאטולי או נוצרי אדוק העיקר שאחיה את חיי בשמחה ובאושר ואמצא את הפינה בעולם להניח עליה ראש שקט .. אך במצבי אני נע ונד ולכן אני מרגיש קנאה לראות אותם על כל הגוונים .. אבל תמיד אני אומר לעצמי 'חמי יגיע גם מוצ"ש' .... יהיה טוב קחי
 
אמנם יש משהו בחופש

אבל אל תשכחו שתיכם שגם בחופש יש אנשים לבד ואולי אפילו יותר לבד משאתם יכולים לדמיין כי חופשי זה לגמרי לבד.
 
השאלה היא אם אוהבים את זה או לא

לי למשל, טוב עם הלבד שלי. אני מאושרת להיות לבד. זה תלוי באופי, אני חושבת. כך שרק המחשבה על לחלוק את הלבד שלי עם עוד מישהו מעוררת בי חלחלה. אני מאמינה שיש עוד אנשים כמוני. שפשוט נהנים להיות עם עצמם רוב הזמן. רוב. לא כל הזמן, כמובן.
 

hemi32

New member
יש ויש כאלה וכאלה

אני לא מסכים עם זה שלהיות חופשי פירושו להיות לבד, אני מכיר אנשים בחברה החופשית שיש להם אין ספור של ידידים וידידות והבית שלהם מתנהל כמו תחנת רכבת וגם אני מידי פעם קופץ לתחנה כזו או אחרת, ויש כאלה שנהנים בהחלט להיות לבד, וגם אלו שביתם פתוח לרווחה אינם סובלים מהתסביך הדתי חרדי שאם מישהו רוצה לקפוץ אי אפשר לסרב לו, מסיבות כמו הכנסת אורחים או סתם לא נעים כי מה יגידו וכו' (ה'מה יגידו' בחברה החרד/תית מככב כמו סרטן בכל מקום ככה זה כשחיים בתוך סיר לחץ חברתי) הפתיחות בחברה החופשית היא מעל הכל ואם לא בא לי שמישהו יבקר אותי אני לא צריך להתנצל אלא אומר שלא מתאים עכשיו ונקודה , זה הכל שאלה של אופי ונוחות, ומי שהוא טיפוס שנהנה מחברה ויודע לתקשר נכון ימצא תמיד אנשים שיבואו אליו ויהיו בחברתו ומי שלא נהנה מזה ומי שלא יודע איך מתחברים לחברה לא יהיה לו את זה, אני כשלעצמי לא רואה שום בעייה עם להיות רוב הזמן לבד, בעיקר כשאני עסוק ולא משנה אם אני עסוק בביזנס או בקריאה או בגלישה, אך לעיתים בא לי להיות בחברה ואז הסלולרי עובד שעות נוספות ואני תמיד מוצא מישהו/י לצאת איתו או לבקר, ומצד שני כשמתקשרים אלי אין לי בעייה לסרב ולומר שלא מתאים לי . אני חושב שפתיחות ודיבור ישיר וגלוי זוהי גולת הכותרת של החברה החופשית שבה אדם יכול להביע את אשר על ליבו אופיו ורצונותיו בלי לתת דו"ח לאף אחד ובלי לחשוש מנידוי חרם מכות ביזוי ועוד . אני חבר בקבוצת ידידים שיש בהם את כל הסוגים סטרייטים, הומואים,לסביות,ימנים,שמאלאנים,יוצאים,חוזרים,רודפי שמלות,זונות במקצוען,אלכוהוליסטים,קרייריסטים,מכוערים,שמנים,דוגמנים/יות ומה לא וכולנו יוצאים מידי פעם למפגשים בחוף זה או ביער זה או אחר ורוקדים לפי הקצב ושותים בכייף ויושנים יחד באוהלים בלי להרגיש שום בעייה עם אף אחד או אחת, שלא לדבר על שיחות טלפון ארוכות בין כולם, שיתוף דוא"ל מעניין, ביקורים הדדיים ועוד ועוד ואני יודע שאנחנו לא קבוצה יחידנית בעולם יש מאות קבוצות כאלו וזה בריא ונורמלי לגמרי ועם זאת אם למישהו לא בא היום או השבוע לדבר או להיפגש הכל סבבה וזורמים הלאה .. הבעייה שעליה דיברתי היא אחרת, אני לא מדבר על בדידות אלא אני מדבר על הקרע בחיי, על כך שאני חי בעולם שמצד אחד אני מאסתי בערכיו ומצד שני אינני יכול להביע זאת בגלוי, ומצד שלישי אינני יכול לעזוב כי אני מחובר לילדי ואוהב אותם וגם מסיבות כלכליות, ואחרי הכל אני מקנא באלו שנולדו מרובעים או שהיו מספיק עגולים להמשיך הלאה ולא לבדוק את החינוך והיסודות עליהם גדלו והם מאושרים ושמחים וטוב להם או באלו שהבינו את מה שאני מבין היום אבל מוקדם יותר לפני שיש שיירה של ילדים ולפני שנבנסו למחוייבויות כספיות כמוני .
 

soelistit

New member
משאלת-לב לגיטימית

חיונית, הכרחית - ולמעשה אוניברסלית... את לא לבד עם הלבד, ולא לבד עם תחושת הניכור - אך רק זכרי שכל המחויכים למיניהם - ובייחוד במסגרת חברתית שמודעת לכך שקיימים מעקבים שוטפים ונוקבים אחרי כל צעד ושעל - אינם בהכרח משקפים את המיוחס להם.... גם את מן הסתם תחייכי לאורחים, תסבירי פנים - ואולי גם הם יצאו עם תחושה של "הדשא של השכן".... אז אולי לא אמורים לשאוב נחמה ועידוד מעצם העובדה שאלה שנראים לנו באקסטזת אושר - אינם בהכרח מצויים שם בפועל - אך גם אנו לא אמורים ליפול ברוחנו או לחוש נחותים כשרואים ביטוי של אושר נכסף אצל הזולת - אולי להיפך - להבין שזוהי משאלת-לב ריאלית שעוד תתדפק על דלתנו ביום מן הימים.....:)
 

אבי1985

New member
כל כך מוכר

לשבת בבית בסופ"ש ולהיות לבד.... להיות עם המשפחה הקרבוה ולהרגיש לבד.... הלוואי וזה יעבור
 

אליזד

New member
יוסיף דעת יוסיף מכאוב

ראשית, מה שכתבת מאד נוגע ללב, מרגש, ועושה חשק להגיע ולהוציא אותך משם בכח, הלוואי ויכולתי לעזור. אבל לגבי הקנאה בזוגות "ההם" הפאראדוקס הגדול של הידיעה והבורות. הקנפליקט שמתחיל כבר אצל אדם הראשון. "עזוב אותך, בחייך" אמר לו אלוהים "המצב בסדר? אתה לא יודע כלום על כלום? תשאיר את זה ככה. האמן לי, זה הכי טוב בשבילך" "עזבי אותך משטויות, אמר אדם לחווה "אל תגעי בזה, סתם מסבך את החיים, האמיני לי, אני יודע מה טוב בשבילך בובה" אבל כמנהגן של נשים היא התעקשה בחוסר הגיון, והיה שם גם איזה מאהב נסתר שזמם תכניות נחשיות, ואדם אכל והרגיש טעמים וצבעים וריחות ולא בדיוק ברור איך הוא היה קודם אבל די ברור שכמו שכולנו יודעים - הצבעים הכי חזקים באים מהחלק הרע, האסור, ומאז הוא מתייסר בקונפליקט שאת מכירה נורא טוב מעצמך, שאולי התורה קראה לו "להט החרב המתהפכת", אבל שלמה הגדיר אותו בארבע מלים נהדרות: יוסיף דעת יוסיף מכאוב. אין ספק שאני לא אצליח לשחזר את המבט הזה שהם נותנים אחד בשניה ליד המחיצה של העזרת נשים. כשהיא "באה לקרוא לו" באמצע החתונה כדי לדבר איתו פנים סמוכות אל פנים, במין חיוך כזה שמעורבים בו גאווה התרגשות וקורטוב של זימה, בלחש כאילו מדברים על נושא רציני וחשוב מאד. זה מבט של "אדם הראשון קודם החטא" כשעוד לא ידע טוב ורע. זה מבט של אנשים שעצם האינטרקציה הבינמינית - או בעברית עצם העובדה שהם ראשים לדבר זה עם זו בגלוי - מרגשת אותם ומגרה אותם בו זמנית. זו נאיביות של זוג שעוד לא הפנימו , ואולי לאעולם לא יפנימו שאת הדבר המרגש הזה שפתאום פרץ להם לחיים, זה מהשיממון של הישיבה וזו מהילדותיות של הסמינר, הדבר הזה שפתאום מאפשר לבחור צעיר לנאום בכובד ראש בארועים ולדבר על "מצב הדור", הדבר הזה שמתיר לגלות רגשות, ללטף, להביט בחיבה במישהי שרק אתמול היתה רמז, פנטזיה, "שידוך", "בת תלמיד חכם" והיום היא שוכבת מרוגשת ונפעמת גלויית רגלים ומאוהבת במיטה דו-מזרונית בחדר שינה חדש שכל כך שונה מהפוריטניות הנזירית של חדר-לארבעה-חברים של הישיבה, הדבר הזה שהוא בכלל חלק משינוי נוראי של סטטוס, מדירה חדשה, ממקום לימוד אחר, הדבר הזה הוא משהו די פשוט שאנחנו "בחוץ" קורים לו "לעשות אהבה" במקרה הטוב, ו"זיון" או "סקס" ברוב המקרים. אז אנחנו יודעים, וכבר נגענו בעשרות (טוב אולי רק עשר) נשים, או גברים, ואנחנו כבר מחפשים חברות וריגוש, וצבעים אחרים, והתאמה מינית, ואורגזמות בשרשרת, ודירה כבר יש לנו - גם אם היא שכורה - וגם רכב, ובעבודה שלנו לא מקבלים קידום אם מזדיינים עם אותה בחורה ברצף יותר משלושה חודשים, ואפילו לא אם מחליטים שזה "באמת קשר" ונאומים אנחנו לא נואמים, וילדים אנחנו מביאים אחרי לבטים והיסוס, ובגיל מאוחר, כשאנחנו כבר מצליחים למצוא מישהי להביט לה עמוק לתוך העינים (ושניה לפני שהיא נעלמת בבהלה) המבט שלנו נקי וטהור ואמיתי. אבל עד שזה קורה... וכמה קשה להשיג את זה... "אז מי תרצי שאהיה?" מי תרצי להיות? יודעת מעט, מרוגשת מקצת, מערבבת רדידות של צבעים וריחות לעיסה ילדותית, או מלאה מודעות, קשה לסיפוק ובעלת יכולת להנות מדברים לעומק? אין אמצע. זו הקללה הנוראית של אדם שעוד לא נולד האיש שישתחרר ממנה. "כל האנשים המקסימים מקוללים - וזה סוד קסמם" אמר פעם אוסקר ווילד, ככל שאתה מותח את גבולות האפשרויות שלך יש לך חלל יותר גדול, נכון. גם את יודעת את זה - חלל יותר גדול זה אומר הרבה יותר ריק בחיים... היית מוותרת? היית מוכנה לאבד צבע אחד מהצבעים שלמדת להרגיש בשביל בורות של שלווה? יוסיף דעת יוסיף מכאוב, ואף על פי כן - זה לא עושה את זה קל יותר אה?
 

משאלה2

New member
מאוחר אבל מחייב...

קראתי מספר פעמים את תגובתך הכנה והנכונה כ"כ. לא, לא הייתי מוותרת על כל הצבע והאור הזה בחיים שלי ואפילו לא במחיר הקושי. לא קל עם הדו חיים האלה, מצד אחד הדוסית הקצת מקולקלת שבבית ומאידך חלק מכל מה שנעשה שם בחוץ. לאמר כבר מזמן בטלפון "ביי" כי זו אני אבל לזכור לא לאמר את זה לאחותי כי זה מעציב אותה נורא...(הסלנג...נו) להסתובב בבית עם מכנס וגופיה ולשים ליד הדלת חלוק ומטפחת לפתוח לשכנה... ללכת לסעודות שבת של קידוש וזמירות וווארטים ולחזור למחשב בין ת"א לב"ב יש 10 דקות נסיעה, זמן מספיק לעשות את הסוויצ' במח ולהפוך למי שאני באמת. או שבעצם לא, גם שם, בתוככי העיר המחניקה הזו אני בעצם אני. "אשה חופשית על יד הבר"... כיף לי. טוב לי. לא הייתי מוותרת על הרגעים מלאי שכרון החושים ואדי הלכוהול בליל חמישי עם האנשים שאני אוהבת. לא הייתי מוותרת על להיות חלק מכם, האנשים הטובים בחיי. פה למדתי מהי אנושיות, מהו חום, מהי חברות, מהי אהבה. פה אני אני בעצמי, כמו שאלוהים ברא אותי בעצם, שובבה, חמה, זורמת. אלו חיי. אני לא אלך למצעד, אבל אני דו.
 
למעלה