ציפי ב היחידה
New member
צער גידול הורים../images/Emo189.gif../images/Emo39.gif
שבת שלום וכמעט טרב טוב לכולנו!!!!!!! מאד קשה לי הקטע הזה, כי אני איבדתי את הורי בגיל מאד צעיר וכאשר נישאתי לבעלי, ניסיתי למצוא תחליף אצל הורי בעלי וזה היה מאד קשה בשבילי רגשית. הם דווקא השתדלו, אבל בכל זאת לא פעם שמעתי מחמותי את המשפט "אביבה בת ואת כלה" ובכל זאת , היו ביננו יחסים מאד טובים וכאשר חמותי חלתה מאד, היא לא נתנה לאף אחד מבני המשפחה להתקרב אליה ורצתה רק אותי. אחרי שהיא נפטרה וחמי נשאר בודד, בעלי ואני ולפעמים גם ילדינו דאגנו לו גם נפשית וגם פיזית שלא ירגיש בודד וזה מאד כאב לנו לשמוע ממנו "אני מדבר אל ארבע קירות" למרות שהיו לו חברים מבית הכנסת שבאו אליו והוא היה בעל הבית בבית הכנסת. והבת האהובה ובעלה וילדיהם (שכל זמן שהאמא היתה בחיים ובריאה שרצו שם וניצלו אותם) בקושי פעם ביובל באו אליו וכאשר הוא נפל ושבר את עצם הירך כל הטיפול, הריצות, הסידור בשיקום, והסידור אח"כ בבית אבות, הכל נפל על בעלי ועלי. העלי היה אז נהג משאית שאבד מאד קשה, היה הולך אליו כל יום אחרי העבודה ורוחץ אותו, כי בבית אבות רחצו רק פעמיים בשבוע. אני הייתי מגיעה אליו (אז עוד היה לי רכב) כל בוקר כדי לראות שהכל בסדר ולרחת את הכביסה שלו כי הכביסה בבית אבות נראתה כמו סמרטוטים. לא פעם הבאתי לו גם משהו טעים והנכדה שלי שאז עוד היתה ילדה קטנה וגדלה בביתנו, גם היא היתה מבלה מזמנה שם ועושה הצגות לחבר'ה (להזכירכם שהיום זהו העיסוק שלה ושל בן זוגה) בקיצור את כל מה שלא יכולתי לתת להורי, נתתי להורי בעלי וזה השאיר לי טעם טוב בפה. וגיסתי היקרה (שאחרי מות בעלה, ניתקנו אתה כל קשר) העיזה לפני כמה שנים לזרוק לי "את לקחת ממני את אמא שלי". אני מאד מקווה שזה לא יקרה אבל אם נגיע למצב של צורך בעזרת ילדים אני בטוחה שילדי יעשו את המקסימום. אל תשליכנו לעת זקנה שבוע טוב
שבת שלום וכמעט טרב טוב לכולנו!!!!!!! מאד קשה לי הקטע הזה, כי אני איבדתי את הורי בגיל מאד צעיר וכאשר נישאתי לבעלי, ניסיתי למצוא תחליף אצל הורי בעלי וזה היה מאד קשה בשבילי רגשית. הם דווקא השתדלו, אבל בכל זאת לא פעם שמעתי מחמותי את המשפט "אביבה בת ואת כלה" ובכל זאת , היו ביננו יחסים מאד טובים וכאשר חמותי חלתה מאד, היא לא נתנה לאף אחד מבני המשפחה להתקרב אליה ורצתה רק אותי. אחרי שהיא נפטרה וחמי נשאר בודד, בעלי ואני ולפעמים גם ילדינו דאגנו לו גם נפשית וגם פיזית שלא ירגיש בודד וזה מאד כאב לנו לשמוע ממנו "אני מדבר אל ארבע קירות" למרות שהיו לו חברים מבית הכנסת שבאו אליו והוא היה בעל הבית בבית הכנסת. והבת האהובה ובעלה וילדיהם (שכל זמן שהאמא היתה בחיים ובריאה שרצו שם וניצלו אותם) בקושי פעם ביובל באו אליו וכאשר הוא נפל ושבר את עצם הירך כל הטיפול, הריצות, הסידור בשיקום, והסידור אח"כ בבית אבות, הכל נפל על בעלי ועלי. העלי היה אז נהג משאית שאבד מאד קשה, היה הולך אליו כל יום אחרי העבודה ורוחץ אותו, כי בבית אבות רחצו רק פעמיים בשבוע. אני הייתי מגיעה אליו (אז עוד היה לי רכב) כל בוקר כדי לראות שהכל בסדר ולרחת את הכביסה שלו כי הכביסה בבית אבות נראתה כמו סמרטוטים. לא פעם הבאתי לו גם משהו טעים והנכדה שלי שאז עוד היתה ילדה קטנה וגדלה בביתנו, גם היא היתה מבלה מזמנה שם ועושה הצגות לחבר'ה (להזכירכם שהיום זהו העיסוק שלה ושל בן זוגה) בקיצור את כל מה שלא יכולתי לתת להורי, נתתי להורי בעלי וזה השאיר לי טעם טוב בפה. וגיסתי היקרה (שאחרי מות בעלה, ניתקנו אתה כל קשר) העיזה לפני כמה שנים לזרוק לי "את לקחת ממני את אמא שלי". אני מאד מקווה שזה לא יקרה אבל אם נגיע למצב של צורך בעזרת ילדים אני בטוחה שילדי יעשו את המקסימום. אל תשליכנו לעת זקנה שבוע טוב
