שבת שלום לכולם ו....
הרהורי כפירה שעולים לי... כל פעם זה צץ וכל פעם בורסיה אחרת, הפעם זה לגבי הבכור שלי, הוא כעת במילואים לחודש, ומחר מתחילה שנת הלימודים הוא הגיש ולת"מ וקיצרו לו 5 ימים הוא במילואים בגדוד צנחנים, שהמ"פ שלו זה המ"פ שהיה לו במסלול, המ"פ "משך" אותו אליו מגדוד אחר של הצנחנים, ז"א שיש הכרות ויש הערכה כלפי הבן, איתו בפלוגה יש עוד חובשים ששירתו איתו, ובעצם הם 2 חובשים חברים באותה מחלקה, ניגשו לשליש של הפלוגה ואמרו לו שהבן מתחיל ללמוד ולשני אין בעיה לגבות אותו, כאשר הבן יעשה את המילואים כל השבועות מחמישי עד ראשון בבוקר, והשני יעשה באמצע השבוע, השליש לא הסכים בטענות שונות, ולכן מחר הוא לא מתחיל את שנת הלימודים, מתחיל בפער ויתחיל רק ביום שלישי בעוד 12 יום, כי אז החובש השני יתחיל את שארית ימי המילואים, הלימודים גם ככה מאוד קשים (ככה אמרו לו), ויש חששות כמ לרבים, אבל כאן מתווסף גם ההפסד חומר והפסד החזרות על החומר שמזמן לא נגעו בו. ההרהורי כפירה שלי הם, מדוע לא "לחצתי" עליהם (כן על שניהם) לא להיות קרביים, בקלות יכלו שניהם להשתלב במערך המחשבים/מודיעין בצבא, ובשפתם "להתקמבן" היטב במילואים, עד למצב שלא יקראו להם כלל... אני/אנחנו נימנענו מלחוות דעה בנושא, ואני לא מדברת כלל על חרדות "רגילות" מסיכון אמיתי לחיים (שגם את זה לצערי עברנו) אין בכלל התחשבות בפרט, ונכון שיש עוד סטודנטים שלא יתחילו מחר, וכאלו שיקבלו מילואים באמצע הבחינות וכו', ונכון שיגידו - מזל שקיבל כעת, יעשה ויסיים עד לשנה הבאה, הכל נכון, ובכל זאת, אני כועסת
