דבור"ת לשבת...
אנו נמצאים בימי ספירת העומר... ימים מעורבים בשמחה של הספירה, ספירה לקראת מתן התורה, ומעורבים גם בעצב... על מותם של עשרים וארבע אלף תלמידי ר' עקיבא... בפרשת השבוע אנו פוגשים את הציווי "וספרתם לכם ממחרת השבת...". ציווי זה אינו דומה לספירה של הזב, או טמאים אחרים אשר צריכים לספור לטומאתם... כיוון שספירה זו תלויה בהם. יכולים הם לספור ויכולים הם שלא לספור... וספירתם מתחילה משעה שטובלים. ספירה זו הינה כמו ספירת היובל... שנת החמישים. הזמן תמיד מתקדם, תמיד נע... הספירה איננה תלויה בנו, ברצונותינו או במעשינו. היא מתקדמת אט אט, רגע אחר רגע, יום רודף אחר חבירו. ניתן אולי אף למצוא קשר מסויים בין ספירת העומר לספירת היובל... בספירת היובל העבד משתחרר לחופשי מאדוניו, אפי' אם נרצע קודם לכן בשנה השישית... שחרור זה נובע מכך שאנו עבדים של האדון (הקב"ה) ולא אמורים להיות עבדים של עבדים. ספירת העומר מטרתה היא ההגעה אל מעמד הר סיני, קבלת התורה. הספירה הינה הציפייה לקראת המעמד הגדול של קבלת התורה, תורת חיים. זוהי יציאה לחופש ברובד גבוהה הרבה יותר משחרור העבד לחופשי. השחרור של העבד המסמל חופש, מתבטא בקבלת התורה באופן השלם והאמיתי. קבלת חיי אמת, שהם החופש האמיתי. ספירה זו גם מסמלת לנו משהו... כאמור, הספירה היא של הימים החולפים, זמן שמתקדם באופן טבעי, ללא שליטתנו. אך כאשר אנו מגיעים אל מעמד קבלת התורה, כל אחד ואחת מגיע עם המטען שלו, עם המעשים אותם אסף הוא במשך הזמן. ב"ספירת הגומר" הנהוגה בקרב ילדי בתי הספר, סופרים את הימים שעברו, מסמנים ב-X את הזמן שחלף... המעניין הוא, שגם כאשר איננו עושים דבר, הזמן עושה את שלו. ויכול בהחלט להיות מצב בו נגיע לסיום הלימודים, אל ה"חופש" או אל מעמד הר סיני... ופתאום נראה שבאמת עבר כמה זמן. אולי אפילו יהיה מי שיתמה לעצמו 'מעניין לאן הוא נעלם... לאן כבר יכול להידחק כ"כ הרבה זמן?!'. לא כן אנחנו בספירת העומר. בספירת העומר אנחנו סופרים את הזמן הנותר, מנסים לתפוס עוד רגע, ועוד רגע... לנצל כל דקה ביתר יעילות ובניצול מירבי. שח"ו לא נבזבז ולא נפספס אף רגע. כל רגע יקר מאד. אדם הבא בגישה כזו, בעז"ה גם יגיע ליום המיוחל כשמעשיו איתו, הוא לא יבוא ריקם... איש כמתנת ידו, כברכת אלוקיו. בעז"ה שנזכה לספור כל רגע ורגע, לקראת קבלת התורה, ע"מ שנגיע 'מוכנים ומזומנים'. שנזכה להתדבק במידותיו של אברהם אבינו ע"ה, שהתורה העידה עליו שהיה "בא בימים"- הגיע כששנותיו בידיו. כלומר- אברהם ניצל את הזמן, הוא לא איבד את הזמן שעמד לרשותו, לא הסתכל אחורה וראה את הכל חולף, אלא בא עם שנותיו- כל שנותיו בידיו. שבת שלום.