איני יודע מה כולנו רוצים
אבל אני נוטה לקבל את עמדתו של הדאלאי לאמה, שציין (בספר
אמנות האושר, למשל, ובהרבה הזדמנויות אחרות), שכל בני האדם רוצים בסופו של דבר להיות מאושרים. אני גם נוטה לקבל את הגישה, שלפיה אנו יכולים להיות מאושרים כאשר אנו מכירים את עצמנו יותר ויותר, מטפחים את הדברים שמביאים אושר לנו ולזולתנו ועובדים על אותם היבטים באישיותנו, שגורמים סבל לנו ולזולתנו. אם מקבלים את שתי הנחות היסוד האלה, אזי אין דבר כזה "התבוננות פנימית במידה"... אם אנחנו מתעייפים מהתבוננות פנימית זה בסדר, איננו צריכים לשפוט את עצמנו על כך, ועם זאת עלינו לזכור שבפסק הזמן הזה אנחנו עשויים שלא לזהות את האופן המדויק שבו אנו חושבים, מרגישים ומתנהגים; וכאשר אנו לא מודעים לגמרי למה שאנו חושבים, אומרים או עושים - ובכן, היה על זה שרשור די ארוך לפני מספר ימים. אני חושב שחוסר מודעות מוביל לסבל ולא לאושר, אם כי אלה הדוגלים ב"שוטים מאושרים" כנראה סבורים אחרת.
בכל מקרה, איני יכול לדעת מה כולם באמת רוצים. באופן אישי אני רחוק מלהיות בהתבוננות פנימית בלתי פוסקת...