שבת שלום, שבת שלום
ערב מעניין היה לי... אתמול נסעתי עם שני ידידים לעיר אחרת, לפגוש חברה של אחד מהם, ושאני אספק תמיכה נפשית לשני, שיצא לדייט. ההורים שלו, לידיד מס´ 1: "אז כמה זמן יש לך רישיון?" "אין לי" "מה? אז מי נוהג?" "היא" "אבל היא בת 15!" (אני בת 18. ואם שני הידידים לא היו שם ונותנים להורים מושג על הגיל המשוער שלי, הם היו נותנים לי הרבה פחות מ-15) הוא, איך שראה את הדייט, החליט "הוא לא רוצה אותי". אני צריכה ללמד אותו כמה דברים... ("לא חושבים בשביל אחרים. תדבר איתו, הוא יחליט אם הוא רוצה אותך או לא". "לא עוזבים באמצע הדייט למיליון שיחות אישיות עם החברים [אוהו, איך אני לא אוהבת את השיחות האלו. מזכיר לי את כיתה ו´]" ועוד כמה דברים.) כללי יסוד של התנהגות עם כל אדם שהוא, לא רק דייטים. היום בלילה, אחרי שיחה עם חברה שלי ומשחק רולית סוער (רברסי, לילדי שנות השמונים והשבעים, או אותלו, לשחקני הפלאפון), שמנו פעמינו לגת רימון. היה שיגי. היא מצאה לה בחור. כמו תמיד. גם אני מצאתי. זה באמת יוצאת דופן שאני אמצא לי בחור (אני אשכרה מהאנשים שבאים כדי לרקוד). האמת היא שאפילו לא מצאתי אותו- הלכתי, קצת מעופפת, ולא היה ברור לי לאן אני הולכת. חיפשתי לאן חברה שלי נעלמה. שמתי לב פתאום שאני באמצע מעגל של בחורים רוקדים (פרטים שיוסיפו לאווירה: 1. אני נמוכה. מאד. רוב הזמן אני מביטה למעלה אם אני רוצה לראות פרצופים של אנשים. 2. בגלל הגובה, אני חוטפת מרפקים וידיים שמתעופפות לכל כיוון. 3. אני "קצת" מעופפת. בוהה בכיוונים לא קשורים, זזה לאט ולא ממש ברור איפה אני. 4. אני לבשתי מכנסיים, ושמלה בצבעי ירוק וורוד מזעזעים. גם לגבוהים היה קשה לפספס אותי). -שהיו די מופתעים מהבחורה שנחתה בתוכו. אז אחד מהם התלבש עליי. יא וורדי, איזה גוף... ואיזה חיוך. מקסימים. ממסים. אוף, הייתי צריכה לתת לו את הטלפון שלי. אז מה אם הוא צנחן שיוצא פעם בשבוע. או שבועיים. או שלושה (כל כמה זמן יוצאים מפקדים?)בגלל הגובה שלי, רוב הזמן המבט שלי היה על החזה שלו (שוב- מקסים. ממיס. ובנוי לתפארת מדינת ישראל) באמת שהשתדלתי להסתכל לו בעיניים (כשלא בהיתי באיזו נקודה באוויר) אבל התחיל לכאוב לי הצוואר. ושוב- החיוך... והעיניים.... הוא היה די בהלם לשמוע בת כמה אני. בניגוד להורים ההם, הוא נתן לי 20. זה החלק הכיפי... אבל הערב, אני הייתי כל כך מבוהלת... חברה שלי ואני קבענו שבשלוש הולכים, אבל שתי הגאונות לא קבעו איפה הן נפגשות, אז התחלנו לחפש אחת את השניה בכל המועדון (לא מי יודע מה גדול, אבל לא מצאנו אחת את השניה). באחת הפעמים ניסיתי לבדוק, די מבוהלת, אולי היא מחפשת אותי ליד האוטו. הלכתי. לא שם. בדרך חזרה עצרה לידי מכונית, שהייתי בטוחה שהנהג רוצה הוראות נסיעה . הוא הסתכל עליי, בלע את הרוק, ובקול הכי תמים שהצליח לגייס (שנשמע נורא נורא מלוכלך) הוא שאל אותי "להקפיץ אותך לאנשהו?". כמה שאני תמימה, אני ילדה גדולה, והבנתי מיד במה מדובר. אמרתי לא תודה, והמשכתי מהר בדרכי. וכאן, הקטע שהכי הלחיץ אותי- הוא עקב אחרי. הוא פשוט נסע אחרי לאט, ואני מגבירה את קצב ההליכה ומנסה להגיע כמה שיותר מהר למועדון. שיט, הוא עדיין אחרי. אין עליי תעודה מזהה, כסף, מפתחות למכונית או פלאפון (הכל אצלה), יש לי שני שקלים ובגדים צמודים, אני לא יודעת אם היא בכלל בסביבה עדיין ויש את הטיפוס הזה שדבוק לי לזנב, אני לא רק נראית עדינה, באמת אין בי כוח פיסי להתנגד לו, נו כבר, שאגיע כבר למועדון, כבר בתחילת הרחוב יש מאבטח עם כלב גדול, תפסיק לעקוב אחרי, אתה לא רואה שאני כבר רצה?! סוף סוף מצאתי אותה... המאבטחים בכניסה לא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם כשאני אומרת להם שהוא עוקב אחרי, ואני ביקשתי מהבחור שחברה שלי התלבשה עליו שילווה אותנו לאוטו. אני לא בטוחה שנרגעתי, אבל מחר כבר אשכח מזה. אני הולכת לפגוש מישהו שאני מדברת איתו כבר חודשיים, ומאד מחכה לגלות איך הוא נראה. אם הוא יראה כמו הצנחן הזה, ויהיה חכם כמוהו, זה כבר יהיה יותר מדי. אני מתלבטת אם ללכת לישון עם הריח של הסיגריות, או להתקלח עכשיו....
ערב מעניין היה לי... אתמול נסעתי עם שני ידידים לעיר אחרת, לפגוש חברה של אחד מהם, ושאני אספק תמיכה נפשית לשני, שיצא לדייט. ההורים שלו, לידיד מס´ 1: "אז כמה זמן יש לך רישיון?" "אין לי" "מה? אז מי נוהג?" "היא" "אבל היא בת 15!" (אני בת 18. ואם שני הידידים לא היו שם ונותנים להורים מושג על הגיל המשוער שלי, הם היו נותנים לי הרבה פחות מ-15) הוא, איך שראה את הדייט, החליט "הוא לא רוצה אותי". אני צריכה ללמד אותו כמה דברים... ("לא חושבים בשביל אחרים. תדבר איתו, הוא יחליט אם הוא רוצה אותך או לא". "לא עוזבים באמצע הדייט למיליון שיחות אישיות עם החברים [אוהו, איך אני לא אוהבת את השיחות האלו. מזכיר לי את כיתה ו´]" ועוד כמה דברים.) כללי יסוד של התנהגות עם כל אדם שהוא, לא רק דייטים. היום בלילה, אחרי שיחה עם חברה שלי ומשחק רולית סוער (רברסי, לילדי שנות השמונים והשבעים, או אותלו, לשחקני הפלאפון), שמנו פעמינו לגת רימון. היה שיגי. היא מצאה לה בחור. כמו תמיד. גם אני מצאתי. זה באמת יוצאת דופן שאני אמצא לי בחור (אני אשכרה מהאנשים שבאים כדי לרקוד). האמת היא שאפילו לא מצאתי אותו- הלכתי, קצת מעופפת, ולא היה ברור לי לאן אני הולכת. חיפשתי לאן חברה שלי נעלמה. שמתי לב פתאום שאני באמצע מעגל של בחורים רוקדים (פרטים שיוסיפו לאווירה: 1. אני נמוכה. מאד. רוב הזמן אני מביטה למעלה אם אני רוצה לראות פרצופים של אנשים. 2. בגלל הגובה, אני חוטפת מרפקים וידיים שמתעופפות לכל כיוון. 3. אני "קצת" מעופפת. בוהה בכיוונים לא קשורים, זזה לאט ולא ממש ברור איפה אני. 4. אני לבשתי מכנסיים, ושמלה בצבעי ירוק וורוד מזעזעים. גם לגבוהים היה קשה לפספס אותי). -שהיו די מופתעים מהבחורה שנחתה בתוכו. אז אחד מהם התלבש עליי. יא וורדי, איזה גוף... ואיזה חיוך. מקסימים. ממסים. אוף, הייתי צריכה לתת לו את הטלפון שלי. אז מה אם הוא צנחן שיוצא פעם בשבוע. או שבועיים. או שלושה (כל כמה זמן יוצאים מפקדים?)בגלל הגובה שלי, רוב הזמן המבט שלי היה על החזה שלו (שוב- מקסים. ממיס. ובנוי לתפארת מדינת ישראל) באמת שהשתדלתי להסתכל לו בעיניים (כשלא בהיתי באיזו נקודה באוויר) אבל התחיל לכאוב לי הצוואר. ושוב- החיוך... והעיניים.... הוא היה די בהלם לשמוע בת כמה אני. בניגוד להורים ההם, הוא נתן לי 20. זה החלק הכיפי... אבל הערב, אני הייתי כל כך מבוהלת... חברה שלי ואני קבענו שבשלוש הולכים, אבל שתי הגאונות לא קבעו איפה הן נפגשות, אז התחלנו לחפש אחת את השניה בכל המועדון (לא מי יודע מה גדול, אבל לא מצאנו אחת את השניה). באחת הפעמים ניסיתי לבדוק, די מבוהלת, אולי היא מחפשת אותי ליד האוטו. הלכתי. לא שם. בדרך חזרה עצרה לידי מכונית, שהייתי בטוחה שהנהג רוצה הוראות נסיעה . הוא הסתכל עליי, בלע את הרוק, ובקול הכי תמים שהצליח לגייס (שנשמע נורא נורא מלוכלך) הוא שאל אותי "להקפיץ אותך לאנשהו?". כמה שאני תמימה, אני ילדה גדולה, והבנתי מיד במה מדובר. אמרתי לא תודה, והמשכתי מהר בדרכי. וכאן, הקטע שהכי הלחיץ אותי- הוא עקב אחרי. הוא פשוט נסע אחרי לאט, ואני מגבירה את קצב ההליכה ומנסה להגיע כמה שיותר מהר למועדון. שיט, הוא עדיין אחרי. אין עליי תעודה מזהה, כסף, מפתחות למכונית או פלאפון (הכל אצלה), יש לי שני שקלים ובגדים צמודים, אני לא יודעת אם היא בכלל בסביבה עדיין ויש את הטיפוס הזה שדבוק לי לזנב, אני לא רק נראית עדינה, באמת אין בי כוח פיסי להתנגד לו, נו כבר, שאגיע כבר למועדון, כבר בתחילת הרחוב יש מאבטח עם כלב גדול, תפסיק לעקוב אחרי, אתה לא רואה שאני כבר רצה?! סוף סוף מצאתי אותה... המאבטחים בכניסה לא מבינים מה אני רוצה מהחיים שלהם כשאני אומרת להם שהוא עוקב אחרי, ואני ביקשתי מהבחור שחברה שלי התלבשה עליו שילווה אותנו לאוטו. אני לא בטוחה שנרגעתי, אבל מחר כבר אשכח מזה. אני הולכת לפגוש מישהו שאני מדברת איתו כבר חודשיים, ומאד מחכה לגלות איך הוא נראה. אם הוא יראה כמו הצנחן הזה, ויהיה חכם כמוהו, זה כבר יהיה יותר מדי. אני מתלבטת אם ללכת לישון עם הריח של הסיגריות, או להתקלח עכשיו....
שלא לדבר על אמא שלי שפעם מישהו צבט אותה והמשיך ללכת, היא התחילה לרדוף אחריו ודפקה לו את התיק שלה בגב והוא השתטח על הרצפה וחז"ל. --מרמן