שבת שלום, קבלו את ...
פינת הדעה האישית לשישי בלילה ושבת בבוקר עם ה-
והקוראסון (גיא אין קוראסון) חברים יקרים, "כבוד עצמי", משפט קצר קצת אבל "כבד" כאשר מנסים לנסות ולפרשו. ברצוני להתייחס מנקודת מבט של האזרח ל' (שזה אני) ולנסות ולראות אם המשפט הקצר אך החשוב הזה יש לנו אותו כעם וכאומה בעלת מורשת והיסטוריה של אלפי שנים. באירועים האחרונים ובשנים הקודמות, אנו כמדינה מוכיחים בכל פעם מחדש שאין לנו ערך למושג "כבוד עצמי", אנו שהוגלנו והושמדנו במהלך רוב שנות ההיסטוריה האנושית מוחלים תמיד על הכבוד העצמי שלנו ומצפים מאחרים להתייחס אלינו בכבוד, איך נוכל לבקש כבוד כאשר אנו מוותרים עליו מראש ?. אנו מנסים להציג חזות של עם חזק ומאוחד אבל בפנים אנו נאכלים בכל פעם מחדש, פעם אם זה ע"י הפיגועים ופעם ע"י חגיגות של הגעת רב-המרצחים לשטחים ובפעם האחרונה אנו מקבלים גופות של חיילים כאשר הצד השני חוגג ניצחון לפחות לדעתם של הרבה פרשנים כניצחון על הישות הציונית, האם אנחנו כאומה נוכל לשאת זאת עוד הרבה שנים או שמה אנחנו צריכים לקחת את הכבוד המגיע לנו היכן הניצחון האישי שלנו כאן ? האם יש אמת במשפט "כבוד לא מקבלים, אלא לוקחים" ? . רבים וטובים יגידו שאין דבר כזה "כבוד עצמי" לפחות לא ביחסים בין מדינות או ברמות של פוליטיקה גבוהה, אבל משום מה תמיד אבל תמיד אנחנו נמצאים בצד המפסיד ולא בצדק כי אנחנו יותר מוסריים ומוחלים על כבודנו שנרמס שוב ושוב ובכל פעם מחדש. כאשר אני כותב על "כבוד" קחו לדוגמה את ההליך המשפטי שהפסידה בו מדינת ישראל למצרים על פיסת אדמה קטנה מאוד שקוראים לה טאבה (לאחר חתימת ההסכם השלום, האם הם לא יכלו לוותר לנו קצת ?), דוגמה נוספת, כאשר יצחק רבין המנוח חתם על הסכם השלום עם הרב-מרצחים ערפאת, ובנאום הראשון שלו על אדמת "פלסטין" ציין כי זה לא הסוף ואכן הם מוכיחים לנו בכל פעם מחדש שזה לא הסוף וכמובן הדוגמה האחרונה הפיגוע הקשה שהיה לנו ביום חמישי האחרון וחגיגות השחרור של המחבלים, האם דוגמאות אלו לא מדליקות אצלנו אור אדום שצריך להתחיל לקחת את הכבוד המגיע לנו כאומה וגם אם זה בכוח הזרוע כי לפעמים בהתרפסות ובהתחננות אנחנו דווקא משיגים את ההיפך ?. תקומתה של מדינת ישראל ב-48 אשר התקבל אצל רוב עמי העולם כזכות וכחובה מוסרית לעם היהודי אשר סבל בגלות, כיום מתקבל הרושם ולצערי המצב שאם היום אומות העולם היו צריכות להחליט על הקמת מדינה יהודית לעם היהודי, נראה כי לא היה בכלל רוב גם ע"י ידידינו שלא היו תומכים בנו, האם החולשות שאנו מציגים בכל פעם בוויתורים כואבים אינם מסכנים את קיום המדינה ?. אותם "הנאורים" יטענו כי השלום הוא הערך העליון ועלינו לעשות כל שביכולתנו גם בוויתורים כואבים מאוד להשיג שלום בר קיימה, האם נסיוננו בעבר לא מלמד אותנו כי רק עם חזק ועם כבוד עצמי ומורל גבוהה יכול לדבר ולעשות שלום ? התחרות המטומטמת של ראשי המדינה על מי מוותר יותר (כן, יש טרנד כזה אולי אפילו תחרות) רק כדי שלא יגידו שאנחנו עם אכזרי אשר שולט בעם "מסכן" שאין לו מדינה וגם בדרך יאשרו לנו עוד קצת ערבויות מוכן לוותר על כבודו וגם על הדברים שהשגנו בזכות ולא בחסד לא גורמת לנו לחשוב פעם נוספת האם הדרך שלנו היא נכונה ?. טוב רבותי אשמח לקבל בבוקר תגובות. בברכת שבת שלום LJ101
פינת הדעה האישית לשישי בלילה ושבת בבוקר עם ה-