נמאס להתבחשש
New member
שבת רחוב שלום (טיזר)
יש פה עוד מלא שירשורים מענינים (נגיד,) מגניבים (אה...) יצריים (במידה,) אבל לי יש צורך בבמה. וזה אתם. מה תעשו? שבת רחוב שלום "אבא" "חלה" מקרר" "אמא" "חתולה" "חבר" "נשיקה" בדיוק כשניסיתי לחבר את המילים הממוגנטות הללו למשפט הגיוני שיפאר את מקררי, הוא נכנס. יש לו כניסה מוכרת, שתיים שלוש דפיקות, רשרוש מפתחות וחריקת דלת. קפאתי, זה הרי היה ברור שהוא יחזור מחו"ל מתי שהוא. נעמד, הסתובבתי. היו לו ביד שתי פיסות נייר, הצ'קים שלי שחזרו. שקט. שקט שבא במקום שיחה מאוד קונקרטית וצפויה. "אין לי" אמרתי אחרי שתי דקות של בחינת כתמי הגשם בנעליי. "פיטרו אותי מהעבודה ועדין לא מצאתי משהו" "גם ארנונה לא שילמת גם חשמל" "נכון" "את תצטרכי לשלם" "אין לי כרגע" "את תצטרכי לעזוב, אני מצטער" "טוב" "תשאירי לי את המפתח מחר בתבת דואר" "טוב" הוא באמת בנאדם טוב. הדירה וקצבת נכות עלובה מהביטוח לאומי היו הכנסותיו היחידות, גרוש שמגדל ילד וכלבה. הסתובב לכיוון הדלת. "תצטרכי לשלם את החודשיים האלה וגם את החשבונות" "בסדר, יש לך את הטלפון שלי, אני לא בורחת לשום מקום, יעקב, אני מבטיחה לך שברגע שאמצא עבודה..." את המשך המשפט כבר פלטתי במהירות כי הדלת נטרקה. לא קל לו. לעסתי את הלחמניה מהבוקר. לילה אחרון בדירה שלי, במבצר הפרטיות הקטן שבניתי. ממש קטנטנה ופונקציונלית. סלון מטבח וחדר שינה באותם ארבע על שמונה מטר. כמה כמהתי לפינה הקטנה הזו שלי. התמונות על הדלת. השטיח בכניסה. ציור הילד המשתין על דלת השרותימקלחת. המשפטים הפילוסופים והמגניבים שכתבתי באנגלית מחוברת על הארונות במטבח. שטויות, סמרטוט לח וזה יורד. בוקר. הוצאתי מהארגז מתחת למיטת הנוער את התיק הגדול, זה שאיתו הגעתי לעיר מלאת תקוות וחלומות ובעיקר נאיביות ילדותית. תחתונים וחזיות לכיסים בצדדים. סוודרים למטה, חצאיות מגולגלות מעליהן ו מעל לכל בחיבוק דובי, הפוך שהשגתי לפני יומיים. את הרדיו אשאיר פה. שטפתי יפה את הרצפה, סחטתי היטב את הסמרטוט שלא יסריח לאלה שיבואו אחריי. סך הכל בנאדם טוב. באמת. לאן עכשיו? לרחוב. כיתפתי את התיק, מוח וארנק מרוקנים ממחשבות ומזומנים וממחשבות על מזומנים. יום שישי בירושלים. היום הכי יפה בשבוע, שמש חורפית העניקה כמה שעות של חסד והטילה קרניים מאירות אך לא מחממות על שכונת נחלאות. היא נורא יפה בבוקר, האוויר נקי ומיוחד. ותיקות השכונה גורפות את מי הספונג'ה בנחישות מעשית תוך כדי שיחת בוקר קולנית עם השכן שחוזר מבית הכנסת. הסטודנטים חוזרים מהבילוי ומגיפים את התריסים, אולי יספיקו לישון כמה שעות לפני שהשוק יסגר. קבוצות תיירים ומטיילים בליווי מדריך טרחן מדדו אותי במבטן, או שזה סתם היה נדמה לי. ילדה בת 19 מקורחת כי זה היה נראה לה מגניב וכי לילה אחד היא נורא השתכרה. עם פירסינג באף ובגבה כי היא רצתה שיכאב. וחצאית כי ה' שומר. עליתי במעלה רחוב ניסים בכר. הוא גר מעבר לכביש, מאחורי ממלכת שוק מחנה יהודה הקסומה. הרעש של יום שישי בשוק התחיל בזמר, בעל מאפיה שר את "הפרח בגני" בעודו מסדר את החלות הריחניות. אוף הריח הזה, אני מסוגלת להתמודד עם רעב די טוב, עד שזה מגיע לריח מתוק של לחם נאפה. אלוהים הריח הזה מטריף. מחכה שיסתובב ומפלחת לחמניה. המוסר שלי התיר לגנוב אוכל. שני השקלים האלו לא ממש ידגדגו לו כאשר יעמוד בעוד שש שעות מול מבטים מתחננים ויכריז, "אין, נגמר. פעם הבאה לבוא בזמן" וינעל בשרירות לב את דוכנו. גם לקונים זה לא יפריע, ינהרו לדוכן החלות הבא. עם מעט טעם חמצמץ של פיספוס. כי החלות שלו באמת טובות. "שבוע הבא" הם נשבעים, "לא ידחו את קניית החלות לרגע האחרון". חוצה את הרחוב. מתפללת שלא אפגוש בו. הוא בטח ירגיש נורא לא נעים כשיראה אותי עם התיק, ולי, לי לא יהיה מה לומר. עמדתי כמה שניות לפני תיבת הדואר. לא בשביל להעביר בראש את חצי השנה שהייתה לי בדירה המתוקה שלי. אפילו לא בשביל לתכנן תוכנית נועזת שבמהלכה, אחדור לדירת בעל הבית, אחנוק אותו בחוט דנטלי, ארדים את הילד במכת אגרוף ברקה, ואעשן בכייף סיגריה על השיש שלו. באמת לא שנאתי אותו. בהיתי בכלבה שלו, כלבת תחש נמנמנית וזקנה. זהו. צליל מתכתי. אני עוזבת לכיוון המדרחוב. פתאום יש לי זמן להביט בחלונות הראווה. בגדים מכוערים מוצעים למכירה ב19 תשעים עד 39 תשעים. גלידריית קצפת. לשם נראה לי יצאתי עם החבר הראשון לפני שהוא גילה שאני קצת פסיכית והרבה לא מוכנה לחתונה. בית חב"ד קורא לי לשמוע הרצאה מאירה על הגאולה המענינת והעכשווית. אישה מנגנת בנבל. תמיד דימיתי אותה לים. אנשים יבואו וילכו והיא עדין תנגן. כאילו המדרחוב הוא בעצם שלה ואנחנו רק מבקרים. אבל אני כבר לא מבקרת. באה לגור פה. לתקופה, עד שאמצא עבודה. הנחתי את התיק על כותל הבנק ונשענתי עליו. הוא רך ונעים. נורא כייף לבהות באנשים ביום שישי. צבעוני והמוני. בנות אמריקאיות ריקניות וצווחניות חוצות המדרחוב עם בלוני הליום. איש גבוה עם שיער וזקן ארוכים ולבנים נואם בפתאוס על ג'יזם וג'רוסלם. מישהי מציעה לי נרות, בתוך ניילון עם שיחת השבוע. אני לוקחת. גם את הנרות השארתי בבית. כשאת עוברת לגור ברחוב, את מוותרת על כמה חפצים. שיהיה קל להתנייע. שעות נקפו, החנויות נסגרו אט אט. מישהו עם קוקו ארוך ומלוכלך התיישב לידי. הציע סיגריה. עישנו ביחד בשתיקה. "בואי" אמר כשסיימנו לוודא את מעיכת הבדל. "נסדר לך מקום להלילה" ניגשנו לכיכר המוגבהת, הכרות קצרה ושותקת מלווה בהינהוני ראש מינוריים עם כשבעה ילדים, צעירים יותר ממני עם מבט הרבה יותר מפוקח. הנחתי את התיק שם. קרעתי את הניילון שעטף את הנרות. ידים על העינים. ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת קודש" הימהומי אמן נוסטלגי. הוצאתי את הלחמניה ולעסתי בשקט. זו הייתה הפעם האחרונה שהדלקתי נרות-של-שבת. ותודה לחוף הים שהזכיר...
יש פה עוד מלא שירשורים מענינים (נגיד,) מגניבים (אה...) יצריים (במידה,) אבל לי יש צורך בבמה. וזה אתם. מה תעשו? שבת רחוב שלום "אבא" "חלה" מקרר" "אמא" "חתולה" "חבר" "נשיקה" בדיוק כשניסיתי לחבר את המילים הממוגנטות הללו למשפט הגיוני שיפאר את מקררי, הוא נכנס. יש לו כניסה מוכרת, שתיים שלוש דפיקות, רשרוש מפתחות וחריקת דלת. קפאתי, זה הרי היה ברור שהוא יחזור מחו"ל מתי שהוא. נעמד, הסתובבתי. היו לו ביד שתי פיסות נייר, הצ'קים שלי שחזרו. שקט. שקט שבא במקום שיחה מאוד קונקרטית וצפויה. "אין לי" אמרתי אחרי שתי דקות של בחינת כתמי הגשם בנעליי. "פיטרו אותי מהעבודה ועדין לא מצאתי משהו" "גם ארנונה לא שילמת גם חשמל" "נכון" "את תצטרכי לשלם" "אין לי כרגע" "את תצטרכי לעזוב, אני מצטער" "טוב" "תשאירי לי את המפתח מחר בתבת דואר" "טוב" הוא באמת בנאדם טוב. הדירה וקצבת נכות עלובה מהביטוח לאומי היו הכנסותיו היחידות, גרוש שמגדל ילד וכלבה. הסתובב לכיוון הדלת. "תצטרכי לשלם את החודשיים האלה וגם את החשבונות" "בסדר, יש לך את הטלפון שלי, אני לא בורחת לשום מקום, יעקב, אני מבטיחה לך שברגע שאמצא עבודה..." את המשך המשפט כבר פלטתי במהירות כי הדלת נטרקה. לא קל לו. לעסתי את הלחמניה מהבוקר. לילה אחרון בדירה שלי, במבצר הפרטיות הקטן שבניתי. ממש קטנטנה ופונקציונלית. סלון מטבח וחדר שינה באותם ארבע על שמונה מטר. כמה כמהתי לפינה הקטנה הזו שלי. התמונות על הדלת. השטיח בכניסה. ציור הילד המשתין על דלת השרותימקלחת. המשפטים הפילוסופים והמגניבים שכתבתי באנגלית מחוברת על הארונות במטבח. שטויות, סמרטוט לח וזה יורד. בוקר. הוצאתי מהארגז מתחת למיטת הנוער את התיק הגדול, זה שאיתו הגעתי לעיר מלאת תקוות וחלומות ובעיקר נאיביות ילדותית. תחתונים וחזיות לכיסים בצדדים. סוודרים למטה, חצאיות מגולגלות מעליהן ו מעל לכל בחיבוק דובי, הפוך שהשגתי לפני יומיים. את הרדיו אשאיר פה. שטפתי יפה את הרצפה, סחטתי היטב את הסמרטוט שלא יסריח לאלה שיבואו אחריי. סך הכל בנאדם טוב. באמת. לאן עכשיו? לרחוב. כיתפתי את התיק, מוח וארנק מרוקנים ממחשבות ומזומנים וממחשבות על מזומנים. יום שישי בירושלים. היום הכי יפה בשבוע, שמש חורפית העניקה כמה שעות של חסד והטילה קרניים מאירות אך לא מחממות על שכונת נחלאות. היא נורא יפה בבוקר, האוויר נקי ומיוחד. ותיקות השכונה גורפות את מי הספונג'ה בנחישות מעשית תוך כדי שיחת בוקר קולנית עם השכן שחוזר מבית הכנסת. הסטודנטים חוזרים מהבילוי ומגיפים את התריסים, אולי יספיקו לישון כמה שעות לפני שהשוק יסגר. קבוצות תיירים ומטיילים בליווי מדריך טרחן מדדו אותי במבטן, או שזה סתם היה נדמה לי. ילדה בת 19 מקורחת כי זה היה נראה לה מגניב וכי לילה אחד היא נורא השתכרה. עם פירסינג באף ובגבה כי היא רצתה שיכאב. וחצאית כי ה' שומר. עליתי במעלה רחוב ניסים בכר. הוא גר מעבר לכביש, מאחורי ממלכת שוק מחנה יהודה הקסומה. הרעש של יום שישי בשוק התחיל בזמר, בעל מאפיה שר את "הפרח בגני" בעודו מסדר את החלות הריחניות. אוף הריח הזה, אני מסוגלת להתמודד עם רעב די טוב, עד שזה מגיע לריח מתוק של לחם נאפה. אלוהים הריח הזה מטריף. מחכה שיסתובב ומפלחת לחמניה. המוסר שלי התיר לגנוב אוכל. שני השקלים האלו לא ממש ידגדגו לו כאשר יעמוד בעוד שש שעות מול מבטים מתחננים ויכריז, "אין, נגמר. פעם הבאה לבוא בזמן" וינעל בשרירות לב את דוכנו. גם לקונים זה לא יפריע, ינהרו לדוכן החלות הבא. עם מעט טעם חמצמץ של פיספוס. כי החלות שלו באמת טובות. "שבוע הבא" הם נשבעים, "לא ידחו את קניית החלות לרגע האחרון". חוצה את הרחוב. מתפללת שלא אפגוש בו. הוא בטח ירגיש נורא לא נעים כשיראה אותי עם התיק, ולי, לי לא יהיה מה לומר. עמדתי כמה שניות לפני תיבת הדואר. לא בשביל להעביר בראש את חצי השנה שהייתה לי בדירה המתוקה שלי. אפילו לא בשביל לתכנן תוכנית נועזת שבמהלכה, אחדור לדירת בעל הבית, אחנוק אותו בחוט דנטלי, ארדים את הילד במכת אגרוף ברקה, ואעשן בכייף סיגריה על השיש שלו. באמת לא שנאתי אותו. בהיתי בכלבה שלו, כלבת תחש נמנמנית וזקנה. זהו. צליל מתכתי. אני עוזבת לכיוון המדרחוב. פתאום יש לי זמן להביט בחלונות הראווה. בגדים מכוערים מוצעים למכירה ב19 תשעים עד 39 תשעים. גלידריית קצפת. לשם נראה לי יצאתי עם החבר הראשון לפני שהוא גילה שאני קצת פסיכית והרבה לא מוכנה לחתונה. בית חב"ד קורא לי לשמוע הרצאה מאירה על הגאולה המענינת והעכשווית. אישה מנגנת בנבל. תמיד דימיתי אותה לים. אנשים יבואו וילכו והיא עדין תנגן. כאילו המדרחוב הוא בעצם שלה ואנחנו רק מבקרים. אבל אני כבר לא מבקרת. באה לגור פה. לתקופה, עד שאמצא עבודה. הנחתי את התיק על כותל הבנק ונשענתי עליו. הוא רך ונעים. נורא כייף לבהות באנשים ביום שישי. צבעוני והמוני. בנות אמריקאיות ריקניות וצווחניות חוצות המדרחוב עם בלוני הליום. איש גבוה עם שיער וזקן ארוכים ולבנים נואם בפתאוס על ג'יזם וג'רוסלם. מישהי מציעה לי נרות, בתוך ניילון עם שיחת השבוע. אני לוקחת. גם את הנרות השארתי בבית. כשאת עוברת לגור ברחוב, את מוותרת על כמה חפצים. שיהיה קל להתנייע. שעות נקפו, החנויות נסגרו אט אט. מישהו עם קוקו ארוך ומלוכלך התיישב לידי. הציע סיגריה. עישנו ביחד בשתיקה. "בואי" אמר כשסיימנו לוודא את מעיכת הבדל. "נסדר לך מקום להלילה" ניגשנו לכיכר המוגבהת, הכרות קצרה ושותקת מלווה בהינהוני ראש מינוריים עם כשבעה ילדים, צעירים יותר ממני עם מבט הרבה יותר מפוקח. הנחתי את התיק שם. קרעתי את הניילון שעטף את הנרות. ידים על העינים. ברכת "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של שבת קודש" הימהומי אמן נוסטלגי. הוצאתי את הלחמניה ולעסתי בשקט. זו הייתה הפעם האחרונה שהדלקתי נרות-של-שבת. ותודה לחוף הים שהזכיר...
