שבת בבני ברק
א"א לומר שמישהו הכריח אותי, אפילו לא ביקשו ממני ובכ"ז נסעתי. תשמעו. חשבתי שכשהעולם נעור ובעיקר נאור, בבני ברק יזוז משהו. אני לא מתכוונת לשקיות אשפה ורוח של צחנה אלא לסגנון חיים. אפס. הלחץ לפני צפירה שניה אותו לחץ בסעודה הם ישבו ויזמרו, והן תתזזנה בין מטבח לשלחן בסלון כל פעולה היא שאלה הלכתית נשים ראויות להביא פרנסה אבל לא להצטרף למזומן ילד בן 13 יכול להוציא בקידוש את אמא שלו ולא להפך כתונת לילה עדיין הבגד המועדף על הדוסיות למרות שמכנסיים הרבה יותר צנועים ונוחים. אז נטלתי ידיים וברכתי ברכת המזון, כלומר, לא סתם מילמלתי אלא אמרתי את הברכות, אם כבר. את הסמס שלי שלחתי מתחת לכרית כשספר של אגאתה כריסטי מחפה עלי. הייתי צריכה להלביש בגדים חגיגיים "לכבוד שלחן שבת" , להדליק נרות ולהראות מתרגשת. משום מה לא סבלתי. זה לא ששבוע הבא אני שוב בבני ברק, אבל ההרגשה היתה: אם אתם נורא מתעקשים לחיות את צורת החיים הזו ולא לצאת קצת מהבועה, יערב לכם. סיפרתי להם על בית"ר ועל הפורומים השונים שאפשר ללמוד מהם כ"כ הרבה <לא, המילים יוצאים בשאלה לא עלו> ואידך זיל גמור... אני יכולה להכניס להם את האוכל עם כפית לתוך הפה, אבל לבלוע, לעכל את זה הם צריכים לעשות לבד. הם לא יעשו כלום, הם לא רוצים לשנות כי טוב להם. ועדיין זו המשפחה שלי. לטוב ולרע, בעיקר לטוב ולשבת אחת נשכחת.