אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
~~שבת קודש פרשת "קורח"~~
- פותח הנושא בנצי הקטן
- פורסם בתאריך
נושאי הפרשה
קורח ועדתו מתריסים נגד משה ואהרון (ט"ז, א-יט)
קורח, בן דודם של משה ואהרון, ואתו מאתיים וחמישים 'אנשי שם', נקהלים על משה ואהרון ובפיהם טענה: "כל העדה, כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?
משה רבנו, שבע ממחלוקות והתקוממויות, מוכן להעמיד למבחן את מנהיגותו שלו ואת כהונת אהרון, ומציע לעדת קורח להביא קטורת לפני ה', כנגד הקטורת שיביא אהרון הכהן.
כעסו של משה גובר, כאשר דתן ואבירם הרשעים, שהצטרפו גם הם אל קורח במחלוקתו, מסרבים לפנייתו של משה להידבר ולנסות להגיע להסדרת המחלוקת בדרכי שלום. משה פונה אל הקב"ה ומבקש שלא יקבל את מנחתם של הרשעים.
עונשם של בעלי ריב ומדון (ט"ז, כ - יז, ה)
כאשר מגיעים אנשי קורח והקטורת בידיהם, מזהיר משה את כל העם, על-פי ציווי ה', להבדל ולהתרחק מעדת קורח, כדי שלא יומתו אתם בעוונם. משה רוצה להוכיח לכל העם באופן מוחלט, כי כל מעשיו מוכוונים מלמעלה, ולכן קובע מבחן: אם מיתתם תהיה רגילה, הוא אינו שליח ה', אך אם ימותו המסיתים מיתה משונה – יבלעו באדמה, תהיה זו הוכחה חותכת לחטאם נגד משה כשליח ה'.
ואכן, דברי משה מתקיימים. האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ושותפיו המסיתים, על כל ביתם ורכושם. מייד לאחר מכן מגיע עונשם של 250 מקטירי הקטורת הזרה, והם נשרפים באש שמימית.
ממחתות הנחושת של החוטאים, הכינו ריקועי נחושת למזבח, לזיכרון החטא ועונשו.
לא לומדים לקח (יז, ו-טו)
למרות ההוכחות הברורות שמספק משה לעם, נמשכת ההסתה נגדו, תוך ניצול מותם של החוטאים: הנה משה הביא למותם של אחינו. הקב"ה בכעסו מצווה על משה להתנתק מהעם החוטא, ומגיפה נוראה מתחילה להשתולל ולהפיל חללים. משה, באהבתו הגדולה לבני-ישראל גם ברגעים קשים אלו, מגלה תושייה, ושולח את אהרון אחיו ובידו קטורת, כדי לעצור את המגיפה. אהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה, אך לא לפני שהיא המיתה 14,700 מבני ישראל.
מבחן המטה הפורח (יז, טז-כח)
לנוכח התסיסה שהתגלתה נגד בחירתו של אהרון לכהן, מצווה ה' למשה, לערוך מבחן כהונה אל מול העם. כל אחד מראשי השבטים מביא מטה (מקל עץ) אל משה. משה מניח את כל המטות, ובתוכם מטה אהרון, בתוך המשכן. למחרת מוציא משה את המטות ומציג אותם בפני העם. וראה זה פלא: מקלו של אהרון פורח, ומן הפריחה עולה פרי השקד.
ה' מצווה לשמור את המטה הפורח והמשוקד בתוך המשכן, כעדות נצחית לכהונת אהרון.
בני-ישראל, המומים מהאירועים האחרונים, מעלים את חששם כי הם עלולים לשגות ולהיכנס אל המשכן, ואז סופם יהיה מר. על רקע זה מצווה ה' את אהרון על משמרת הקודש.
משמרת הקודש (יח, א-יז)
בעקבות הערעור על הכהונה והקטרת הקטורת הזרה, וכמענה לחששם של בני ישראל, מצווה ומזהיר ה' את אהרון, כי עליו ועל בניו הכוהנים, מוטלת האחריות לשמור על קדושת המשכן. העבודה במשכן נתונה להם, הכוהנים, כמתנה אלוקית נצחית, והם כאמור, חייבים בשמירתה. גם אחיהם לשבט, בני לוי שאינם כוהנים, מצווים ליטול חלק בשמירת המשכן, אך אינם רשאים להיכנס אליו.
שכר הכהונה (יח, ח-כ)
כשכר עבודתם במשכן, יקבלו הכוהנים חלק מבשר הקורבנות וחלק מן המנחות הקרבים על המזבח. עוד הם יקבלו מכל בני ישראל, תרומה מכל גידולי הארץ וכן ביכורים מפרי הארץ, דמי פדיונם של בכור האדם ובכור הבהמה הטמאה. בכור בהמה טהורה, יעלה כקורבן למזבח, כשהכוהנים מקבלים את חלקם בבשר.
שכר הלוויים (יח, כא-לב)
שכר עבודת הלוויים, המשרתים גם הם לפני ה', נקרא מעשר ראשון. לאחר שמפריש כל אחד מישראל את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת ללוי.
הלוי עצמו, גם הוא חייב בתרומה לכהן, מתוך המעשרות שקיבל מבני ישראל.
קורח ועדתו מתריסים נגד משה ואהרון (ט"ז, א-יט)
קורח, בן דודם של משה ואהרון, ואתו מאתיים וחמישים 'אנשי שם', נקהלים על משה ואהרון ובפיהם טענה: "כל העדה, כולם קדושים, ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?
משה רבנו, שבע ממחלוקות והתקוממויות, מוכן להעמיד למבחן את מנהיגותו שלו ואת כהונת אהרון, ומציע לעדת קורח להביא קטורת לפני ה', כנגד הקטורת שיביא אהרון הכהן.
כעסו של משה גובר, כאשר דתן ואבירם הרשעים, שהצטרפו גם הם אל קורח במחלוקתו, מסרבים לפנייתו של משה להידבר ולנסות להגיע להסדרת המחלוקת בדרכי שלום. משה פונה אל הקב"ה ומבקש שלא יקבל את מנחתם של הרשעים.
עונשם של בעלי ריב ומדון (ט"ז, כ - יז, ה)
כאשר מגיעים אנשי קורח והקטורת בידיהם, מזהיר משה את כל העם, על-פי ציווי ה', להבדל ולהתרחק מעדת קורח, כדי שלא יומתו אתם בעוונם. משה רוצה להוכיח לכל העם באופן מוחלט, כי כל מעשיו מוכוונים מלמעלה, ולכן קובע מבחן: אם מיתתם תהיה רגילה, הוא אינו שליח ה', אך אם ימותו המסיתים מיתה משונה – יבלעו באדמה, תהיה זו הוכחה חותכת לחטאם נגד משה כשליח ה'.
ואכן, דברי משה מתקיימים. האדמה פותחת את פיה ובולעת את קורח ושותפיו המסיתים, על כל ביתם ורכושם. מייד לאחר מכן מגיע עונשם של 250 מקטירי הקטורת הזרה, והם נשרפים באש שמימית.
ממחתות הנחושת של החוטאים, הכינו ריקועי נחושת למזבח, לזיכרון החטא ועונשו.
לא לומדים לקח (יז, ו-טו)
למרות ההוכחות הברורות שמספק משה לעם, נמשכת ההסתה נגדו, תוך ניצול מותם של החוטאים: הנה משה הביא למותם של אחינו. הקב"ה בכעסו מצווה על משה להתנתק מהעם החוטא, ומגיפה נוראה מתחילה להשתולל ולהפיל חללים. משה, באהבתו הגדולה לבני-ישראל גם ברגעים קשים אלו, מגלה תושייה, ושולח את אהרון אחיו ובידו קטורת, כדי לעצור את המגיפה. אהרון אכן מצליח לעצור את המגיפה, אך לא לפני שהיא המיתה 14,700 מבני ישראל.
מבחן המטה הפורח (יז, טז-כח)
לנוכח התסיסה שהתגלתה נגד בחירתו של אהרון לכהן, מצווה ה' למשה, לערוך מבחן כהונה אל מול העם. כל אחד מראשי השבטים מביא מטה (מקל עץ) אל משה. משה מניח את כל המטות, ובתוכם מטה אהרון, בתוך המשכן. למחרת מוציא משה את המטות ומציג אותם בפני העם. וראה זה פלא: מקלו של אהרון פורח, ומן הפריחה עולה פרי השקד.
ה' מצווה לשמור את המטה הפורח והמשוקד בתוך המשכן, כעדות נצחית לכהונת אהרון.
בני-ישראל, המומים מהאירועים האחרונים, מעלים את חששם כי הם עלולים לשגות ולהיכנס אל המשכן, ואז סופם יהיה מר. על רקע זה מצווה ה' את אהרון על משמרת הקודש.
משמרת הקודש (יח, א-יז)
בעקבות הערעור על הכהונה והקטרת הקטורת הזרה, וכמענה לחששם של בני ישראל, מצווה ומזהיר ה' את אהרון, כי עליו ועל בניו הכוהנים, מוטלת האחריות לשמור על קדושת המשכן. העבודה במשכן נתונה להם, הכוהנים, כמתנה אלוקית נצחית, והם כאמור, חייבים בשמירתה. גם אחיהם לשבט, בני לוי שאינם כוהנים, מצווים ליטול חלק בשמירת המשכן, אך אינם רשאים להיכנס אליו.
שכר הכהונה (יח, ח-כ)
כשכר עבודתם במשכן, יקבלו הכוהנים חלק מבשר הקורבנות וחלק מן המנחות הקרבים על המזבח. עוד הם יקבלו מכל בני ישראל, תרומה מכל גידולי הארץ וכן ביכורים מפרי הארץ, דמי פדיונם של בכור האדם ובכור הבהמה הטמאה. בכור בהמה טהורה, יעלה כקורבן למזבח, כשהכוהנים מקבלים את חלקם בבשר.
שכר הלוויים (יח, כא-לב)
שכר עבודת הלוויים, המשרתים גם הם לפני ה', נקרא מעשר ראשון. לאחר שמפריש כל אחד מישראל את התרומה לכהן, עליו להפריש עשירית מהיתרה ולתת ללוי.
הלוי עצמו, גם הוא חייב בתרומה לכהן, מתוך המעשרות שקיבל מבני ישראל.
פסיפלורה29
New member
כמו אנשי המחאה החברתית של השמאל
Womanizer99
New member
שחטפו היום כמו שצריך
ממה שאב קורח את העוז לצאת נגד משה רבינו?
"ויקח קרח" - אומר רש"י: "לקח את עצמו, וקרח שפיקח היה מה ראה לעשות שטות זו? ראה שיצא ממנו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן".
מה פירוש "לקח את עצמו"? ולמה היה צריך להגיע לזה ששמואל שקול כנגד משה ואהרן?
מסביר הגן רוה כך"
קרח פיקח היה ומגדולי הדור היה. וידע את מה שכתוב "אין ממנים מנהיג על הציבור אלא אם כן יש מאחוריו קופה של שרצים" !(הגמ' מביאה לראיה שהרי שאול המלך לא החזיקה מלכותו כיוון שהיה צדיק תמים ללא קופה של שרצים!)
עשה קרח חשבון כזה: משה ואהרן יש מאחוריהם קופה של שרצים, מכיון שעמרם נשא את בת לוי, התחתן עם דודתו. וזה אסור ע"פ תורה!.
דוד המלך ג"כ יש אחריו קופה של שרצים, מכיוון שיצא מגיורת.
אבל הוא קרח, הרי צדיק תמים היה. ולכן אינו יכול להיות מנהיג!
אבל אז ראה שיצא ממנו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן. ואין לו קופה של שרצים אחריו.
אומר הגן רוה: "אבל הוא לא ידע שהוא הוא (קרח). הוא הקופה של שרצים של שמואל הנביא"...
"ויקח קרח" - אומר רש"י: "לקח את עצמו, וקרח שפיקח היה מה ראה לעשות שטות זו? ראה שיצא ממנו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן".
מה פירוש "לקח את עצמו"? ולמה היה צריך להגיע לזה ששמואל שקול כנגד משה ואהרן?
מסביר הגן רוה כך"
קרח פיקח היה ומגדולי הדור היה. וידע את מה שכתוב "אין ממנים מנהיג על הציבור אלא אם כן יש מאחוריו קופה של שרצים" !(הגמ' מביאה לראיה שהרי שאול המלך לא החזיקה מלכותו כיוון שהיה צדיק תמים ללא קופה של שרצים!)
עשה קרח חשבון כזה: משה ואהרן יש מאחוריהם קופה של שרצים, מכיון שעמרם נשא את בת לוי, התחתן עם דודתו. וזה אסור ע"פ תורה!.
דוד המלך ג"כ יש אחריו קופה של שרצים, מכיוון שיצא מגיורת.
אבל הוא קרח, הרי צדיק תמים היה. ולכן אינו יכול להיות מנהיג!
אבל אז ראה שיצא ממנו שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן. ואין לו קופה של שרצים אחריו.
אומר הגן רוה: "אבל הוא לא ידע שהוא הוא (קרח). הוא הקופה של שרצים של שמואל הנביא"...
זהירות מהמחלוקת
בפרשת השבוע אנו נתקלים במחלוקת חמורה וקשה. קרח ועדתו מערערים על סמכותם ועל מנהיגותם של משה ואהרון. על פי המדרשים השונים ניתן לתלות את סיבת המחלוקת במניעים שונים. ממדרשים מסוימים נראה כאילו יש למחלוקת גם צדדים ענייניים ואידיאולוגיים ובמדרשים אחרים נראה כי הכל נובע משיקולים אינטרסנטיים צרים. לגבי מחלוקות ציבוריות רבות, קשה לקבוע האם הן ענייניות, וכפי הגדרת חז"ל "לשם שמים", או שמא הן נובעות רק משיקולים אישיים ואינן "לשם שמים".
גם לגבי מחלוקת קרח, קשה היה להבחין מהי המטרה ומהי נקודת המחלוקת האמיתית. לכאורה לקרח יש טענה אמיתית ומהותית "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". קרח טען שעם ישראל כולו הוא קדוש וקרוב לקב"ה במידה שווה. אם כן, מדוע יש כאלה שזוכים להיות מנהיגים, כהנים גדולים ומשרתים בקודש ואחרים לא? אם באמת כולם קדושים, מדוע יש צורך במעמדות? הצגת הטענה בצורה כזאת, תרמה לקרח תומכים משמעותיים במחלוקתו. מעבר לדתן ואבירם שהיו ידועים עוד קודם לכן כרשעים גדולים, הצטרפו לקרח גם מאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". כלומר, מספר גדול של אנשים צדיקים ומכובדים. קרח הולך בין הטיפות ובונה קואליציה המורכבת מאנשי מחלוקת ידועים ומקצועיים כמו דתן ואבירם, שחלקו על משה עוד בשעבוד מצרים והם היו שני העבריים שהכו אחד את השני. יחד איתם לקח איתו קרח גם כמה אנשי רוח שישוו למחלוקת אופי מהותי ועקרוני. באופן די תמוה נקראת המחלוקת בלשון חז"ל "מחלוקת קרח ועדתו". המשמעות הפשוטה של ההגדרה הזו מביאה למחשבה כאילו המחלוקת היתה בין קרח לעדתו ולא בין קרח ועדתו למשה ואהרן. ניתן ללמוד מכך שמשה ואהרן באמת לא לקחו צד במחלוקת הזו ומי שחלק היו רק קרח ועדתו. ניתן ללמוד זאת גם מתגובתם. משה רבנו שומע את דבריו של קרח ובענוה נופל על פניו. חז"ל מפרשים שהוא התפלל כדי לקבל נבואה מהקב"ה ולשמוע מה עליו לענות לקרח. אהרן אחיו, שותק ולא אומר דבר. משה רבנו לא מנסה אפילו לענות לקרח על טענותיו. בגדלותו הוא מבין כי הטענות הענייניות לכאורה, אינן אלא כיסוי לשאיפות האישיות של קרח. כדי להתמודד עם השאיפות האלה ועם הפוליטיקה הנמוכה אליה מנסה קרח לגרור אותו ואת כל עם ישראל, יש צורך בהתערבות אלוקית. ואכן משה פונה למופת אלוקי על פיו יוכח במי בחר ה' להנהיג את עם ישראל.
האסטרטגיה הברורה של קרח היתה לעטוף את האינטרסים הצרים והפרטיים במאבק אידיאולוגי לשם שמים. זו הדרך בה חשב קורח להשיג את מטרתו ולקבל משרה או מינוי במערך ההנהגה של עם ישראל. לשם המטרה הנפסדת והעלובה הזאת הוא גרר איתו גם צדיקים וגדולי דור והכניס את עם ישראל כולו לסחרחורת ולמבוכה.
לצערנו הרב, הלקח ממחלוקת קרח לא נלמד במלואו גם בימינו. אנשים ממהרים לקפוץ למחלוקת ומקדשים ריב ופלגנות על דברים שאין בינם לבין "שם שמים" שום דבר. את המאבקים האלה עוטפים בדעתם של גדולי הדור ותולים אותם בהלכה ו"בדעת תורה", אך כל מי שמתבונן היטב יודע שזה רק ניסיון לחפות על אינטרסים קטנים ועל הכסף רב שמארגני המחלוקת והעסקנים העומדים מאחוריה מרוויחים.
לכן, עלינו להיזהר מאוד בעניין הזה ולשמור את נפשנו מכל משמר מלהיכנס למחלוקת שאינה לשם שמים. חשוב לזכור את הגדרת רבינו עובדיה מברטנורא למחלוקת שהיא לשם שמים- כאשר כל תכליתה היא רק כדי להשיג את האמת, והדוגמא לכך היא מחלוקת הלל ושמאי שהיתה כל כולה מחלוקת הלכתית, למדנית ורעיונית ולא גלשה לפסים אישיים ומכוערים מעולם.
בפרשת השבוע אנו נתקלים במחלוקת חמורה וקשה. קרח ועדתו מערערים על סמכותם ועל מנהיגותם של משה ואהרון. על פי המדרשים השונים ניתן לתלות את סיבת המחלוקת במניעים שונים. ממדרשים מסוימים נראה כאילו יש למחלוקת גם צדדים ענייניים ואידיאולוגיים ובמדרשים אחרים נראה כי הכל נובע משיקולים אינטרסנטיים צרים. לגבי מחלוקות ציבוריות רבות, קשה לקבוע האם הן ענייניות, וכפי הגדרת חז"ל "לשם שמים", או שמא הן נובעות רק משיקולים אישיים ואינן "לשם שמים".
גם לגבי מחלוקת קרח, קשה היה להבחין מהי המטרה ומהי נקודת המחלוקת האמיתית. לכאורה לקרח יש טענה אמיתית ומהותית "כי כל העדה כולם קדושים, ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'?". קרח טען שעם ישראל כולו הוא קדוש וקרוב לקב"ה במידה שווה. אם כן, מדוע יש כאלה שזוכים להיות מנהיגים, כהנים גדולים ומשרתים בקודש ואחרים לא? אם באמת כולם קדושים, מדוע יש צורך במעמדות? הצגת הטענה בצורה כזאת, תרמה לקרח תומכים משמעותיים במחלוקתו. מעבר לדתן ואבירם שהיו ידועים עוד קודם לכן כרשעים גדולים, הצטרפו לקרח גם מאתיים וחמישים "נשיאי עדה, קריאי מועד, אנשי שם". כלומר, מספר גדול של אנשים צדיקים ומכובדים. קרח הולך בין הטיפות ובונה קואליציה המורכבת מאנשי מחלוקת ידועים ומקצועיים כמו דתן ואבירם, שחלקו על משה עוד בשעבוד מצרים והם היו שני העבריים שהכו אחד את השני. יחד איתם לקח איתו קרח גם כמה אנשי רוח שישוו למחלוקת אופי מהותי ועקרוני. באופן די תמוה נקראת המחלוקת בלשון חז"ל "מחלוקת קרח ועדתו". המשמעות הפשוטה של ההגדרה הזו מביאה למחשבה כאילו המחלוקת היתה בין קרח לעדתו ולא בין קרח ועדתו למשה ואהרן. ניתן ללמוד מכך שמשה ואהרן באמת לא לקחו צד במחלוקת הזו ומי שחלק היו רק קרח ועדתו. ניתן ללמוד זאת גם מתגובתם. משה רבנו שומע את דבריו של קרח ובענוה נופל על פניו. חז"ל מפרשים שהוא התפלל כדי לקבל נבואה מהקב"ה ולשמוע מה עליו לענות לקרח. אהרן אחיו, שותק ולא אומר דבר. משה רבנו לא מנסה אפילו לענות לקרח על טענותיו. בגדלותו הוא מבין כי הטענות הענייניות לכאורה, אינן אלא כיסוי לשאיפות האישיות של קרח. כדי להתמודד עם השאיפות האלה ועם הפוליטיקה הנמוכה אליה מנסה קרח לגרור אותו ואת כל עם ישראל, יש צורך בהתערבות אלוקית. ואכן משה פונה למופת אלוקי על פיו יוכח במי בחר ה' להנהיג את עם ישראל.
האסטרטגיה הברורה של קרח היתה לעטוף את האינטרסים הצרים והפרטיים במאבק אידיאולוגי לשם שמים. זו הדרך בה חשב קורח להשיג את מטרתו ולקבל משרה או מינוי במערך ההנהגה של עם ישראל. לשם המטרה הנפסדת והעלובה הזאת הוא גרר איתו גם צדיקים וגדולי דור והכניס את עם ישראל כולו לסחרחורת ולמבוכה.
לצערנו הרב, הלקח ממחלוקת קרח לא נלמד במלואו גם בימינו. אנשים ממהרים לקפוץ למחלוקת ומקדשים ריב ופלגנות על דברים שאין בינם לבין "שם שמים" שום דבר. את המאבקים האלה עוטפים בדעתם של גדולי הדור ותולים אותם בהלכה ו"בדעת תורה", אך כל מי שמתבונן היטב יודע שזה רק ניסיון לחפות על אינטרסים קטנים ועל הכסף רב שמארגני המחלוקת והעסקנים העומדים מאחוריה מרוויחים.
לכן, עלינו להיזהר מאוד בעניין הזה ולשמור את נפשנו מכל משמר מלהיכנס למחלוקת שאינה לשם שמים. חשוב לזכור את הגדרת רבינו עובדיה מברטנורא למחלוקת שהיא לשם שמים- כאשר כל תכליתה היא רק כדי להשיג את האמת, והדוגמא לכך היא מחלוקת הלל ושמאי שהיתה כל כולה מחלוקת הלכתית, למדנית ורעיונית ולא גלשה לפסים אישיים ומכוערים מעולם.
להיכן נעלם און בן פלת?
השבת נקרא על קורח, דתן ואבירם, ואון בן פלת, שעמדו יחד, עם מאתיים וחמשים איש נשיאי עדה, קריאי מועד אנשי שם, שנקהלו על משה ואהרן בקריאה: "כל העדה כולם קדושים! ומדוע תתנשאו על קהל ה?". משה נבהל ונופל על פניו, דתן ואבירם עונים בחוצפה למשה, משה קם והולך לביתם של דתן ואבירם ואתו כל זקני ישראל, ומשה מכריז הכרזה דרמטית, "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'". ואז העם רואה מחזה מזעזע ביותר, "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל, וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת.
אנו רואים את העונש החמור שניתן על המחלוקת בעם ישראל. קורח ועדתו נבלעו באדמה חיים, הם ומשפחותם, עם בתיהם ורכושם, ומאתיים וחמישים איש מקריבי הקטורת נשרפו חיים.
אך אם נתבונן היטב נראה, כי בתחילת הפרשה, בין מובילי המחלוקת, היה גם און בן פלת, ואילו בהמשך הפרשה הוא נעלם. רק קורח, דתן ואבירם היו בפרשה, וקיבלו את העונש. והשאלה נשאלת, לאן נעלם און בן פלת?
במדרש תנחומא על הפרשה, (פרק י') נאמר: "חכמת נשים בנתה ביתה ואוולת בידה תיהרסנה", אמר רב, חכמת נשים בנתה ביתה, זוהי אשתו של און בן פלת, כשחזר און מהאסיפה הראשונה של קורח ועדתו סיפר לה כי הוא חבר בכיר בוועדה למינוי קורח, וכי בתכניתם להוריד את אהרון הכהן ולמנות את קורח, וכי עוד מעט, הוא יוזמן, לאסיפה שנייה.
אמרה לו אשתו, מה לך ולזה? הרי אם אהרון יהיה כהן אתה תישאר תלמיד, ואם קורח יהיה כהן אתה תישאר תלמיד, אם כן, מה לך ולמחלוקת זו?
אמר לה, אבל הבטחתי להם שאבוא לאסיפה הבאה.
אמרה לו אשתו, שמע בקולי ואני אציל אותך, מיד נתנה לו לשתות יין ישן חזק, עד שנפלה עליו שינה, ושמה אותו לישון, אחר כך, סתרה את שערותיה וישבה בפתח ביתה, כך שכל מי שהגיע לביתו של און להזמינו, מיד שב על עקבותיו, (שכן אשתו ישבה שם בגלוי שיער), עד שהחליטו לוותר עליו.
בינתיים, פתחה האדמה את פיה ונבלעו כולם באדמה, ואון בן פלת ניצל בזכות אשתו.
ללמדנו, כי במחלוקת צריך זהירות יתירה, והחכם נזהר שלא להיכנס בכלל למחלוקת, ולא יאמר אדם, חכם ככל שיהיה, אני אכנס למחלוקת ואדע להיזהר ולצאת מזה בזמן, דבר זה לא יעמוד במבחן המציאות, וברור הוא שכל מי שנכנס לוויכוחים ומחלוקת לא ינקה, ומובטח לו שינזק, אבל החכם עיניו בראשו, שומר על עצמו ונזהר שלא להיכנס בכלל למחלוקת.
מסופר, על עגלון בעיר קטנה ברוסיה, שהיה העגלון היחיד בעיר, וכל הנסיעות או ההובלות שהיו לאנשי העיר היו נעשות דרכו, עגלון זה היה חרוץ, ועבד מבוקר עד ערב, וכולם היו מרוצים. לימים, הגיע עגלון חדש צעיר לימים לעיר, והחל אף הוא לעבוד בנסיעות והובלות, דבר שבא על חשבונו של העגלון הוותיק, כעס העגלון הוותיק, וקרא את העגלון החדש אליו, והתרעם בפניו כי הוא גוזל את פרנסתו, לעומתו טען העגלון הצעיר, כי עבודה רבה יש בעיר, ולשניהם יש מקום לפרנסה בעבודה בעיר הזו. ישבו והתווכחו עד שהגיעו להסכמה, כי העגלון הוותיק ישאל את העגלון הצעיר שאלה בהלכות עגלונים, והיה אם ידע לענות, ישאר בעיר, ואם לא ידע לענות, יצטרך לעזוב את העיר.
הסכים העגלון הצעיר, ומיד הקשיב לשאלה.
הרצינו פניו של העגלון הוותיק, ופנה בשאלה לעמיתו: אמור לי! מה תעשה אם אתה מסיע בעגלה משפחה גדולה עם הרבה מזוודות וחבילות, וביום חורפי נכנסת בטעות, לדרך שיש בה בוץ רב, והסוסים ואופני העגלה נתקעו בבוץ ולא מצליחים לצאת, מה תעשה?
מיד ענה העגלון: אכה את הסוסים חזק בשוט, עד שיתאמצו ויצאו מהבוץ!
אמר לו העגלון הוותיק: היכית, ולא עזר, מה תעשה עוד?
ענה הצעיר: אוריד את המזוודות והחבילות, ולעגלה יהיה יותר קל להיחלץ.
אמר לו הוותיק: עשית זאת ולא עזר, מה תעשה אז?
מיד ענה הצעיר: אוריד את כל הנוסעים ואבקש מהם לדחוף את העגלה.
אמר לו העגלון הוותיק: עשית זאת ולא עזר, מה עוד תעשה?
נבוך העגלון הצעיר ואמר, יותר, אין לי מה לעשות! והסכים לעזוב את העיר, אך בטרם יעשה זאת, דרש לדעת מהעגלון הוותיק, מה באמת עושים במקרה כזה, מיד ענה לו העגלון הוותיק: "עגלון חכם לא נכנס לבוץ".
אף אנו, נלמד מוסר השכל ממעשה זה ונאמר "אדם חכם לא נכנס למחלוקת". אבל טיפש שלא שם לבו לזאת ונכנס למחלוקת, ספק רב אם יצליח לצאת ממנו, ואף אם בסופו של דבר יצא ממנו, הרי שיצא ממחלוקת זו בשן ועין. ישמע חכם ויוסף לקח, אמן.
השבת נקרא על קורח, דתן ואבירם, ואון בן פלת, שעמדו יחד, עם מאתיים וחמשים איש נשיאי עדה, קריאי מועד אנשי שם, שנקהלו על משה ואהרן בקריאה: "כל העדה כולם קדושים! ומדוע תתנשאו על קהל ה?". משה נבהל ונופל על פניו, דתן ואבירם עונים בחוצפה למשה, משה קם והולך לביתם של דתן ואבירם ואתו כל זקני ישראל, ומשה מכריז הכרזה דרמטית, "בזאת תדעון כי ה' שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מליבי, אם כמות כל האדם ימותון אלה, ופקודת כל האדם יפקד עליהם, לא ה' שלחני, ואם בריאה יברא ה' ופצתה האדמה את פיה ובלעה אותם ואת כל אשר להם וירדו חיים שאולה, וידעתם כי ניאצו האנשים האלה את ה'". ואז העם רואה מחזה מזעזע ביותר, "ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה, ותבקע האדמה אשר תחתיהם, ותפתח הארץ את פיה, ותבלע אותם ואת בתיהם, ואת כל האדם אשר לקורח ואת כל הרכוש, וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה, ותכס עליהם הארץ, ויאבדו מתוך הקהל, וכל ישראל אשר סביבותיהם נסו לקולם, כי אמרו פן תבלענו הארץ, ואש יצאה מאת ה' ותאכל את חמישים ומאתיים איש מקריבי הקטורת.
אנו רואים את העונש החמור שניתן על המחלוקת בעם ישראל. קורח ועדתו נבלעו באדמה חיים, הם ומשפחותם, עם בתיהם ורכושם, ומאתיים וחמישים איש מקריבי הקטורת נשרפו חיים.
אך אם נתבונן היטב נראה, כי בתחילת הפרשה, בין מובילי המחלוקת, היה גם און בן פלת, ואילו בהמשך הפרשה הוא נעלם. רק קורח, דתן ואבירם היו בפרשה, וקיבלו את העונש. והשאלה נשאלת, לאן נעלם און בן פלת?
במדרש תנחומא על הפרשה, (פרק י') נאמר: "חכמת נשים בנתה ביתה ואוולת בידה תיהרסנה", אמר רב, חכמת נשים בנתה ביתה, זוהי אשתו של און בן פלת, כשחזר און מהאסיפה הראשונה של קורח ועדתו סיפר לה כי הוא חבר בכיר בוועדה למינוי קורח, וכי בתכניתם להוריד את אהרון הכהן ולמנות את קורח, וכי עוד מעט, הוא יוזמן, לאסיפה שנייה.
אמרה לו אשתו, מה לך ולזה? הרי אם אהרון יהיה כהן אתה תישאר תלמיד, ואם קורח יהיה כהן אתה תישאר תלמיד, אם כן, מה לך ולמחלוקת זו?
אמר לה, אבל הבטחתי להם שאבוא לאסיפה הבאה.
אמרה לו אשתו, שמע בקולי ואני אציל אותך, מיד נתנה לו לשתות יין ישן חזק, עד שנפלה עליו שינה, ושמה אותו לישון, אחר כך, סתרה את שערותיה וישבה בפתח ביתה, כך שכל מי שהגיע לביתו של און להזמינו, מיד שב על עקבותיו, (שכן אשתו ישבה שם בגלוי שיער), עד שהחליטו לוותר עליו.
בינתיים, פתחה האדמה את פיה ונבלעו כולם באדמה, ואון בן פלת ניצל בזכות אשתו.
ללמדנו, כי במחלוקת צריך זהירות יתירה, והחכם נזהר שלא להיכנס בכלל למחלוקת, ולא יאמר אדם, חכם ככל שיהיה, אני אכנס למחלוקת ואדע להיזהר ולצאת מזה בזמן, דבר זה לא יעמוד במבחן המציאות, וברור הוא שכל מי שנכנס לוויכוחים ומחלוקת לא ינקה, ומובטח לו שינזק, אבל החכם עיניו בראשו, שומר על עצמו ונזהר שלא להיכנס בכלל למחלוקת.
מסופר, על עגלון בעיר קטנה ברוסיה, שהיה העגלון היחיד בעיר, וכל הנסיעות או ההובלות שהיו לאנשי העיר היו נעשות דרכו, עגלון זה היה חרוץ, ועבד מבוקר עד ערב, וכולם היו מרוצים. לימים, הגיע עגלון חדש צעיר לימים לעיר, והחל אף הוא לעבוד בנסיעות והובלות, דבר שבא על חשבונו של העגלון הוותיק, כעס העגלון הוותיק, וקרא את העגלון החדש אליו, והתרעם בפניו כי הוא גוזל את פרנסתו, לעומתו טען העגלון הצעיר, כי עבודה רבה יש בעיר, ולשניהם יש מקום לפרנסה בעבודה בעיר הזו. ישבו והתווכחו עד שהגיעו להסכמה, כי העגלון הוותיק ישאל את העגלון הצעיר שאלה בהלכות עגלונים, והיה אם ידע לענות, ישאר בעיר, ואם לא ידע לענות, יצטרך לעזוב את העיר.
הסכים העגלון הצעיר, ומיד הקשיב לשאלה.
הרצינו פניו של העגלון הוותיק, ופנה בשאלה לעמיתו: אמור לי! מה תעשה אם אתה מסיע בעגלה משפחה גדולה עם הרבה מזוודות וחבילות, וביום חורפי נכנסת בטעות, לדרך שיש בה בוץ רב, והסוסים ואופני העגלה נתקעו בבוץ ולא מצליחים לצאת, מה תעשה?
מיד ענה העגלון: אכה את הסוסים חזק בשוט, עד שיתאמצו ויצאו מהבוץ!
אמר לו העגלון הוותיק: היכית, ולא עזר, מה תעשה עוד?
ענה הצעיר: אוריד את המזוודות והחבילות, ולעגלה יהיה יותר קל להיחלץ.
אמר לו הוותיק: עשית זאת ולא עזר, מה תעשה אז?
מיד ענה הצעיר: אוריד את כל הנוסעים ואבקש מהם לדחוף את העגלה.
אמר לו העגלון הוותיק: עשית זאת ולא עזר, מה עוד תעשה?
נבוך העגלון הצעיר ואמר, יותר, אין לי מה לעשות! והסכים לעזוב את העיר, אך בטרם יעשה זאת, דרש לדעת מהעגלון הוותיק, מה באמת עושים במקרה כזה, מיד ענה לו העגלון הוותיק: "עגלון חכם לא נכנס לבוץ".
אף אנו, נלמד מוסר השכל ממעשה זה ונאמר "אדם חכם לא נכנס למחלוקת". אבל טיפש שלא שם לבו לזאת ונכנס למחלוקת, ספק רב אם יצליח לצאת ממנו, ואף אם בסופו של דבר יצא ממנו, הרי שיצא ממחלוקת זו בשן ועין. ישמע חכם ויוסף לקח, אמן.
מעלת הצניעות ושכרה
כשנבלעו קרח ועדתו באדמה, שוב לא נזכר שמו של און בן פלת, ואמרו על כך חכמינו כי אשתו של און בן פלת הצילתו, שאמרה לו: מה נפקא-מינה לך אם אהרן יהיה הרב ואם קרח יהיה הרב, כי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד? אמר לה: מה אעשה, עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו. השקתה אתו יין והלכה וישבה על פתח האהל כששערותיה סתורות ופרועות וכל מי שבא וראה חזר מיד על עקבותיו (סנהדרין ק"ט).
למה נרתעו מפני ראשה הפרוע?
ברם, הרי קדושים היו בעיני עצמם, ולדעתם היה כל אחד ראוי לשמש בכהונה גדולה, ואצל כהן גדול הלא נאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו - זו אשתו", ואם-כן חייבת אשתו של כהן גדול להיות אשה צנועה, שאם-לא-כן הרי זה פגם בכהן גדול עצמו וזה עשוי לערער את כהונתו. עכשיו משראו שאשתו של און פוערת את ראשה לעיני זרים, הסיקו מזה שבעלה אינו ראוי להיות כהן גדול, ועל-כן לא רצו עוד לצרפו לחבורתם.
הן יכול היה און בן פלת להשיב לה לאשתו: אמנם כעת איני אלא תלמיד, אבל אם אתמוך בקרח שטוען כי אין הכהונה שייכת לאהרן, הרי יתכן שאי-פעם יהיו בני לכהנים גדולים. לפיכך סתרה את שערותיה כדי למנוע בזה את האפשרות שיהיו בניה כהנים גדולים, כפי שסיפרו חכמינו על האשה קמחית שזכתה לבנים כהנים-גדולים, משום ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערותי" (יומא מ"ז), ואם צניעות בשיער של אשה מביאה לידי כך שיהיו בניה כהנים גדולים, הרי חוסר-צניעות בשיער מהווה ניגוד לכהונה גדולה.
כשנבלעו קרח ועדתו באדמה, שוב לא נזכר שמו של און בן פלת, ואמרו על כך חכמינו כי אשתו של און בן פלת הצילתו, שאמרה לו: מה נפקא-מינה לך אם אהרן יהיה הרב ואם קרח יהיה הרב, כי בין כה וכה אתה תישאר התלמיד? אמר לה: מה אעשה, עמם הייתי בעצה ונשבעתי לו. השקתה אתו יין והלכה וישבה על פתח האהל כששערותיה סתורות ופרועות וכל מי שבא וראה חזר מיד על עקבותיו (סנהדרין ק"ט).
למה נרתעו מפני ראשה הפרוע?
ברם, הרי קדושים היו בעיני עצמם, ולדעתם היה כל אחד ראוי לשמש בכהונה גדולה, ואצל כהן גדול הלא נאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו - זו אשתו", ואם-כן חייבת אשתו של כהן גדול להיות אשה צנועה, שאם-לא-כן הרי זה פגם בכהן גדול עצמו וזה עשוי לערער את כהונתו. עכשיו משראו שאשתו של און פוערת את ראשה לעיני זרים, הסיקו מזה שבעלה אינו ראוי להיות כהן גדול, ועל-כן לא רצו עוד לצרפו לחבורתם.
הן יכול היה און בן פלת להשיב לה לאשתו: אמנם כעת איני אלא תלמיד, אבל אם אתמוך בקרח שטוען כי אין הכהונה שייכת לאהרן, הרי יתכן שאי-פעם יהיו בני לכהנים גדולים. לפיכך סתרה את שערותיה כדי למנוע בזה את האפשרות שיהיו בניה כהנים גדולים, כפי שסיפרו חכמינו על האשה קמחית שזכתה לבנים כהנים-גדולים, משום ש"מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערותי" (יומא מ"ז), ואם צניעות בשיער של אשה מביאה לידי כך שיהיו בניה כהנים גדולים, הרי חוסר-צניעות בשיער מהווה ניגוד לכהונה גדולה.
"רב לכם" - תמיד הרב אשם...
"רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'" (טז, ג)
זו דרכם של כל בעלי-המחלוקת ומחרחרי-הריב, שהם באים בטענות כלפי רבה של עירם: אלמלי היה הוא בעיר אחרת, כבר מזמן היו מגרשים אותו משם, ורק משום שאנחנו הננו יהודים כשרים, יראים ושלמים, עדיין יש לו מקום בקרבנו.
אנשי קרח גם הם אמרו כך: "רב לכם" - זה שאתם עוד שרויים בגדולתכם ועדיין תופשים אתם בכהונות-הכבוד שלכם, הרי זה משום "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה" - משום שקדושים וטובי-לב אנחנו, שאם אל כן כבר היינו מזמן מורידים אתכם מגדולתכם, ומה לכם איפוא עוד להתרברב עלינו - "ומדוע תתנשאו".
אחד הפלאים הגדולים הוא, שכל החולקים על צדיקים בודים עליהם מלבם דברים כאלה, שהם ממש ההיפך הגמור מטיבם ומהותם. גם נגד משה רבנו, אשר התורה העידה עליו כי הוא "עניו מאד מכל האדם", לא מצאו קובלנה אחרת אלא דוקא שהוא בעל-גאווה - "ומדוע תתנשאו".
הרבי ר נפתלי מרופשיץ ז"ל היה מפרש את הפסוק: "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה" (תהילים ק"ו, ט"ז) - שכך הוא דרכם של כל בעלי המחלוקת ומחרחרי-הריב, כי ככל אשר תהיה התנהגותו של הצדיק ימצאו תמיד קובלנות נגדו ומגרעות בהליכותיו. אם מופרש הוא מן העולם ועוסק יומם ולילה בתורה ובעבודה, הריהם טוענים כנגדו שאין העולם מפיק ממנו שום הנאה ותועלת; ואילו אם הוא מעורב בדעתו עם הבריות ועוסק גם בצרכי ציבור, הריהם טוענים שוב שהוא מבזבז זמנו על עניני-הכלל ומבטל מתלמודו.
"ויקנאו למשה במחנה" - משה שלמד תמיד תורה באהלו שמחוץ למחנה, מצאו בו חסרון על אשר איננו בפנים המחנה ואינו מתערב בעניני העם - "ולאהרן קדוש ה" - ואילו אהרן שאכן היה מעורב בין הבריות, רודף שלום ביניהן ומתעניין בגורלו של כל יחיד ויחיד, שוב מצאו בו חסרון שבהיותו קדוש ה אין לו להתערב בעניני-הכלל, כי אם להיות שרוי כל היום בבית-המדרש.
בזמן שהחרדים לא עסקו בעיני הכלל, היו מרננים אחריהם שהם בטלים ומפגרים, הרחוקים מחיי החברה. ואילו משהתחילו להתערב בחיי החברה, קמה שוב צעקה: מה לכם ולעניני הצבור, לכו לכם לבית-המדרש... זו דרכם של הדתנים והאבירמים למיניהם מאז ומתמיד.
"רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'" (טז, ג)
זו דרכם של כל בעלי-המחלוקת ומחרחרי-הריב, שהם באים בטענות כלפי רבה של עירם: אלמלי היה הוא בעיר אחרת, כבר מזמן היו מגרשים אותו משם, ורק משום שאנחנו הננו יהודים כשרים, יראים ושלמים, עדיין יש לו מקום בקרבנו.
אנשי קרח גם הם אמרו כך: "רב לכם" - זה שאתם עוד שרויים בגדולתכם ועדיין תופשים אתם בכהונות-הכבוד שלכם, הרי זה משום "כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה" - משום שקדושים וטובי-לב אנחנו, שאם אל כן כבר היינו מזמן מורידים אתכם מגדולתכם, ומה לכם איפוא עוד להתרברב עלינו - "ומדוע תתנשאו".
אחד הפלאים הגדולים הוא, שכל החולקים על צדיקים בודים עליהם מלבם דברים כאלה, שהם ממש ההיפך הגמור מטיבם ומהותם. גם נגד משה רבנו, אשר התורה העידה עליו כי הוא "עניו מאד מכל האדם", לא מצאו קובלנה אחרת אלא דוקא שהוא בעל-גאווה - "ומדוע תתנשאו".
הרבי ר נפתלי מרופשיץ ז"ל היה מפרש את הפסוק: "ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה" (תהילים ק"ו, ט"ז) - שכך הוא דרכם של כל בעלי המחלוקת ומחרחרי-הריב, כי ככל אשר תהיה התנהגותו של הצדיק ימצאו תמיד קובלנות נגדו ומגרעות בהליכותיו. אם מופרש הוא מן העולם ועוסק יומם ולילה בתורה ובעבודה, הריהם טוענים כנגדו שאין העולם מפיק ממנו שום הנאה ותועלת; ואילו אם הוא מעורב בדעתו עם הבריות ועוסק גם בצרכי ציבור, הריהם טוענים שוב שהוא מבזבז זמנו על עניני-הכלל ומבטל מתלמודו.
"ויקנאו למשה במחנה" - משה שלמד תמיד תורה באהלו שמחוץ למחנה, מצאו בו חסרון על אשר איננו בפנים המחנה ואינו מתערב בעניני העם - "ולאהרן קדוש ה" - ואילו אהרן שאכן היה מעורב בין הבריות, רודף שלום ביניהן ומתעניין בגורלו של כל יחיד ויחיד, שוב מצאו בו חסרון שבהיותו קדוש ה אין לו להתערב בעניני-הכלל, כי אם להיות שרוי כל היום בבית-המדרש.
בזמן שהחרדים לא עסקו בעיני הכלל, היו מרננים אחריהם שהם בטלים ומפגרים, הרחוקים מחיי החברה. ואילו משהתחילו להתערב בחיי החברה, קמה שוב צעקה: מה לכם ולעניני הצבור, לכו לכם לבית-המדרש... זו דרכם של הדתנים והאבירמים למיניהם מאז ומתמיד.
ה"פראק" לא עושה את האדם ת"ח...
הבגד הוא רק בגד
"ויקח קרח...ואנשים מבני ישראל"
"הלבישם טליתות שכולן תכלת" (רש"י). אומר רבי יעקב יוסף מוילנא: בפרשת ציצית הסמוכה לפרשת קרח, נאמר (טו, מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם". קרח סבר שכל המתהדר בגלימת רבנים ולובש "טלית שכולה תכלת", כבר בחזקת קדוש הוא, ויכול הוא להתריס כלפי משה: "כל העדה כולם קדשים – ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אך טעה טעות מרה ולא ידע שהבגד הוא רק בגד ואינו עושה את האדם. כל הלובש תכלת וארגמן אינו הופך צדיק, והשם שני זוגות תפילין בראשו לא בהכרח קדוש הוא.
הבגד הוא רק בגד
"ויקח קרח...ואנשים מבני ישראל"
"הלבישם טליתות שכולן תכלת" (רש"י). אומר רבי יעקב יוסף מוילנא: בפרשת ציצית הסמוכה לפרשת קרח, נאמר (טו, מ): "למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדושים לאלהיכם". קרח סבר שכל המתהדר בגלימת רבנים ולובש "טלית שכולה תכלת", כבר בחזקת קדוש הוא, ויכול הוא להתריס כלפי משה: "כל העדה כולם קדשים – ומדוע תתנשאו על קהל ה'". אך טעה טעות מרה ולא ידע שהבגד הוא רק בגד ואינו עושה את האדם. כל הלובש תכלת וארגמן אינו הופך צדיק, והשם שני זוגות תפילין בראשו לא בהכרח קדוש הוא.
קורח דרש להיות לפי התור...
קרח התקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שבני קהת לפי הסדר היו: עמרם, יצהר, חברון, ועוזיאל.
בני עמרם - משה ואהרן, קיבלו את תפקידיהם החשובים.
וטען קרח, שלאחר-מכן מגיע לו את הנשיאות, שהוא היה בנו של יצהר השני לבני קהת, ולא מגיע לאליצפן, שהוא בנו של עוזיאל - הרביעי לבני קהת.
קרח התקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שבני קהת לפי הסדר היו: עמרם, יצהר, חברון, ועוזיאל.
בני עמרם - משה ואהרן, קיבלו את תפקידיהם החשובים.
וטען קרח, שלאחר-מכן מגיע לו את הנשיאות, שהוא היה בנו של יצהר השני לבני קהת, ולא מגיע לאליצפן, שהוא בנו של עוזיאל - הרביעי לבני קהת.
קורח היה מליארדר - עושר שמור לבעליו לרעתו
כתוב בקהלת: "עושר שמור לבעליו לרעתו", אמרו חז"ל, זה קרח.
ג' אוצרות הטמין יוסף במצרים - אחת נתגלה לקרח, ואחת לאנטונינוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד-לבוא.
300 פרדות לבנות היו צריכים כדי לשאת את המפתחות והמנעולים של האוצרות של קרח, והמפתחות והמנעולים היו עשויים מעור, ואפי' שהם קלים, בכל זאת היו צריכים שלש מאות פרדות כדי לשאתם (סנהדרין קי"א) !
כתוב בקהלת: "עושר שמור לבעליו לרעתו", אמרו חז"ל, זה קרח.
ג' אוצרות הטמין יוסף במצרים - אחת נתגלה לקרח, ואחת לאנטונינוס, ואחת גנוזה לצדיקים לעתיד-לבוא.
300 פרדות לבנות היו צריכים כדי לשאת את המפתחות והמנעולים של האוצרות של קרח, והמפתחות והמנעולים היו עשויים מעור, ואפי' שהם קלים, בכל זאת היו צריכים שלש מאות פרדות כדי לשאתם (סנהדרין קי"א) !
מחלוקת "קורח ועדתו"-מדוע לא קורח ומשה?
כתוב בפרקי-אבות, "כל מחלוקת שאינה לשם-שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו".
שואלים, למה כתוב "קרח ועדתו", - ולא "קרח ומשה"?
ומתרצים, שמשה בכלל לא השתתף במחלוקת, אלא אמר לקרח, מצידי, קח את הכל, אך הקב"ה אינו מסכים לכך.
ויש מפרשים, "מחלוקת קרח ועדתו" - שהיתה מחלוקת גם ביניהם, בין קרח לעדתו.
כתוב בפרקי-אבות, "כל מחלוקת שאינה לשם-שמים, זו מחלוקת קרח ועדתו".
שואלים, למה כתוב "קרח ועדתו", - ולא "קרח ומשה"?
ומתרצים, שמשה בכלל לא השתתף במחלוקת, אלא אמר לקרח, מצידי, קח את הכל, אך הקב"ה אינו מסכים לכך.
ויש מפרשים, "מחלוקת קרח ועדתו" - שהיתה מחלוקת גם ביניהם, בין קרח לעדתו.
מדוע לא מתו דתן ואבירם? בגלל אהבת הארץ!
שואל רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, למה לא מתו דתן ואבירם בשלשת ימי אפילה עם כל הרשעים?
ומתרץ, שאפילו שהיו רשעים, מכל-מקום היתה להם חביבות ארץ-ישראל, שאנו רואים שבתוך המחלוקת אמרו למשה: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו", משמע מכאן, שאם היה משה מביאם אל ארץ-ישראל, לא היו להם טענות.
שואל רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, למה לא מתו דתן ואבירם בשלשת ימי אפילה עם כל הרשעים?
ומתרץ, שאפילו שהיו רשעים, מכל-מקום היתה להם חביבות ארץ-ישראל, שאנו רואים שבתוך המחלוקת אמרו למשה: "אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו", משמע מכאן, שאם היה משה מביאם אל ארץ-ישראל, לא היו להם טענות.
הקרקע שייכת לאדם או האדם שייך לקרקע? סיפור
אל ה"אור שמח" באו שני אנשים להתדיין על שטח של קרקע, כל אחד טען את טענותיו שהשטח שייך לו.
שאל אותם, היכן העדים, היכן השטר? ואמרו לו, שאין להם עדים או שטר.
אמר להם שיעשו פשרה ביניהם, אך לא הסכימו גם לזה.
אמר להם שיבואו עמו אל הקרקע, והטה ה"אור שמח" את אזנו והאזין לקרקע, ולחש כמה מילים.
שאלוהו, מה האזנת לקרקע, ומה לחשת לה?
אמר להם, אמרתי לקרקע, שניהם טוענים שאת שייכת להם, ומה את אומרת?
ואמרה לי הקרקע: אני אומרת ששניהם שייכים לי!! שהרי סוף האדם למות, והם הבינו את הרמז, והתפייסו.
וגם קרח, אם היה מתבונן שסוף האדם למות, אז לא היה חולק על משה, ולכן נענש שנבלע באדמה...
אל ה"אור שמח" באו שני אנשים להתדיין על שטח של קרקע, כל אחד טען את טענותיו שהשטח שייך לו.
שאל אותם, היכן העדים, היכן השטר? ואמרו לו, שאין להם עדים או שטר.
אמר להם שיעשו פשרה ביניהם, אך לא הסכימו גם לזה.
אמר להם שיבואו עמו אל הקרקע, והטה ה"אור שמח" את אזנו והאזין לקרקע, ולחש כמה מילים.
שאלוהו, מה האזנת לקרקע, ומה לחשת לה?
אמר להם, אמרתי לקרקע, שניהם טוענים שאת שייכת להם, ומה את אומרת?
ואמרה לי הקרקע: אני אומרת ששניהם שייכים לי!! שהרי סוף האדם למות, והם הבינו את הרמז, והתפייסו.
וגם קרח, אם היה מתבונן שסוף האדם למות, אז לא היה חולק על משה, ולכן נענש שנבלע באדמה...
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.