ספiרטkית בנשמה
New member
~~שבת קודש פרשת "וירא"~~
באדיבות בנצי הקטן סלולארי וואפ
באדיבות בנצי הקטן סלולארי וואפ
~~שבת קודש פרשת "וירא"~~
- פותח הנושא ספiרטkית בנשמה
- פורסם בתאריך
ספiרטkית בנשמה
New member
נושאי הפרשה
ביקור המלאכים (יח, א-טו) יום חם בחברון. אברהם, שלושה ימים לאחר שקיים את מצוות המילה, יושב בפתח אוהלו אך מצפה בכל לב לאורחים. הקב"ה, 'שהוציא חמה מנרתיקה' כדי להרחיק אורחים טרדנים מעל אברהם המחלים, נגלה אל אברהם במסגרת 'ביקור חולים'. משרואה ה' בצערו של אברהם על העדר עוברי אורח, שולח שלושה מלאכים מחופשים כבני אדם. אברהם מבחין באורחים, מבקש את סליחתו של 'האורח הגדול', ואץ-רץ להזמינם אל אוהלו. הוא מציע להם 'רחיצת רגלים', מנוחה כמובן ארוחה כיד המלך. מהר מאוד מגלה אברהם, כי הפעם אין מדובר בסתם אורחים. אלו מלאכים שנשלחו לבצע שלוש משימות. מלאך אחד מחולל נס רפואי להחלמתו המיידית של אברהם; מלאך שני מבשר על לידתו הניסית של יצחק, בזקנותם של שרה ואברהם, בעוד שנה בדיוק; ומלאך שלישי יבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי - הפיכת סדום ועמורה. אברהם מלמד זכות (יח, טז-לג) המלאכים מסיימים את השליחות בבית אברהם ויוצאים לסדום. ה' מחליט לגלות לאברהם את יעדם הבא של המלאכים, שכן אברהם הוא סנדק ופטרון לעמי-הארץ. כששומע אברהם, איש הטוב והחסד, על גזר דינם של אנשי סדום ועמורה, הוא נעמד לפני ה' ללמד זכות ולבקש עליהם רחמים. משך זמן ארוך הוא מנסה לבדוק עם ה' אולי יש כמה צדיקים, ולו באחת מן הערים האלו, שזכותם תגן על יושביה. רק משהתברר לו שאפסה כל תקווה, מבין אברהם שכלתה הרעה מאת ה'. הפיכת סדום והצלת לוט (יט, א-כט) לעת-ערב מגיעים המלאכים לסדום ופוגשים את לוט המשמש כמנהיג וכשופט בעיר. לוט, אחיינו של אברהם ומושפע מדרכו, מזמין את האורחים אל ביתו. משנודע הדבר בעיר, פורצת סערה: הכנסת אורחים בסדום?!... ליד ביתו של לוט התקהלות רבתי. הציבור דורש להוציא את האורחים ולעשות בהם שפטים. לוט מנסה לרצות את שכניו הזועמים, אך לבסוף נאלצים האורחים להתערב. הם מכניסים את לוט הביתה ומכים בעיוורון את הצובאים על הבית. המלאכים מצווים על לוט לכנס את כל משפחתו, לארוז מעט מיטלטלין ולהתכונן למילוט מן העיר העומדת להיחרב. חתניו של לוט מלגלגים על דברי ההבל של חמיהם, אך המלאכים אינם נותנים ללוט שהות להתווכח עמם. הם מאיצים בו, ומוציאים אותו יחד עם אשתו ובנותיו אל מחוץ לעיר. המלאכים נעתרים לבקשתו של לוט, ומניחים לו להתיישב בעיר צוער, עיר חדשה יחסית לא הגדישה את סאת החטאים, ולא מחריבים אותה. עם בוקר, מנחית ה' אש וגופרית מהשמים והופך את ערי סדום ועמורה לעיי חרבות. אשת לוט, שמביטה לאחוריה בזמן המנוסה בניגוד לציווי המלאכים, הופכת לנציב מלח. גילוי עריות להצלת העולם (יט, ל-לח) מכל יושבי סדום ומכל משפחת לוט נשארים רק הוא ושתי בנותיו. למרות הסיכום עם המלאכים, לוט נמלט מפוחד אל ההרים שמחוץ לתחום הערים, ושם במערה הוא מוצא מקלט. ביתו הבכירה חושבת, כי כמו בימי המבול כן עתה, החריב ה' את העולם כולו ורק הם נותרו לקיים את העולם. בעצה עם אחותה הן משקות את אביהן יין, ושוכבות עמו כדי להביא ילדים לעולם החרב. שני בנים נולדים ללוט מבנותיו - מואב, ממנו קם העם המואבי, ובן-עמי, ממנו קם העם העמוני. שרה בבית אבימלך (כ, א-יח) חורבנה של סדום משפיעה על האזור כולו. שיירות אינן עוברות עוד במרחב חברון, ואברהם מחליט להעתיק את מגוריו לגרר, בתחום שלטונו של המלך אבימלך. כמו בעת ירידתו למצרים, טוען אברהם כי שרה אחותו, כדי לא לסכן את חייו. ואכן, הפלישתים לוקחים את שרה אל בית אבימלך. ה' נגלה אל המלך בחלום הלילה, מזהיר אותו ומצווה עליו להשיב את האישה לבית בעלה. אבימלך קורא לאברהם וטוען כלפיו על כך שלא אמר כי שרה אשתו. אברהם מסביר כי לא שיקר, שכן שרה אומנם בת אחיו, ומסביר מדוע לא הציג אותה כאשתו. אבימלך משיב את שרה, מעניק לאברהם כל טוב ומציע לו לשבת בארצו כאזרח-כבוד. לבקשתו של אבימלך מתפלל אברהם אל ה' שיסיר את מכת העקרות שאחזה בבית המלך. לידת יצחק (כא, א-ח) כהבטחת המלאך, חולפת שנה, ושרה יולדת בן לאברהם בן מאת השנים. על-פי ציווי ה' קורא אברהם לבנו יצחק. בהגיע הילד לגיל שנתיים, עורך אברהם משתה גדול כהודיה לה'. יצחק וישמעאל (כא, ט-כא) שרה אינה שבעת-רצון מהקרבה בין יצחק וישמעאל ומההשפעה השלילית של זה האחרון על בנה.היא אינה רוצה את ישמעאל בבית ומבקשת מאברהם לגרשו. אברהם מתקשה לגרש מן הבית את בנו הגדול, אך ה' מצווה עליו לשמוע בקול שרה. ה' מסביר לו כי יצחק, הוא יהיה ממשיך דרכו, אך גם לישמעאל צפוי עתיד. וכך עוזבים הגר וישמעאל בנה את הבית ויוצאים אל המדבר. לאחר זמן כלים המים שנתן להם אברהם. הגר מניחה את בנה בין השיחים ומתרחקת בחוסר אונים, כדי לא לראות בצערו ובמותו של הילד. מלאך ה' מתגלה אליה ומכוון אותה אל באר מים ממנו היא משקה את בנה. הוא גם מבטיח לה כי בנה יגדל וממנו יקום עם גדול. ברית אברהם ואבימלך (כא, כא-לד) אבימלך מגלה את גדולתו והצלחתו האלוקית של אברהם, ומעוניין לכרות עמו ברית לדורות. הוא מגיע אליו עם פיכול שר צבאו, ומבקש ממנו את הדבר. אברהם מסכים, וכורת עם אבימלך ברית לדורות. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע. אברהם מקים שם מרכז גדול לאורחים ולהפצת שמו וגדולתו של ה' בפי כול. עקידת יצחק (כב, א-יט) לאחר תשעה ניסיונות שונים, מחליט ה' לנסות את אברהם בעוד ניסיון אחד אחרון. מטרת הניסיון לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו לבין הקב"ה ולהרבות את הזכויות שיעמדו להם לדורי דורות. ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה. למרות הקושי, שלא ניתן לעמוד על עוצמתו, אברהם אינו מהסס. הוא משכים בבוקר, חובש בעצמו את חמורו, נוטל עמו את אליעזר עבדו ואת ישמעאל, ויחד עם יצחק הוא צועד לכיוון הר המוריה. לאחר שלושה ימי ההליכה מבחין אברהם במקום המיועד מרחוק. הוא מצווה על המלווים להישאר עם החמור, מניח על כתפי יצחק את עצי המבוקעים נטול את אבן -האש ואת המאכלת, והשניים ממשיכים בדרכם. יצחק שואל את אביו היכן השה לעולה, ומתשובתו כי הדבר נתון בידי ה', הוא מבין את העומד להתרחש, אך ממשיך בדרך באמונה איתנה כאמונת אביו. במקום המיועד על-פי ציווי ה', מקים אברהם מזבח, עוקד את יצחק על גביו ונוטל את המאכלת כדי לשחוט את בנו. באותו רגע קורא אליו מלך האלוקים ומצווה עליו לעצור. אברהם מעלה על המזבח איל מזדמן תחת בנו. ה' נשבע לאברהם שזכר מעשהו הגדול יעמוד לו ולבניו לנצח. הבשורה על לידת רבקה (כב, כ-כד) אברהם שב לבאר שבע ומתבשר כי גם משפחת אחיו נחור גדלה בינתיים. בין שאר בניו של נחור גם בתואל שממנו נולדה רבקה, רעייתו לעתיד של יצחק. (בפרשה 147 פסוקים) http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?CategoryID=41
ביקור המלאכים (יח, א-טו) יום חם בחברון. אברהם, שלושה ימים לאחר שקיים את מצוות המילה, יושב בפתח אוהלו אך מצפה בכל לב לאורחים. הקב"ה, 'שהוציא חמה מנרתיקה' כדי להרחיק אורחים טרדנים מעל אברהם המחלים, נגלה אל אברהם במסגרת 'ביקור חולים'. משרואה ה' בצערו של אברהם על העדר עוברי אורח, שולח שלושה מלאכים מחופשים כבני אדם. אברהם מבחין באורחים, מבקש את סליחתו של 'האורח הגדול', ואץ-רץ להזמינם אל אוהלו. הוא מציע להם 'רחיצת רגלים', מנוחה כמובן ארוחה כיד המלך. מהר מאוד מגלה אברהם, כי הפעם אין מדובר בסתם אורחים. אלו מלאכים שנשלחו לבצע שלוש משימות. מלאך אחד מחולל נס רפואי להחלמתו המיידית של אברהם; מלאך שני מבשר על לידתו הניסית של יצחק, בזקנותם של שרה ואברהם, בעוד שנה בדיוק; ומלאך שלישי יבצע בהמשך את גזר הדין האלוקי - הפיכת סדום ועמורה. אברהם מלמד זכות (יח, טז-לג) המלאכים מסיימים את השליחות בבית אברהם ויוצאים לסדום. ה' מחליט לגלות לאברהם את יעדם הבא של המלאכים, שכן אברהם הוא סנדק ופטרון לעמי-הארץ. כששומע אברהם, איש הטוב והחסד, על גזר דינם של אנשי סדום ועמורה, הוא נעמד לפני ה' ללמד זכות ולבקש עליהם רחמים. משך זמן ארוך הוא מנסה לבדוק עם ה' אולי יש כמה צדיקים, ולו באחת מן הערים האלו, שזכותם תגן על יושביה. רק משהתברר לו שאפסה כל תקווה, מבין אברהם שכלתה הרעה מאת ה'. הפיכת סדום והצלת לוט (יט, א-כט) לעת-ערב מגיעים המלאכים לסדום ופוגשים את לוט המשמש כמנהיג וכשופט בעיר. לוט, אחיינו של אברהם ומושפע מדרכו, מזמין את האורחים אל ביתו. משנודע הדבר בעיר, פורצת סערה: הכנסת אורחים בסדום?!... ליד ביתו של לוט התקהלות רבתי. הציבור דורש להוציא את האורחים ולעשות בהם שפטים. לוט מנסה לרצות את שכניו הזועמים, אך לבסוף נאלצים האורחים להתערב. הם מכניסים את לוט הביתה ומכים בעיוורון את הצובאים על הבית. המלאכים מצווים על לוט לכנס את כל משפחתו, לארוז מעט מיטלטלין ולהתכונן למילוט מן העיר העומדת להיחרב. חתניו של לוט מלגלגים על דברי ההבל של חמיהם, אך המלאכים אינם נותנים ללוט שהות להתווכח עמם. הם מאיצים בו, ומוציאים אותו יחד עם אשתו ובנותיו אל מחוץ לעיר. המלאכים נעתרים לבקשתו של לוט, ומניחים לו להתיישב בעיר צוער, עיר חדשה יחסית לא הגדישה את סאת החטאים, ולא מחריבים אותה. עם בוקר, מנחית ה' אש וגופרית מהשמים והופך את ערי סדום ועמורה לעיי חרבות. אשת לוט, שמביטה לאחוריה בזמן המנוסה בניגוד לציווי המלאכים, הופכת לנציב מלח. גילוי עריות להצלת העולם (יט, ל-לח) מכל יושבי סדום ומכל משפחת לוט נשארים רק הוא ושתי בנותיו. למרות הסיכום עם המלאכים, לוט נמלט מפוחד אל ההרים שמחוץ לתחום הערים, ושם במערה הוא מוצא מקלט. ביתו הבכירה חושבת, כי כמו בימי המבול כן עתה, החריב ה' את העולם כולו ורק הם נותרו לקיים את העולם. בעצה עם אחותה הן משקות את אביהן יין, ושוכבות עמו כדי להביא ילדים לעולם החרב. שני בנים נולדים ללוט מבנותיו - מואב, ממנו קם העם המואבי, ובן-עמי, ממנו קם העם העמוני. שרה בבית אבימלך (כ, א-יח) חורבנה של סדום משפיעה על האזור כולו. שיירות אינן עוברות עוד במרחב חברון, ואברהם מחליט להעתיק את מגוריו לגרר, בתחום שלטונו של המלך אבימלך. כמו בעת ירידתו למצרים, טוען אברהם כי שרה אחותו, כדי לא לסכן את חייו. ואכן, הפלישתים לוקחים את שרה אל בית אבימלך. ה' נגלה אל המלך בחלום הלילה, מזהיר אותו ומצווה עליו להשיב את האישה לבית בעלה. אבימלך קורא לאברהם וטוען כלפיו על כך שלא אמר כי שרה אשתו. אברהם מסביר כי לא שיקר, שכן שרה אומנם בת אחיו, ומסביר מדוע לא הציג אותה כאשתו. אבימלך משיב את שרה, מעניק לאברהם כל טוב ומציע לו לשבת בארצו כאזרח-כבוד. לבקשתו של אבימלך מתפלל אברהם אל ה' שיסיר את מכת העקרות שאחזה בבית המלך. לידת יצחק (כא, א-ח) כהבטחת המלאך, חולפת שנה, ושרה יולדת בן לאברהם בן מאת השנים. על-פי ציווי ה' קורא אברהם לבנו יצחק. בהגיע הילד לגיל שנתיים, עורך אברהם משתה גדול כהודיה לה'. יצחק וישמעאל (כא, ט-כא) שרה אינה שבעת-רצון מהקרבה בין יצחק וישמעאל ומההשפעה השלילית של זה האחרון על בנה.היא אינה רוצה את ישמעאל בבית ומבקשת מאברהם לגרשו. אברהם מתקשה לגרש מן הבית את בנו הגדול, אך ה' מצווה עליו לשמוע בקול שרה. ה' מסביר לו כי יצחק, הוא יהיה ממשיך דרכו, אך גם לישמעאל צפוי עתיד. וכך עוזבים הגר וישמעאל בנה את הבית ויוצאים אל המדבר. לאחר זמן כלים המים שנתן להם אברהם. הגר מניחה את בנה בין השיחים ומתרחקת בחוסר אונים, כדי לא לראות בצערו ובמותו של הילד. מלאך ה' מתגלה אליה ומכוון אותה אל באר מים ממנו היא משקה את בנה. הוא גם מבטיח לה כי בנה יגדל וממנו יקום עם גדול. ברית אברהם ואבימלך (כא, כא-לד) אבימלך מגלה את גדולתו והצלחתו האלוקית של אברהם, ומעוניין לכרות עמו ברית לדורות. הוא מגיע אליו עם פיכול שר צבאו, ומבקש ממנו את הדבר. אברהם מסכים, וכורת עם אבימלך ברית לדורות. על שם השבועה שנשבעו, נקרא המקום באר שבע. אברהם מקים שם מרכז גדול לאורחים ולהפצת שמו וגדולתו של ה' בפי כול. עקידת יצחק (כב, א-יט) לאחר תשעה ניסיונות שונים, מחליט ה' לנסות את אברהם בעוד ניסיון אחד אחרון. מטרת הניסיון לחזק את הקשר בין אברהם וזרעו לבין הקב"ה ולהרבות את הזכויות שיעמדו להם לדורי דורות. ה' מצווה על אברהם לקחת את יצחק אל הר המוריה ולהקריבו שם לעולה. למרות הקושי, שלא ניתן לעמוד על עוצמתו, אברהם אינו מהסס. הוא משכים בבוקר, חובש בעצמו את חמורו, נוטל עמו את אליעזר עבדו ואת ישמעאל, ויחד עם יצחק הוא צועד לכיוון הר המוריה. לאחר שלושה ימי ההליכה מבחין אברהם במקום המיועד מרחוק. הוא מצווה על המלווים להישאר עם החמור, מניח על כתפי יצחק את עצי המבוקעים נטול את אבן -האש ואת המאכלת, והשניים ממשיכים בדרכם. יצחק שואל את אביו היכן השה לעולה, ומתשובתו כי הדבר נתון בידי ה', הוא מבין את העומד להתרחש, אך ממשיך בדרך באמונה איתנה כאמונת אביו. במקום המיועד על-פי ציווי ה', מקים אברהם מזבח, עוקד את יצחק על גביו ונוטל את המאכלת כדי לשחוט את בנו. באותו רגע קורא אליו מלך האלוקים ומצווה עליו לעצור. אברהם מעלה על המזבח איל מזדמן תחת בנו. ה' נשבע לאברהם שזכר מעשהו הגדול יעמוד לו ולבניו לנצח. הבשורה על לידת רבקה (כב, כ-כד) אברהם שב לבאר שבע ומתבשר כי גם משפחת אחיו נחור גדלה בינתיים. בין שאר בניו של נחור גם בתואל שממנו נולדה רבקה, רעייתו לעתיד של יצחק. (בפרשה 147 פסוקים) http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?CategoryID=41
ספiרטkית בנשמה
New member
הכוח הרוחני שבהכנסת אורחים
וירא אליו ה' (בראשית יח,א) ביום השלישי למילתו של אברהם אבינו בא הקב"ה לבקרו – "ויירא אליו ה'". בעוד הקב"ה עומד עליו, מבחין אברהם בשלושה עוברי-אורח, מתנצל לפני ה' ורץ לקבל את האורחים. מכאן לומדים חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", שהרי אברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת קבלת האורחים. בתיקוני זוהר מובאים דבריו של רבי שמעון בר-יוחאי, שהמקבל אורחים ברצון שלם, כאילו מקבל את פני השכינה. לכאורה מאמרו זה סותר את מאמר הגמרא שהובא לעיל, שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה, בעוד רבי שמעון בר-יוחאי אומר שהמקבל אורחים כאילו מקבל את פני השכינה. דרגתו של רשב"י אי-אפשר לומר שרבי שמעון בר-יוחאי חולק על ההלכה שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה, שהרי הלכה זו נלמדת מפסוק מפורש בפרשתנו. אם התורה מציינת את מעשהו של אברהם – שעזב את הקב"ה לצורך קבלת האורחים – כמופת חיובי, מכאן שהכנסת אורחים אכן גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, ורבי שמעון בר-יוחאי אינו יכול לחלוק על כך. עלינו לומר שרבי שמעון מדבר על דרגה עליונה יותר בקבלת פני השכינה, שלגביה הכנסת אורחים היא רק כאילו קבלת פני השכינה. כלומר, לגבי דרגת קבלת פני השכינה של כלל עם-ישראל, הכנסת אורחים אכן עומדת בדרגה גבוהה יותר, אבל לעומת דרגת קבלת פני השכינה של רבי שמעון בר-יוחאי, הכנסת אורחים רק דומה לה ("כאילו"), ואינה מגיעה לדרגתה. דרגת רוב העם רבי שמעון עמד בדרגה של 'תורתו אומנותו'. כמו-כן היה מ'בני-עלייה'. על-כן זכה לגילוי אלוקי תמידי ולא רק בזמנים מיוחדים. מכאן ש'הקבלת פני השכינה' אצל רשב"י הייתה דרגה עליונה ביותר, למעלה מהגילוי שזכה לו באורח-קבע. על כך אמר, שהכנסת-אורחים רק דומה לדרגה רוחנית זו, אבל אינה כמותה ממש. אולם התורה "על הרוב תדבר", ורובבני-האדם אינם בדרגתו של רבי שמעון, שהרי 'בני-עלייה' "הן מועטין". אצלם אין גילוי אלוקי תמידי, וממילא 'הקבלת פני השכינה' אצלם אינה דרגה עליונה כל-כך כמו אצל רבי שמעון. על כך אומרת התורה, שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה. כוח לבנים אפשר להוסיף ולשאול, מה ההוכחה מהכנסת האורחים של אברהם אבינו על הכנסת האורחים שלנו? וכי אנחנו עומדים בדרגתו של אברהם, שהכנסת אורחים תהיה גדולה מהקבלת פני השכינה? דבר זה רומז הרמב"ם באומרו: "והוא החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה... וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". אמנם אנחנו מקיימים מצוות מפני ציווי הקב"ה בהר-סיני, אבל אברהם אבינו נותן לנו כוח שהכנסת האורחים של כל יהודי תהיה במדרגה רוחנית גבוהה ביותר, עד שתהיה גדולה מקבלת פני השכינה. כוח זה יורש כל יהודי מאברהם אבינו, שכן "מעשה אבות סימן (ונתינת כוח) לבנים". (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 765) http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=52&CategoryID=78
וירא אליו ה' (בראשית יח,א) ביום השלישי למילתו של אברהם אבינו בא הקב"ה לבקרו – "ויירא אליו ה'". בעוד הקב"ה עומד עליו, מבחין אברהם בשלושה עוברי-אורח, מתנצל לפני ה' ורץ לקבל את האורחים. מכאן לומדים חז"ל ש"גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה", שהרי אברהם אבינו עזב את הקב"ה לטובת קבלת האורחים. בתיקוני זוהר מובאים דבריו של רבי שמעון בר-יוחאי, שהמקבל אורחים ברצון שלם, כאילו מקבל את פני השכינה. לכאורה מאמרו זה סותר את מאמר הגמרא שהובא לעיל, שהכנסת אורחים גדולה מקבלת פני השכינה, בעוד רבי שמעון בר-יוחאי אומר שהמקבל אורחים כאילו מקבל את פני השכינה. דרגתו של רשב"י אי-אפשר לומר שרבי שמעון בר-יוחאי חולק על ההלכה שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה, שהרי הלכה זו נלמדת מפסוק מפורש בפרשתנו. אם התורה מציינת את מעשהו של אברהם – שעזב את הקב"ה לצורך קבלת האורחים – כמופת חיובי, מכאן שהכנסת אורחים אכן גדולה יותר מהקבלת פני השכינה, ורבי שמעון בר-יוחאי אינו יכול לחלוק על כך. עלינו לומר שרבי שמעון מדבר על דרגה עליונה יותר בקבלת פני השכינה, שלגביה הכנסת אורחים היא רק כאילו קבלת פני השכינה. כלומר, לגבי דרגת קבלת פני השכינה של כלל עם-ישראל, הכנסת אורחים אכן עומדת בדרגה גבוהה יותר, אבל לעומת דרגת קבלת פני השכינה של רבי שמעון בר-יוחאי, הכנסת אורחים רק דומה לה ("כאילו"), ואינה מגיעה לדרגתה. דרגת רוב העם רבי שמעון עמד בדרגה של 'תורתו אומנותו'. כמו-כן היה מ'בני-עלייה'. על-כן זכה לגילוי אלוקי תמידי ולא רק בזמנים מיוחדים. מכאן ש'הקבלת פני השכינה' אצל רשב"י הייתה דרגה עליונה ביותר, למעלה מהגילוי שזכה לו באורח-קבע. על כך אמר, שהכנסת-אורחים רק דומה לדרגה רוחנית זו, אבל אינה כמותה ממש. אולם התורה "על הרוב תדבר", ורובבני-האדם אינם בדרגתו של רבי שמעון, שהרי 'בני-עלייה' "הן מועטין". אצלם אין גילוי אלוקי תמידי, וממילא 'הקבלת פני השכינה' אצלם אינה דרגה עליונה כל-כך כמו אצל רבי שמעון. על כך אומרת התורה, שהכנסת אורחים גדולה מהקבלת פני השכינה. כוח לבנים אפשר להוסיף ולשאול, מה ההוכחה מהכנסת האורחים של אברהם אבינו על הכנסת האורחים שלנו? וכי אנחנו עומדים בדרגתו של אברהם, שהכנסת אורחים תהיה גדולה מהקבלת פני השכינה? דבר זה רומז הרמב"ם באומרו: "והוא החוק שחקק אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה... וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה". אמנם אנחנו מקיימים מצוות מפני ציווי הקב"ה בהר-סיני, אבל אברהם אבינו נותן לנו כוח שהכנסת האורחים של כל יהודי תהיה במדרגה רוחנית גבוהה ביותר, עד שתהיה גדולה מקבלת פני השכינה. כוח זה יורש כל יהודי מאברהם אבינו, שכן "מעשה אבות סימן (ונתינת כוח) לבנים". (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך ג, עמ' 765) http://www.chabad.org.il/ParashotArticles/Item.asp?ArticleID=52&CategoryID=78
ספiרטkית בנשמה
New member
גמילות-חסד של יהודי
חסדו של אברהם אבינו נבע מענווה עצומה. דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, הרעיף חסד על כל אחד ואחד ואנכי עפר ואפר (בראשית יח,כז) כשהתחנן אברהם אבינו לפני הקב"ה שיסלח לאנשי סדום ועמורה, התבטא במילים1: "ואנוכי עפר ואפר". אומרים על כך חז"ל2: "בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה". ידוע, שהקב"ה משלם שכר בשיטה של "מידה כנגד מידה"3 - השכר הוא מאותו סוג של המעשה שבעבורו הוא משולם. עלינו לומר אפוא, שנוסף על הדמיון המילולי בין הדברים ("עפר ואפר", "אפר פרה ועפר סוטה") חייב להיות גם קשר מהותי בין הביטוי "אנוכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות הללו. גדולה וענווה אברהם אבינו הצטיין במיוחד במידת החסד, כפי שנאמר עליו4: "אברהם אוהבי". הוא היה גומל חסדים בצורה מופלאה. אלא שגמילות חסדים יכולה לבוא משני מניעים: יש אדם הגומל חסד עם רעהו מתוך תחושת גדולה - הוא מרגיש עשיר וגדול, ומצד רגש גדלותו הוא רוצה להרעיף חסד על הכלל. ויש גמילות חסד שבאה דווקא מצד תחושת ענווה ושפלות - מתוך תחושה זו רוצה האדם לגמול חסד עם אחרים, כי הוא מרגיש שהם ראויים וחשובים ממנו. החסד שמצד הגדולה יכול להתפתח גם לכיוונים שליליים (לחסד דישמעאל), שמטרתו להפגין עושר וגדולה. יותר משיש כאן חסד עם הזולת, יש כאן התפארות עצמית. לא-כן הוא החסד שמצד הענווה (חסד דאברהם), שכולו מסירות לזולת והתעלות על הצרכים האישיים. לוותר למען הזולת חסדו של אברהם אבינו נבע מענווה עצומה: "ואנוכי עפר ואפר". דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, והחשיב את הזולת בעל-ערך יותר ממנו, לכן הרעיף חסד על כל אחד ואחד. הוא העניק מכל אשר לו לזולתו, ולעצמו הותיר רק שיריים ומינימום הכרחי. חסדו זה של אברהם נבחן בכך, שהיה מוכן לסכן5 את חייו במלחמה מול מלכים גיבורים כדי לפדות את לוט. אף את צרכיו הרוחניים דחה למען הזולת: פרשתנו מספרת6 על שלושת הערביים שעברו בסביבתו כשחזה בגילוי השכינה, והוא לא היסס לנתק את עצמו מגילוי השכינה כדי לקבל את פני אורחיו (ומזה למדו חז"ל7 שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה). הקב"ה מוותר נקודה זו של מסירות-נפש למען הזולת אנו רואים בשתי המצוות שקיבל כשכר - מצוות פרה אדומה ועפר סוטה. דין הפרה אדומה הוא, שהכוהן המטהר, שכל עניינו קדושה, נטמא, יורד מדרגתו הרוחנית, כדי לאפשר ליהודי שני להיטהר. אף בעפר סוטה אנו רואים מסירות-נפש - הפעם מצד הקב"ה - שציווה למחוק את שמו הקדוש על המים, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. מצוות אלה הן שכר על ענוותנותו של אברהם אבינו, והן מורות לנו לנהוג במידתו: לסייע ליהודי שני אף במחיר ויתור על צרכינו הגשמיים והרוחניים, ועד כדי מסירות-נפש! (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 79) ---------- 1) פרשתנו יח,כז. 2) סוטה יז,א. חולין פח, סוף עמוד ב. 3) סוטה ח,ב ואילך. ועוד. וראה תניא פרק לט (עמ' נג,א): "משכרה נדע מהותה". 4) ישעיה מא,ח. 5) ראה רש"י בראשית יד,ט. 6) בתחילתה. 7) שבת קכז, סוף עמוד א.
חסדו של אברהם אבינו נבע מענווה עצומה. דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, הרעיף חסד על כל אחד ואחד ואנכי עפר ואפר (בראשית יח,כז) כשהתחנן אברהם אבינו לפני הקב"ה שיסלח לאנשי סדום ועמורה, התבטא במילים1: "ואנוכי עפר ואפר". אומרים על כך חז"ל2: "בשכר שאמר אברהם אבינו 'ואנוכי עפר ואפר', זכו בניו לשתי מצוות: אפר פרה ועפר סוטה". ידוע, שהקב"ה משלם שכר בשיטה של "מידה כנגד מידה"3 - השכר הוא מאותו סוג של המעשה שבעבורו הוא משולם. עלינו לומר אפוא, שנוסף על הדמיון המילולי בין הדברים ("עפר ואפר", "אפר פרה ועפר סוטה") חייב להיות גם קשר מהותי בין הביטוי "אנוכי עפר ואפר" לבין שתי המצוות הללו. גדולה וענווה אברהם אבינו הצטיין במיוחד במידת החסד, כפי שנאמר עליו4: "אברהם אוהבי". הוא היה גומל חסדים בצורה מופלאה. אלא שגמילות חסדים יכולה לבוא משני מניעים: יש אדם הגומל חסד עם רעהו מתוך תחושת גדולה - הוא מרגיש עשיר וגדול, ומצד רגש גדלותו הוא רוצה להרעיף חסד על הכלל. ויש גמילות חסד שבאה דווקא מצד תחושת ענווה ושפלות - מתוך תחושה זו רוצה האדם לגמול חסד עם אחרים, כי הוא מרגיש שהם ראויים וחשובים ממנו. החסד שמצד הגדולה יכול להתפתח גם לכיוונים שליליים (לחסד דישמעאל), שמטרתו להפגין עושר וגדולה. יותר משיש כאן חסד עם הזולת, יש כאן התפארות עצמית. לא-כן הוא החסד שמצד הענווה (חסד דאברהם), שכולו מסירות לזולת והתעלות על הצרכים האישיים. לוותר למען הזולת חסדו של אברהם אבינו נבע מענווה עצומה: "ואנוכי עפר ואפר". דווקא משום שהרגיש את עצמו קטן מכולם, והחשיב את הזולת בעל-ערך יותר ממנו, לכן הרעיף חסד על כל אחד ואחד. הוא העניק מכל אשר לו לזולתו, ולעצמו הותיר רק שיריים ומינימום הכרחי. חסדו זה של אברהם נבחן בכך, שהיה מוכן לסכן5 את חייו במלחמה מול מלכים גיבורים כדי לפדות את לוט. אף את צרכיו הרוחניים דחה למען הזולת: פרשתנו מספרת6 על שלושת הערביים שעברו בסביבתו כשחזה בגילוי השכינה, והוא לא היסס לנתק את עצמו מגילוי השכינה כדי לקבל את פני אורחיו (ומזה למדו חז"ל7 שגדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה). הקב"ה מוותר נקודה זו של מסירות-נפש למען הזולת אנו רואים בשתי המצוות שקיבל כשכר - מצוות פרה אדומה ועפר סוטה. דין הפרה אדומה הוא, שהכוהן המטהר, שכל עניינו קדושה, נטמא, יורד מדרגתו הרוחנית, כדי לאפשר ליהודי שני להיטהר. אף בעפר סוטה אנו רואים מסירות-נפש - הפעם מצד הקב"ה - שציווה למחוק את שמו הקדוש על המים, כדי להשכין שלום בין איש לאשתו. מצוות אלה הן שכר על ענוותנותו של אברהם אבינו, והן מורות לנו לנהוג במידתו: לסייע ליהודי שני אף במחיר ויתור על צרכינו הגשמיים והרוחניים, ועד כדי מסירות-נפש! (מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך הספר "שלחן שבת", מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך כה, עמ' 79) ---------- 1) פרשתנו יח,כז. 2) סוטה יז,א. חולין פח, סוף עמוד ב. 3) סוטה ח,ב ואילך. ועוד. וראה תניא פרק לט (עמ' נג,א): "משכרה נדע מהותה". 4) ישעיה מא,ח. 5) ראה רש"י בראשית יד,ט. 6) בתחילתה. 7) שבת קכז, סוף עמוד א.
ספiרטkית בנשמה
New member
חינוך הילדים משקף את מהותנו
כאשר ביקש הקב"ה מאברהם אבינו להעלות את יצחק בנו לעולה, כבר היה יצחק בין שלושים ושבע שנים (כפי שרש"י עורך את חשבון השנים). הוא לא היה ילד חסר-אונים, אלא אדם בוגר. נמצא אפוא שעיקר הניסיון היה ליצחק ולא לאברהם, שהרי יצחק הוא שהיה צריך להסכים שאברהם יעלהו לעולה. מדוע אפוא נמנה הניסיון בתוך הניסיונות שניסה הקב"ה את אברהם? התשובה על כך היא, שמצד טבע האדם קשה לו יותר לפגוע בילדיו מבו-עצמו. הקושי של אברהם אבינו לקחת את בנו לעקדה היה גדול לאין-ערוך מהקושי של יצחק להסכים להיות הקרבן. לכן נמנה הניסיון בתוך ניסיונותיו של אברהם, כי כאן היו עיקר הקושי ומסירות-הנפש. ערבים לקיום התורה בדומה לזה היה במעמד הר-סיני. הקב"ה ביקש מבני-ישראל ערבים שיקיימו את התורה. הם הציעו שהאבות או הנביאים יהיו ערבים, והקב"ה לא קיבל זאת. רק כשאמרו "בנינו ערבים בעדנו" קיבל זאת הקב"ה ונתן להם את התורה. כשרוצים לבחון את מעמדו ואת מקומו האמיתי של האדם, אי-אפשר לבחון זאת על-פי חייו האישיים, כי ייתכן שבגלל סיבות הוא נוהג כך או אחרת, ואין הדבר משקף בהכרח את האמת שלו. אולם כשרואים איך הוא מחנך את ילדיו, כאן אפשר לראות מה הן שאיפותיו האמיתיות ומה האמת שלו. לכן כשבני-ישראל אמרו "בנינו ערבים בעדנו", ובכך גילו כי רצונם ושאיפתם שבניהם ילכו בדרך התורה – קיבל זאת הקב"ה. להכיל סתירות עוד הוראה חשובה שיש ללמוד מניסיון העקדה היא – נשיאת הפכים. הציווי של הקב"ה לאברהם להעלות לעולה את יצחק בנו סתר את הבטחת הקב"ה "כי ביצחק ייקרא לך זרע". שתי האמירות הללו אינן מתיישבות זו עם זו. זה היה אחד הקשיים הגדולים של ניסיון העקדה – אברהם אבינו נדרש להניח לא רק את אהבתו לבנו, אלא גם את הבטחת הקב"ה. ובכל-זאת הלך אברהם למלא את ציווי ה', אף-על-פי שהסתירה בין שתי האמירות זעקה לשמים ולא נמצא לה שום מענה. למלא את הציווי אולם זו מהותו של יהודי, שאין הוא סומך על שכלו, אלא מסוגל להכיל הפכים, דבר שהשכל האנושי אינו יכול להכיל. אף-על-פי ששכלו של אברהם לא היה יכול להבין איך תוכל להתקיים הבטחת הקב"ה אם יקיים את הציווי להעלות את יצחק לעולה – בכל-זאת הלך בזריזות למלא את ציווי ה'. ומכאן ההוראה, שיהודי נדרש לקיים את רצון ה', אף-על-פי שבעיניו יש בכך סתירה פנימית. למשל, התורה אוסרת על יהודי להסיג את גבול רעהו, לעבור על אבק גזל ולשון-הרע, ובכל-זאת היא מצווה אותו לעסוק בחיי העולם הזה, ובכלל זה במסחר, בשעה שדרכו של עולם העסקים לעבור על איסורים אלה. לכאורה יש כאן סתירה, אבל יהודי מסוגל להכיל סתירה זו ולמלא בשלמות את רצון ה'. (האדמו"ר מלויבאויטש. ב דחג-השבועות תשכ"ט. שבת בראשית תשל"ד)
כאשר ביקש הקב"ה מאברהם אבינו להעלות את יצחק בנו לעולה, כבר היה יצחק בין שלושים ושבע שנים (כפי שרש"י עורך את חשבון השנים). הוא לא היה ילד חסר-אונים, אלא אדם בוגר. נמצא אפוא שעיקר הניסיון היה ליצחק ולא לאברהם, שהרי יצחק הוא שהיה צריך להסכים שאברהם יעלהו לעולה. מדוע אפוא נמנה הניסיון בתוך הניסיונות שניסה הקב"ה את אברהם? התשובה על כך היא, שמצד טבע האדם קשה לו יותר לפגוע בילדיו מבו-עצמו. הקושי של אברהם אבינו לקחת את בנו לעקדה היה גדול לאין-ערוך מהקושי של יצחק להסכים להיות הקרבן. לכן נמנה הניסיון בתוך ניסיונותיו של אברהם, כי כאן היו עיקר הקושי ומסירות-הנפש. ערבים לקיום התורה בדומה לזה היה במעמד הר-סיני. הקב"ה ביקש מבני-ישראל ערבים שיקיימו את התורה. הם הציעו שהאבות או הנביאים יהיו ערבים, והקב"ה לא קיבל זאת. רק כשאמרו "בנינו ערבים בעדנו" קיבל זאת הקב"ה ונתן להם את התורה. כשרוצים לבחון את מעמדו ואת מקומו האמיתי של האדם, אי-אפשר לבחון זאת על-פי חייו האישיים, כי ייתכן שבגלל סיבות הוא נוהג כך או אחרת, ואין הדבר משקף בהכרח את האמת שלו. אולם כשרואים איך הוא מחנך את ילדיו, כאן אפשר לראות מה הן שאיפותיו האמיתיות ומה האמת שלו. לכן כשבני-ישראל אמרו "בנינו ערבים בעדנו", ובכך גילו כי רצונם ושאיפתם שבניהם ילכו בדרך התורה – קיבל זאת הקב"ה. להכיל סתירות עוד הוראה חשובה שיש ללמוד מניסיון העקדה היא – נשיאת הפכים. הציווי של הקב"ה לאברהם להעלות לעולה את יצחק בנו סתר את הבטחת הקב"ה "כי ביצחק ייקרא לך זרע". שתי האמירות הללו אינן מתיישבות זו עם זו. זה היה אחד הקשיים הגדולים של ניסיון העקדה – אברהם אבינו נדרש להניח לא רק את אהבתו לבנו, אלא גם את הבטחת הקב"ה. ובכל-זאת הלך אברהם למלא את ציווי ה', אף-על-פי שהסתירה בין שתי האמירות זעקה לשמים ולא נמצא לה שום מענה. למלא את הציווי אולם זו מהותו של יהודי, שאין הוא סומך על שכלו, אלא מסוגל להכיל הפכים, דבר שהשכל האנושי אינו יכול להכיל. אף-על-פי ששכלו של אברהם לא היה יכול להבין איך תוכל להתקיים הבטחת הקב"ה אם יקיים את הציווי להעלות את יצחק לעולה – בכל-זאת הלך בזריזות למלא את ציווי ה'. ומכאן ההוראה, שיהודי נדרש לקיים את רצון ה', אף-על-פי שבעיניו יש בכך סתירה פנימית. למשל, התורה אוסרת על יהודי להסיג את גבול רעהו, לעבור על אבק גזל ולשון-הרע, ובכל-זאת היא מצווה אותו לעסוק בחיי העולם הזה, ובכלל זה במסחר, בשעה שדרכו של עולם העסקים לעבור על איסורים אלה. לכאורה יש כאן סתירה, אבל יהודי מסוגל להכיל סתירה זו ולמלא בשלמות את רצון ה'. (האדמו"ר מלויבאויטש. ב דחג-השבועות תשכ"ט. שבת בראשית תשל"ד)
ספiרטkית בנשמה
New member
"וירא וירץ לקראתם"
"וירא וירץ לקראתם". חז"ל דרשו מכאן: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. הרבה מפרשים שואלים: אמנם אנו למדים מאברהם אבינו שרץ לקראת האורחים ועזב את הקב"ה שביקרו כי הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה אך אברהם אבינו בעצמו, הכיצד ידע בעצמו שיש לו להעדיף את האורחים מאשר להשאר עם הקב"ה? ה"כלי יקר" משיב: רש"י מביא שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה בכדי שלא יהיו כל עוברים ושבים וכך ימנע מאברהם שהיה ביום השלישי למילתו הטורח לארח אותם. מעתה עשה אברהם אבינו חשבון: אילו קבלת פני שכינה הינה במעלה יותר גבוהה מאשר הכנסת אורחים, לא היה צריך הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה אלא בעצם זאת שבא לבקרני, כבר פטור אני ממצות הכנסת אורחים והיה יכול הקב"ה לשהות אצל אברהם ודי בכך. מכיוון שלא היה די בכך והקב"ה הצטרך להוציא חמה מנרתיקה ובכך ליצור מצב שלא יהיו בו אורחים, בהכרח שהמצאותו של הקב"ה אצל אברהם איננה עילה מספקת לדחות את המצווה החשובה הזאת של הכנסת אורחים. האדמו"ר מפילץ בספרו "שפתי צדיק" מקשה עליו: אין דומה מי שבאה לידו מצוה ונאנס ונפטר ממנה לבין מי שלא התחיל אצלו החיוב כלל. אילו לא היה מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיה מונע טורח אורחים מאברהם רק ע"י כך שנאנס מלקיים המצוה בגין קבלת פני שכינה, הרי שהיה הדבר אונס והיו האורחים מגיעים לביתו של אברהם אך היה פוטרם בגלל אונסו מה שאין כן בהוצאת חמה מנרתיקה שע"י כך נגרם שלא התחיל החיוב כלל. ואולי אפשר להוסיף על דבריו שאילו היה פטור אברהם רק מצד אונס, היה לו צער גדול מכך שלא יכול לזון ולארח את האורחים בגין אונסו אך בהוצאת חמה מנרתיקה היה לאברהם צער פחות.
"וירא וירץ לקראתם". חז"ל דרשו מכאן: גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה. הרבה מפרשים שואלים: אמנם אנו למדים מאברהם אבינו שרץ לקראת האורחים ועזב את הקב"ה שביקרו כי הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה אך אברהם אבינו בעצמו, הכיצד ידע בעצמו שיש לו להעדיף את האורחים מאשר להשאר עם הקב"ה? ה"כלי יקר" משיב: רש"י מביא שהקב"ה הוציא חמה מנרתיקה בכדי שלא יהיו כל עוברים ושבים וכך ימנע מאברהם שהיה ביום השלישי למילתו הטורח לארח אותם. מעתה עשה אברהם אבינו חשבון: אילו קבלת פני שכינה הינה במעלה יותר גבוהה מאשר הכנסת אורחים, לא היה צריך הקב"ה להוציא חמה מנרתיקה אלא בעצם זאת שבא לבקרני, כבר פטור אני ממצות הכנסת אורחים והיה יכול הקב"ה לשהות אצל אברהם ודי בכך. מכיוון שלא היה די בכך והקב"ה הצטרך להוציא חמה מנרתיקה ובכך ליצור מצב שלא יהיו בו אורחים, בהכרח שהמצאותו של הקב"ה אצל אברהם איננה עילה מספקת לדחות את המצווה החשובה הזאת של הכנסת אורחים. האדמו"ר מפילץ בספרו "שפתי צדיק" מקשה עליו: אין דומה מי שבאה לידו מצוה ונאנס ונפטר ממנה לבין מי שלא התחיל אצלו החיוב כלל. אילו לא היה מוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיה מונע טורח אורחים מאברהם רק ע"י כך שנאנס מלקיים המצוה בגין קבלת פני שכינה, הרי שהיה הדבר אונס והיו האורחים מגיעים לביתו של אברהם אך היה פוטרם בגלל אונסו מה שאין כן בהוצאת חמה מנרתיקה שע"י כך נגרם שלא התחיל החיוב כלל. ואולי אפשר להוסיף על דבריו שאילו היה פטור אברהם רק מצד אונס, היה לו צער גדול מכך שלא יכול לזון ולארח את האורחים בגין אונסו אך בהוצאת חמה מנרתיקה היה לאברהם צער פחות.
ספiרטkית בנשמה
New member
עוד בענין "וירא וירץ"
ועוד בענין זה : הרמב"ם בהלכות אבילות פרק י"ד ה"ב מביא חז"ל זה אלא שמביא את תחילת הפסוק: שנאמר: "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים" במקום להביא את סוף הפסוק : "וירא וירץ לקראתם" שזה מראה לנו כי אברהם עזב את הקב"ה ורץ לאורחים. מה הפשט בדברי הרמב"ם ואיך רואים את ענין קבלת האורחים ועזיבת השכינה מתחילת הפסוק ? יש שתירצו בפשטות שהרמב"ם התכוון לסוף הפסוק ורק הביא את תחילתו. שמעתי בשם הרב שמואל הלר שליט"א מחיפה (חתנו של הרב מאיר סגל זצ"ל) שהסביר: כאשר אני מלמד בכיתה ואנו אוחזים באמצע סוגיא, בתוך להט הדברים, סברות עמוקות, אם יהין תלמיד כלשהוא להעיף מבט החוצה ולהסתכל באוירון חולף או כדומה, הרי שמיד אגער בו. איך אתה יכול באמצע הגעשמאק של הסוגיה להתענין במשהו אחר. כך גם כאן, אם אברהם אבינו עומד לפני הקב"ה ומדבר אתו, איך הוא יכול להבחין בשלושה אנשים ? הרי הוא צריך להיות כה שקוע בדברי הקב"ה ובמעמד הזה שלא יבחין בשום דבר. מכך שאברהם אבינו התפנה מדביקותו וראה את האנשים, כבר חזינן שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה ולא צריך להגיע דוקא להמשך הדברים של: "וירץ לקראתם".
ועוד בענין זה : הרמב"ם בהלכות אבילות פרק י"ד ה"ב מביא חז"ל זה אלא שמביא את תחילת הפסוק: שנאמר: "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים" במקום להביא את סוף הפסוק : "וירא וירץ לקראתם" שזה מראה לנו כי אברהם עזב את הקב"ה ורץ לאורחים. מה הפשט בדברי הרמב"ם ואיך רואים את ענין קבלת האורחים ועזיבת השכינה מתחילת הפסוק ? יש שתירצו בפשטות שהרמב"ם התכוון לסוף הפסוק ורק הביא את תחילתו. שמעתי בשם הרב שמואל הלר שליט"א מחיפה (חתנו של הרב מאיר סגל זצ"ל) שהסביר: כאשר אני מלמד בכיתה ואנו אוחזים באמצע סוגיא, בתוך להט הדברים, סברות עמוקות, אם יהין תלמיד כלשהוא להעיף מבט החוצה ולהסתכל באוירון חולף או כדומה, הרי שמיד אגער בו. איך אתה יכול באמצע הגעשמאק של הסוגיה להתענין במשהו אחר. כך גם כאן, אם אברהם אבינו עומד לפני הקב"ה ומדבר אתו, איך הוא יכול להבחין בשלושה אנשים ? הרי הוא צריך להיות כה שקוע בדברי הקב"ה ובמעמד הזה שלא יבחין בשום דבר. מכך שאברהם אבינו התפנה מדביקותו וראה את האנשים, כבר חזינן שגדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה ולא צריך להגיע דוקא להמשך הדברים של: "וירץ לקראתם".
ספiרטkית בנשמה
New member
"יקח נא מעט מים"
"יקח נא מעט מים". בחתונת בני רבי נחום המגיד מצ'רנובל ורבי שניאור זלמן בעל התניא אמר הרב מאמר ארוך בחסידות כדרכו וביקש ממחותנו שיאמר גם הוא דברי תורה. נענה ר' נחום ואמר: "יקח נא מעט מים" - אין מים אלא תורה - אצלינו נוהגים לומר מעט תורה. "ורחצו רגליכם" עבודה רבה יש להשקיע ברחיצה של ההרגלים הרעים, "והשענו תחת העץ" -העיקר להשען על הצדיק ככתוב "היש בה עץ" וברש"י אם יש צדיק שיגן.
"יקח נא מעט מים". בחתונת בני רבי נחום המגיד מצ'רנובל ורבי שניאור זלמן בעל התניא אמר הרב מאמר ארוך בחסידות כדרכו וביקש ממחותנו שיאמר גם הוא דברי תורה. נענה ר' נחום ואמר: "יקח נא מעט מים" - אין מים אלא תורה - אצלינו נוהגים לומר מעט תורה. "ורחצו רגליכם" עבודה רבה יש להשקיע ברחיצה של ההרגלים הרעים, "והשענו תחת העץ" -העיקר להשען על הצדיק ככתוב "היש בה עץ" וברש"י אם יש צדיק שיגן.
ספiרטkית בנשמה
New member
"ואחר תעבורו"
"ואחר תעבורו". הקשה הצדיק מרן ה"אמרי אמת" מגור: האם מידת דרך ארץ היא לומר לאורחים כבר עם כניסתם, שמיד לאחר שיתן להם לאכול, יעברו מאתו וילכו להם לדרכם? הלא הדבר נשמע כאילו אברהם דוחק בהם ללכת ומה הפשט בדברים "ואחר תעבורו"? וענה בב' אופנים: א: יש לזכור שאברהם אבינו הותיר את השכינה המחכה לו כדי שיגמור את המצווה של הכנסת אורחים. רצה א"כ אברהם להדגיש לאורחים שאמנם המצווה לטפל בהם דוחה את קבלת פני שכינה אך קבלת פני השכינה הוא ערך גדול ונשגב בפני עצמו ויש לזכור זאת ולמהר ולשוב לקיימו. משל למה הדבר דומה, למקרה של פקוח נפש הדוחה שבת. יש ואנשים בעקבות כך כבר שוכחים לגמרי מהשבת ואחר שעשו כמה מלאכות בהיתר, מתירים לעצמם עוד כמה דברים מדרבנן או כיוצא בזה. צריך לזכור גם בעת שעוזבים מצווה אחת מפני השניה לשוב אליה מיד כשמתאפשר. ב: יש והמארח אף שמקיים מצווה גדולה ומאכיל ומשקה את האורח, בכל זאת יכולה להשתרבב לתוך המצווה פניה עצמית. או שנהנה שהאורח צריך להגיע אליו או שחש שמץ גאווה על שהוא זן ומפרנס לעני וכו'. יש גם שבעה"ב מטריח את האורח בכך שגוזל מזמנו או מתחיל לספר לו על צרותיו או כאשר מעכבו אצלו יתר על המידה והאורח בעצם כבר חפץ לרוץ לדרכו. צריך להיות במדריגה גבוהה מאד כמו שהיה אברהם אבינו שהמצווה תהיה בשלימות היותר גדולה וכל כולו יהיה למען האורח בלבד. לכן אמר אברהם שגם את הטירחה הזאת שיעכבם אצלו לא יעשה אלא אם הם ממהרים לדרכם, אדרבה, אחר תעבורו והיה זה חלק מהמצווה של הכנסת אורחים.
"ואחר תעבורו". הקשה הצדיק מרן ה"אמרי אמת" מגור: האם מידת דרך ארץ היא לומר לאורחים כבר עם כניסתם, שמיד לאחר שיתן להם לאכול, יעברו מאתו וילכו להם לדרכם? הלא הדבר נשמע כאילו אברהם דוחק בהם ללכת ומה הפשט בדברים "ואחר תעבורו"? וענה בב' אופנים: א: יש לזכור שאברהם אבינו הותיר את השכינה המחכה לו כדי שיגמור את המצווה של הכנסת אורחים. רצה א"כ אברהם להדגיש לאורחים שאמנם המצווה לטפל בהם דוחה את קבלת פני שכינה אך קבלת פני השכינה הוא ערך גדול ונשגב בפני עצמו ויש לזכור זאת ולמהר ולשוב לקיימו. משל למה הדבר דומה, למקרה של פקוח נפש הדוחה שבת. יש ואנשים בעקבות כך כבר שוכחים לגמרי מהשבת ואחר שעשו כמה מלאכות בהיתר, מתירים לעצמם עוד כמה דברים מדרבנן או כיוצא בזה. צריך לזכור גם בעת שעוזבים מצווה אחת מפני השניה לשוב אליה מיד כשמתאפשר. ב: יש והמארח אף שמקיים מצווה גדולה ומאכיל ומשקה את האורח, בכל זאת יכולה להשתרבב לתוך המצווה פניה עצמית. או שנהנה שהאורח צריך להגיע אליו או שחש שמץ גאווה על שהוא זן ומפרנס לעני וכו'. יש גם שבעה"ב מטריח את האורח בכך שגוזל מזמנו או מתחיל לספר לו על צרותיו או כאשר מעכבו אצלו יתר על המידה והאורח בעצם כבר חפץ לרוץ לדרכו. צריך להיות במדריגה גבוהה מאד כמו שהיה אברהם אבינו שהמצווה תהיה בשלימות היותר גדולה וכל כולו יהיה למען האורח בלבד. לכן אמר אברהם שגם את הטירחה הזאת שיעכבם אצלו לא יעשה אלא אם הם ממהרים לדרכם, אדרבה, אחר תעבורו והיה זה חלק מהמצווה של הכנסת אורחים.
ספiרטkית בנשמה
New member
"וימהר לעשות אותו"
"וימהר לעשות אותו". שח הגאון הצדיק ר' ישראל מסלנט: המידה הנכונה בהכנסת אורחים היא למהר ולהגיש דבר מה לפני האורח שמא רעב הוא, ורק לאחר מכן להתפנות ולערוך סעודה רחבה כפי כבודו. וכן מצינו באברהם אבינו שאמר קודם: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", ומיד הגיש זאת לפניהם, ורק אחר כך כתוב: "ואל הבקר רץ אברהם", היינו שהחל להכין סעודה גדולה וחשובה.
"וימהר לעשות אותו". שח הגאון הצדיק ר' ישראל מסלנט: המידה הנכונה בהכנסת אורחים היא למהר ולהגיש דבר מה לפני האורח שמא רעב הוא, ורק לאחר מכן להתפנות ולערוך סעודה רחבה כפי כבודו. וכן מצינו באברהם אבינו שאמר קודם: "ואקחה פת לחם וסעדו לבכם", ומיד הגיש זאת לפניהם, ורק אחר כך כתוב: "ואל הבקר רץ אברהם", היינו שהחל להכין סעודה גדולה וחשובה.
ספiרטkית בנשמה
New member
"וסעדו לבכם"
"וסעדו לבכם" בהיותו ילד כבן שבע שאל האדמו"ר ר' אברהם מרדכי מגור (נפטר בירושלים בשנת תש"ח) את אביו ה"שפת אמת" על הפסוק : "וסעדו לבכם אחר תעבורו", אומר רש"י: לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים. ושאל: הרי אברהם אבינו סבר שהם אנשים ולא מלאכים, ואם כן מדוע אמר לבכם? והשיב לו אביו, כי איש צדיק שומרים עליו ממעל שלא יוציא אף מילה בלתי נכונה, ומן השמים מסייעים אותו שלא ישנה מן האמת. לא נתקררה דעתו של הילד והמשיך לשאול: ואם כן איך לא הבין אברהם שהם מלאכים אחרי ששמו בפיו את המילה לבכם במקום לבבכם? דו-שיח זה מסופר ע"י הרה"ח ר' בנציון אוסטרובר, שסיים: כי כאשר ניסה לדובב את הילד שיספר לו מה תשובה השיב האבא על שאלתו השניה, התחמק וברח ולא זכה לשמוע מה ענה.
"וסעדו לבכם" בהיותו ילד כבן שבע שאל האדמו"ר ר' אברהם מרדכי מגור (נפטר בירושלים בשנת תש"ח) את אביו ה"שפת אמת" על הפסוק : "וסעדו לבכם אחר תעבורו", אומר רש"י: לבבכם אין כתיב כאן, אלא לבכם, מגיד שאין יצר הרע שולט במלאכים. ושאל: הרי אברהם אבינו סבר שהם אנשים ולא מלאכים, ואם כן מדוע אמר לבכם? והשיב לו אביו, כי איש צדיק שומרים עליו ממעל שלא יוציא אף מילה בלתי נכונה, ומן השמים מסייעים אותו שלא ישנה מן האמת. לא נתקררה דעתו של הילד והמשיך לשאול: ואם כן איך לא הבין אברהם שהם מלאכים אחרי ששמו בפיו את המילה לבכם במקום לבבכם? דו-שיח זה מסופר ע"י הרה"ח ר' בנציון אוסטרובר, שסיים: כי כאשר ניסה לדובב את הילד שיספר לו מה תשובה השיב האבא על שאלתו השניה, התחמק וברח ולא זכה לשמוע מה ענה.
ספiרטkית בנשמה
New member
הכנסת אורחים - מעשה בר' איסר זלמן מלצר
הכנסת אורחים. הגאון הצדיק ר' איסר זלמן מלצר היה ידוע ומפורסם במדת הכנסת האורחים מלבד גאונותו הרבה. בהיותו רבה של סלוצק נגזרה הגזירה מהממשלה הרוסית שלא ללמד תורה, והיה ר' איסר זלמן מלמד מספר תלמידים בהסתר. יום אחד נודע לשלטונות על פעילותו, ושלחו שוטרים להביאו למאסר. כשלקחוהו השוטרים למאסר, ראה ר' איסר זלמן רב מסויים שהיה אורח בסלוצק, וביקש מן השוטרים לומר לו דבר מה. השוטרים שהיו בטוחים כי ודאי ינסה לבקש ממנו לפעול עבורו שישוחרר... דיברו ביניהם השוטרים, שמכיון שאחד מהם הינו יהודי ומבין בשפתם, יוכל א"כ לשמוע מה אומר ר' איסר זלמן ליהודי זה, וכך יוכלו להעזר ע"י כך בחקירה, ונתנו לו רשות לדבר איתו כשהשוטר היהודי מאזין רב קשב לדברים. פנה ר' איסר זלמן לרב הנ"ל ואמר לו: "ר' אברהם, במטותא ממך, אולי תוכל לבוא אלי לשבת קודש להיות אורחי?". השוטר היהודי כל כך נדהם מגילוי כזה של בטחון ושלוה וצדקות, שאח"כ עזר ככל יכולתו בשחרורו של ר' איסר זלמן. יהודי אחד התלונן בפני הצדיק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע כי אינו יכול לקיים מצות הכנסת אורחים כי אשתו עינה צרה באורחים ואינו רוצה להשבית שלום בית. ענה לו הרבי: רבותינו אומרים כי הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה. מדוע צריך היה לרומם ולהאדיר את הכנסת האורחים למעלה יותר גדולה מקבלת פני השכינה וכי לא היה די אילו אמרו שהכנסת אורחים שווה במעלתה לקבלת פני שכינה? אלא שחז"ל אמרו כי כששלום בין איש לאשתו אזי שכינה שורה בביתם, ולא, שכינה מסתלקת. אם הכנסת אורחים היתה שווה לקבלת פני שכינה לא היה אדם שאשתו עינה צרה באורחים מקיים המצוה לכן אמרו שהיא גדולה מקבלת פני שכינה ויקיים המצוה אפילו שיצור מריבה בבית ועי"כ תסתלק השכינה.
הכנסת אורחים. הגאון הצדיק ר' איסר זלמן מלצר היה ידוע ומפורסם במדת הכנסת האורחים מלבד גאונותו הרבה. בהיותו רבה של סלוצק נגזרה הגזירה מהממשלה הרוסית שלא ללמד תורה, והיה ר' איסר זלמן מלמד מספר תלמידים בהסתר. יום אחד נודע לשלטונות על פעילותו, ושלחו שוטרים להביאו למאסר. כשלקחוהו השוטרים למאסר, ראה ר' איסר זלמן רב מסויים שהיה אורח בסלוצק, וביקש מן השוטרים לומר לו דבר מה. השוטרים שהיו בטוחים כי ודאי ינסה לבקש ממנו לפעול עבורו שישוחרר... דיברו ביניהם השוטרים, שמכיון שאחד מהם הינו יהודי ומבין בשפתם, יוכל א"כ לשמוע מה אומר ר' איסר זלמן ליהודי זה, וכך יוכלו להעזר ע"י כך בחקירה, ונתנו לו רשות לדבר איתו כשהשוטר היהודי מאזין רב קשב לדברים. פנה ר' איסר זלמן לרב הנ"ל ואמר לו: "ר' אברהם, במטותא ממך, אולי תוכל לבוא אלי לשבת קודש להיות אורחי?". השוטר היהודי כל כך נדהם מגילוי כזה של בטחון ושלוה וצדקות, שאח"כ עזר ככל יכולתו בשחרורו של ר' איסר זלמן. יהודי אחד התלונן בפני הצדיק רבי מנחם מנדל מרימנוב זי"ע כי אינו יכול לקיים מצות הכנסת אורחים כי אשתו עינה צרה באורחים ואינו רוצה להשבית שלום בית. ענה לו הרבי: רבותינו אומרים כי הכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה. מדוע צריך היה לרומם ולהאדיר את הכנסת האורחים למעלה יותר גדולה מקבלת פני השכינה וכי לא היה די אילו אמרו שהכנסת אורחים שווה במעלתה לקבלת פני שכינה? אלא שחז"ל אמרו כי כששלום בין איש לאשתו אזי שכינה שורה בביתם, ולא, שכינה מסתלקת. אם הכנסת אורחים היתה שווה לקבלת פני שכינה לא היה אדם שאשתו עינה צרה באורחים מקיים המצוה לכן אמרו שהיא גדולה מקבלת פני שכינה ויקיים המצוה אפילו שיצור מריבה בבית ועי"כ תסתלק השכינה.
ספiרטkית בנשמה
New member
במה יזכה נער? את אורחו - הכנסת אורחים
נאמר: במה יזכה נער את ארחו. הרב המגיד ממעזריטש זי"ע, לפני הסתלקותו, פירש לתלמידו בעל התניא כך: "במה יזכה נער"? באיזו מצווה זוכים לבן? "את ארחו"! - בשכר הכנסת אורחים. ----------- עפ"ז חשבתי לפרש את הפסוק: "חדל להיות לשרה אורח כנשים". שאחד הניסים שאירעו לשרה אותו היום, שלא הסתכלה על האורחים כמו מנהג חלק מהנשים, שעינם צרה באורחים. ובזכות זה זכתה ל - "כעת חיה ולשרה בן".
נאמר: במה יזכה נער את ארחו. הרב המגיד ממעזריטש זי"ע, לפני הסתלקותו, פירש לתלמידו בעל התניא כך: "במה יזכה נער"? באיזו מצווה זוכים לבן? "את ארחו"! - בשכר הכנסת אורחים. ----------- עפ"ז חשבתי לפרש את הפסוק: "חדל להיות לשרה אורח כנשים". שאחד הניסים שאירעו לשרה אותו היום, שלא הסתכלה על האורחים כמו מנהג חלק מהנשים, שעינם צרה באורחים. ובזכות זה זכתה ל - "כעת חיה ולשרה בן".
ספiרטkית בנשמה
New member
"ותצחק שרה"-סגולה עושים רק כשצדיק מבטיח..
"ותצחק שרה". בתו של הרה"ק ר' שמואל מקמינקא נכנסה לר' רפאל מברשד שיתפלל עליה כי עקרה היא. אמר הצדיק: סגולה לבנים היא השמחה. כשסיפרה הבת לאביה ר' שמואל דברי הרבי מברשד אמר: ר' רפאל למד זאת מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה - "ותצחק שרה בקרבה". אח"כ ילדה את יצחק. מן הנביאים - "רני עקרה לא ילדה". מן הכתובים - "אם הבנים שמחה". שאלה הבת: אם צחקה שרה לשם סגולה, למה זה התרעם עליה הקב"ה? השיב לה אביה: סגולה צריכים לעשות רק כאשר צדיק מבטיח, אבל כשהקב"ה בעצמו מבטיח שוב אין צורך בסגולות, וזהו חטאה של שרה.
"ותצחק שרה". בתו של הרה"ק ר' שמואל מקמינקא נכנסה לר' רפאל מברשד שיתפלל עליה כי עקרה היא. אמר הצדיק: סגולה לבנים היא השמחה. כשסיפרה הבת לאביה ר' שמואל דברי הרבי מברשד אמר: ר' רפאל למד זאת מן התורה, מן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה - "ותצחק שרה בקרבה". אח"כ ילדה את יצחק. מן הנביאים - "רני עקרה לא ילדה". מן הכתובים - "אם הבנים שמחה". שאלה הבת: אם צחקה שרה לשם סגולה, למה זה התרעם עליה הקב"ה? השיב לה אביה: סגולה צריכים לעשות רק כאשר צדיק מבטיח, אבל כשהקב"ה בעצמו מבטיח שוב אין צורך בסגולות, וזהו חטאה של שרה.
ספiרטkית בנשמה
New member
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה"
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". הגמרא בעירובין בפרק שני אומרת שבמאכלים שאין להם שם מזון כמו מים ומלח, אין מערבין בהם. בירושלמי מובאים ב' טעמים מדוע מים ומלח לא נחשבים מזון ר' יישא אומר: משום שאינם מזינים ור' לוי אומר: משום שאשכחן בהם קללה. במים מכיוון שעל ידם בא המבול ובמלח משום שכתוב גפרית ומלח שריפה כל ארצה. (בהפיכת סדום). הגאון ר' אביש מפרנקפורט ביאר על פי זה את הפסוק: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". ביומא כח: מובא שאאע"ה קיים כל התורה כולה ואפילו עירובי תחומין שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי. ולפי גמרתינו יוצא שלפני הפיכת סדום לא היה המלח סימן קללה והיה אפשר לערב בו. לכן היה צריך הקב"ה להודיע לאברהם שהוא הופך את סדום לגפרית ומלח ומעתה לא יוכל לערב במלח וזהו: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה".
"וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". הגמרא בעירובין בפרק שני אומרת שבמאכלים שאין להם שם מזון כמו מים ומלח, אין מערבין בהם. בירושלמי מובאים ב' טעמים מדוע מים ומלח לא נחשבים מזון ר' יישא אומר: משום שאינם מזינים ור' לוי אומר: משום שאשכחן בהם קללה. במים מכיוון שעל ידם בא המבול ובמלח משום שכתוב גפרית ומלח שריפה כל ארצה. (בהפיכת סדום). הגאון ר' אביש מפרנקפורט ביאר על פי זה את הפסוק: "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". ביומא כח: מובא שאאע"ה קיים כל התורה כולה ואפילו עירובי תחומין שנא' עקב אשר שמע אברהם בקולי. ולפי גמרתינו יוצא שלפני הפיכת סדום לא היה המלח סימן קללה והיה אפשר לערב בו. לכן היה צריך הקב"ה להודיע לאברהם שהוא הופך את סדום לגפרית ומלח ומעתה לא יוכל לערב במלח וזהו: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה".
ספiרטkית בנשמה
New member
"והשכמתם והלכתם לדרככם"-יפה לגרש אורחים?
"והשכמתם והלכתם לדרככם" (י"ט,ב'). שאל רבי מוט'ל סלונימער זי"ע : וכי אומרים לאורח שתיכף ילך? אלא הפשט הוא, שידע לוט כי אורחים הבאים לסדום מפחדים להתארח אצל אנשי המקום מפחד שלא יצאו מן הבית חיים, כמאמר חז"ל שהיו משכיבים אותם על מיטת סדום - ואם ארוך הוא מקצצים רגליו ואם קצר הוא מותחים אותו ויוצאת נשמתו. וע"כ הבטיח להם שאצלו לא יהיה כן, והוא ישלחם בשלום כמו שלמד מאברהם.
"והשכמתם והלכתם לדרככם" (י"ט,ב'). שאל רבי מוט'ל סלונימער זי"ע : וכי אומרים לאורח שתיכף ילך? אלא הפשט הוא, שידע לוט כי אורחים הבאים לסדום מפחדים להתארח אצל אנשי המקום מפחד שלא יצאו מן הבית חיים, כמאמר חז"ל שהיו משכיבים אותם על מיטת סדום - ואם ארוך הוא מקצצים רגליו ואם קצר הוא מותחים אותו ויוצאת נשמתו. וע"כ הבטיח להם שאצלו לא יהיה כן, והוא ישלחם בשלום כמו שלמד מאברהם.
ספiרטkית בנשמה
New member
ירושלים: כניסה: 16:07 יציאה: 17:20 תל אביב: כניסה: 16:21 יציאה: 17:22 באר-שבע: כניסה: 16:25 יציאה: 17:23 חיפה: כניסה: 16:11 יציאה: 17:20 ביתר עילית: כניסה: 16:22 יציאה: 17:24 שבת שלום ומבורך
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.