שבת נוסטלגית

RossieL

Member
שבת נוסטלגית

רובנו כבר חצינו את קו החמישים, חלקנו עוד לא שם וחלקנו בדרך

לכולנו זכרונות מבית אבא- אמא והפעם, מבקשת להקדיש את השרשור לזכרונות לפשטות שהיתה בחיינו כשהיינו ילדים.
אני אביא מספר פריטים שהזיכרון שלהם ביחס לקידמה מעורר בי חיוך ואפילו קצת געגוע ואשמח אם כל אחד יביא משהו מביתו שלו.
אז, שתהיה לנו שבת נוסטלגית
 

RossieL

Member
כשהיה קר

הפיירסייד היה תנור שנע על גלגלים, בחלקו האחורי היה מיכל קטן לתוכו היו שופכים את הנפט וממלאים אותו. הנפט היה זורם לאיטו מהמיכל לעבר סרט בד בלתי מתכלה שהיה בחזיתו, סרט הבד היה נספג בנפט ואז היו מקרבים גפרור לסרט והוא היה נדלק, מיד לאחר מכן היו מניחים עליו מין חופה שהייתה מורכבת מסלילי נחושת, אלה היו מתלהטים ומפיצים את חומם לעבר חלקו הקעור של התנור שהיה עשוי ממתכת מבריקה ומשם היה מוקרן החום בחלל החדר.

 

RossieL

Member
בחוץ גשום ואמא מתקנת גרביים

בזמנים ההם לא זרקו כלום, וכל פריט מקולקל קרוע או בלוי - תיקנו. כך היה גם עם הגרביים. בדרך כלל היו מעבירים את הגרביים המחוררות למתקנת גרביים, אך היו אימהות שחסכו גם את הפרוטות הללו עבור התיקון, והיו מתקנות בעצמן בעזרת הפטרייה לתיקון גרביים.

 

RossieL

Member
ואז הגיעה הטלויזיה

בן גוריון לא אהב את רעיון הטלוויזיה, ולכן הטלוויזיה הישראלית התחילה את שידוריה רק בשנת 1968. עד אז היה בישראל מקלט טלוויזיה למתי מעט ויחידי סגולה בלבד.
לפני בואה של הטלוויזיה הישראלית לעולם, היה אפשר לצפות בשידורים ששודרו מהתחנות הערביות של לבנון וירדן. שם צפינו במיקי מאוס, בצמד העורבים אקל וג'קל, בפופאי ואוליב, וגם בתכניות משעממות בערבית, שלוו באין ספור פרסומות בערבית אותן למדנו ושיננו אנו הילדים. הנה למשל דוגמא לפרסומת לסכיני גילוח בתחנה הלבנונית: "...האדא שיק - שיק אינג'קטור... האדא שיק - האדא קביר"....
היו גם כאלה שהרכיבו על הגג בביתם אנטנות נוספות שקלטו את קפריסין, את התחנה האנגלית של ירדן ואת מצרים ואז היה קצת יותר עניין. אבל העניין בטלוויזיה עד סוף שנות ה-60 היה בעיקר בקסם המופלא הזה, ולא דווקא בתוכניות.
היו חנויות חשמל שמשכו לפתחם קהל על ידי הצבת מקלט טלוויזיה בחלון הראווה, כאשר המסך פונה כלפי הרחוב ומציג ללא קול תוכניות ערביות שונות, להנאת הקהל הרב שצבא על חלון הראווה, ועסק בצוותא ובמרץ רב בניחושים וניסיונות פענוח של פשר ההצגה בערבית שהוקרנה על המסך...
החל מסוף שנות ה-60, ובמיוחד לאחר תחילת פעילותה של הטלוויזיה הישראלית ב - 1968, היה אפשר לראות בבתים הישראליים יותר ויותר טלוויזיות.
בתחילה שידרה הטלוויזיה הישראלית מספר שעות בלבד, בערב. היינוחסרי סבלנות לתחילת השידורים, ולעיתים היינו מדליקים את הטלוויזיה זמן לפני תחילת השידור, וממתינים לתחילתו כאשר על המסך הייתה תמונה לא ברורה של קווים וצבעים, אם כי גם את הצבעים ראינו בשחור לבן...
הטלוויזיות הראשונות היו גדולות מימדים עם מסך קטן, והיה אפשר לקלוט משהו רק לאחר שבעל המקלט התקין על הגג עמוד מתכת כאנטנה לטלוויזיה, אליו הוצמדו מספר אנטנות קטנות, אנטנה לכל תחנת שידור אותה רצו לקלוט.

השנים הראשונות של הטלוויזיה אופיינו בתכניות פומפוזיות, בשלג וב...שחור לבן. איכות הקליטה הייתה מוגבלת באזורים רבים, והמסך נראה פעמים רבות כאילו הטלוויזיה משדרת מאתר סקי, ולא משכונת רוממה שבירושלים. הצעקות "...יש שלג??? אין שלג???..." היו נשמעות יום יום מבית זה או אחר, עת עלה בעל הבית לגג לסובב את האנטנה, ואשתו הייתה מודיעה לו בצעקות מלמטה האם הזזת האנטנה עוזרת לסילוק השלג או מגבירה אותו
הייתה גם "אנטנה ביתית" שנקראה גם "אנטנה פנימית", ששימשה כתחליף לאנטנה על הגג, או לחיזוק עוצמתה. היה זה מעין צינור אלומיניום דקיק שכופף למן קונסטרוקציה משונה שדמתה לפסל סביבתי קטן. אנטנה זאת הייתה תקועה על בסיס פלסטי, אותו היינו מעמידים על הטלוויזיה. לנו הילדים היה אסור בתכלית האיסור לגעת באנטנה הביתית, חלילה אם נקלקל את ה"...כיוון של הטלוויזיה...". זה לא כל כך עזר, כיוון שה"כיוון" היה משתנה כל הזמן מעצמו.
צפייה בטלוויזיה בימים ההם הצריכה מיומנות גופנית לא קטנה: היה צריך לקום כל הזמן לכוון את האנטנה, וגם...לא יאומן...מאחר ולא היה שלט-רחוק - גם הזיפזופ הצריך קימה, במגמה ללחוץ על הלחצנים של בורר תחנות, שהיה צמוד לקיר.



 
וואו איזו נוסטלגיה


אני זוכרת כילדה, הייתה לי חברה שהייתה לה דודה עם טלוויזיה
והיא הייתה סוחבת אותי איתה לראות קצת משהו מופלא,
ואז יושבות מול הטלוויזיה ומתפעלות מהשלג שכיסה את שידורי הטלוויזיה הירדנית
ורואות צללים וצלליות והיינו בטוחות שאנחנו נוגעות בפלא השמיני.
 
למעלה