שחרזדה האחת
New member
שבת מבורכת לכולם
שבת מבורכת לכולם
- פותח הנושא שחרזדה האחת
- פורסם בתאריך
הגבירה מן האגם
New member
וגם לך../images/Emo140.gif
הסיפור לא עבר כקובץ. קבלו אותו!
הנרות החשמליים כתבה: מרשה אהרונס (קרקס – ונצואלה) תרגמה מספרדית : פנינה פלמן פעם בחודש, בימי ששי בבקר, אני מבצעת תורנות בבית-החולים המקומי ותפקידי הוא – בין היתר – לחלק לנשים היהודיות המאושפזות במחלקות את נרות השבת. התקנון של בית-חולים אינו מאפשר שהנשים ידליקו נרות רגילים, ולכן אנו מציעים להם נרות חשמליים שניתן לחבר אותם בתחילת השבת, בימי ששי בעת השקיעה. בימי ראשון בבקר, אני אוספת את הנרות עד יום ששי לאחר מכן, כשמגיעה מתנדבת אחרת וממלאת את המשימה הזאת. ביום ששי אחד, כשעשיתי את הסיבוב שלי, פגשתי אשה מאד זקנה, אולי בת 90. שערה הקצר, לבן כמו השלג נראה רך וספוגי כמו צמר גפן. עור פניה היה צהוב ומאד מקומט, כאילו שעצמותיה התכווצו באופן פתאומי והשאירו את עורה ללא תמיכה. היא נראתה מאד קטנה במיטה. הייתה מכוסה עם שמיכה עד הצוואר. ידיה שנחו על השמיכה היו מעוותות ומקומטות. אלה היו ידיים שבטאו נסיון חיים. עינייה היו בהירות וכחולות. היא ברכה אותי בטון שהפתיע בעוצמה שלו. על פי רשימת בית-החולים ידעתי ששמה היה שרה כהן. היא אמרה לי שחיכתה לי, שתמיד היא מדליקה נרות בביתה ובקשה שאני אחבר אותם ליד המיטה כך שיהיו בהישג ידה. היה ברור, שטקס זה לא היה זר לה. עשיתי כפי רצונה ואיחלתי לה שבת מבורכת. כשהסתובבתי לצאת, אמרה לי : אני מקווה שנכדי יגיעו בזמן כדי להפרד ממני. אני מניחה שהפנים שלי שקפו את ההתרגשות שלי מול התחושה שלה שהיא הולכת למות. נגעתי בידה ואמרתי לה שאני מקווה שכך יהיה. כשיצאתי מהחדר, כמעט נתקלתי עם בחורה שנראתה כבת 20. היא לבשה חצאית ארוכה, בסגנון כפרי והיה לה כיסוי ראש. שמעתי שגברת כהן אומרת לה: "מלכה! אני שמחה שהצלחת להגיע! איפה דוד?" נאלצתי להמשיך בסיבוב שלי, אבל חלק ממני לא הפסיק לחשוב אם דוד גם הצליח להגיע בזמן. קשה בשבילי לחלק את הנרות וללכת, כשאני יודעת שבין המאושפזים יש כאלה מאד חולים, שחלקם אולי ימותו, ויעציבו את היקירים שלהם. אני משערת, שכל אחת מהנשים, מזכירה לי את אמי כשנפטרה בבית-חולים. אולי בגלל זה אני החלטתי להתנדב. במשך כל השבת, גברת כהן ונכדיה עלו כל הזמן על מחשבותי. ביום ראשון בבקר, חזרתי לבית-חולים לאסוף בחזרה את הנרות. כשניגשתי לחדרה של גב' כהן, ראיתי את נכדתה יושבת על הרצפה, מחוץ לחדר. כשראתה אותי, הרימה את ראשה. "בבקשה – אמרה- תוכלי להשאיר את הנרות עוד כמה שעות?" שאלתה הפתיעה אותי, והיא פתחה בהסבר: היא ספרה לי שגב' כהן לימדה אותה ואת אחיה דוד כל מה שהם יודעים בנוגע לדת. הוריהם התגרשו כשהם היו מאד צעירים ועבדו עד מאוחר בלילה. מלכה ואחיה בילו כמעט כל סופי השבוע אצל סבתם. "היא הייתה עורכת כל שבוע קבלת שבת בשבילנו-הוסיפה מלכה. סבתא היתה משבלת, מנקה, אופה וכל הבית הריח בצורה מיוחדת שאינני יכולה לתאר. אני ואחי מצאנו שם משהו שבשבילנו לא היה בשום מקום אחר. זאת היתה כמו הפוגה מופלאה מכל תלאות החיים, וגרמה לכך שדוד ואני חזרנו לדת. דוד גר עכשיו בישראל. הוא לא השיג כרטיס טיסה. הוא יגיע קרוב לשש בערב. בבקשה, אם תוכלי להשאיר לי את הנרות עד אז, אני מבטיחה להחזיר לך אותם מייד לאחר מכן". לא הבנתי מה הקשר בין הנרות ובין הגעתו של דוד. מלכה הסבירה לי: "את לא מבינה? לסבתי, השבת הוא יום השמחה שלנו. היא לא הייתה רוצה למות ביום זה. אם נצליח שהיא תאמין שעדיין שבת, אולי היא תחזיק מעמד עד שיגיע דוד. כך אחי יוכל להפרד ממנה". בשום אופן לא הייתי נוגעת בנרות ברגע זה, ואמרתי למלכה שאני אחזור יותר מאוחר. לא יכולתי להוסיף מאומה, רק לחצתי את ידה בחיבה. יש רגעים וארועים שמסוגלים לחבר בין אנשים זרים לגמרי. האירוע הזה היה אחד מהם. בשאר היום טיפלתי בעיסוקי, אך לא יכולתי להפסיק לחשוב על הדרמה שהתחוללה בבית-חולים. אותה קשישה התאמצה בכל כוחה שנותרה לה ולא עשתה את המאמץ רק בשבילה. היא שדרה דרך ההתנהגות שלה, שלא חששה מהמוות. ידעה לקבל שהגיעה שעתה והייתה מוכנה ללכת לעולמה. היא הייתה מוכנה להחזיק בחיים במשך כל השבת. היא לא רצתה שאהוביה יקשרו את היופי והשמחה של השבת עם העצב על מותה. אולי גם רצתה שלנכדיה תהיה משמעות של סוף חיים כשהם נפרדים מבן אדם שהשפיע כל כך על חייהם. כשחזרתי לבית-חולים ביום ראשון בלילה, פרצתי בבכי עוד לפני שהגעתי לחדר. המיטה היתה ריקה והנרות מכובים. אחר כך שמעתי קול שאמר בלחש: "הוא הצליח!" ראיתי את הפנים נטולות דמעות של מלכה. "דוד הגיע הערב – היא הוסיפה – עכשיו הוא מתפלל. הוא הצליח להפרד ממנה וגם הביא בשורה: הם מחכים לתינוק. אם זו תהיה בת, שמה יהיה שרה". לא יודעת למה, אבל הבשורה לא הפתיעה אותי. קפלתי את הכבל מסביב לבסיס של הנרות. הם היו עדיין חמים. סוף
הנרות החשמליים כתבה: מרשה אהרונס (קרקס – ונצואלה) תרגמה מספרדית : פנינה פלמן פעם בחודש, בימי ששי בבקר, אני מבצעת תורנות בבית-החולים המקומי ותפקידי הוא – בין היתר – לחלק לנשים היהודיות המאושפזות במחלקות את נרות השבת. התקנון של בית-חולים אינו מאפשר שהנשים ידליקו נרות רגילים, ולכן אנו מציעים להם נרות חשמליים שניתן לחבר אותם בתחילת השבת, בימי ששי בעת השקיעה. בימי ראשון בבקר, אני אוספת את הנרות עד יום ששי לאחר מכן, כשמגיעה מתנדבת אחרת וממלאת את המשימה הזאת. ביום ששי אחד, כשעשיתי את הסיבוב שלי, פגשתי אשה מאד זקנה, אולי בת 90. שערה הקצר, לבן כמו השלג נראה רך וספוגי כמו צמר גפן. עור פניה היה צהוב ומאד מקומט, כאילו שעצמותיה התכווצו באופן פתאומי והשאירו את עורה ללא תמיכה. היא נראתה מאד קטנה במיטה. הייתה מכוסה עם שמיכה עד הצוואר. ידיה שנחו על השמיכה היו מעוותות ומקומטות. אלה היו ידיים שבטאו נסיון חיים. עינייה היו בהירות וכחולות. היא ברכה אותי בטון שהפתיע בעוצמה שלו. על פי רשימת בית-החולים ידעתי ששמה היה שרה כהן. היא אמרה לי שחיכתה לי, שתמיד היא מדליקה נרות בביתה ובקשה שאני אחבר אותם ליד המיטה כך שיהיו בהישג ידה. היה ברור, שטקס זה לא היה זר לה. עשיתי כפי רצונה ואיחלתי לה שבת מבורכת. כשהסתובבתי לצאת, אמרה לי : אני מקווה שנכדי יגיעו בזמן כדי להפרד ממני. אני מניחה שהפנים שלי שקפו את ההתרגשות שלי מול התחושה שלה שהיא הולכת למות. נגעתי בידה ואמרתי לה שאני מקווה שכך יהיה. כשיצאתי מהחדר, כמעט נתקלתי עם בחורה שנראתה כבת 20. היא לבשה חצאית ארוכה, בסגנון כפרי והיה לה כיסוי ראש. שמעתי שגברת כהן אומרת לה: "מלכה! אני שמחה שהצלחת להגיע! איפה דוד?" נאלצתי להמשיך בסיבוב שלי, אבל חלק ממני לא הפסיק לחשוב אם דוד גם הצליח להגיע בזמן. קשה בשבילי לחלק את הנרות וללכת, כשאני יודעת שבין המאושפזים יש כאלה מאד חולים, שחלקם אולי ימותו, ויעציבו את היקירים שלהם. אני משערת, שכל אחת מהנשים, מזכירה לי את אמי כשנפטרה בבית-חולים. אולי בגלל זה אני החלטתי להתנדב. במשך כל השבת, גברת כהן ונכדיה עלו כל הזמן על מחשבותי. ביום ראשון בבקר, חזרתי לבית-חולים לאסוף בחזרה את הנרות. כשניגשתי לחדרה של גב' כהן, ראיתי את נכדתה יושבת על הרצפה, מחוץ לחדר. כשראתה אותי, הרימה את ראשה. "בבקשה – אמרה- תוכלי להשאיר את הנרות עוד כמה שעות?" שאלתה הפתיעה אותי, והיא פתחה בהסבר: היא ספרה לי שגב' כהן לימדה אותה ואת אחיה דוד כל מה שהם יודעים בנוגע לדת. הוריהם התגרשו כשהם היו מאד צעירים ועבדו עד מאוחר בלילה. מלכה ואחיה בילו כמעט כל סופי השבוע אצל סבתם. "היא הייתה עורכת כל שבוע קבלת שבת בשבילנו-הוסיפה מלכה. סבתא היתה משבלת, מנקה, אופה וכל הבית הריח בצורה מיוחדת שאינני יכולה לתאר. אני ואחי מצאנו שם משהו שבשבילנו לא היה בשום מקום אחר. זאת היתה כמו הפוגה מופלאה מכל תלאות החיים, וגרמה לכך שדוד ואני חזרנו לדת. דוד גר עכשיו בישראל. הוא לא השיג כרטיס טיסה. הוא יגיע קרוב לשש בערב. בבקשה, אם תוכלי להשאיר לי את הנרות עד אז, אני מבטיחה להחזיר לך אותם מייד לאחר מכן". לא הבנתי מה הקשר בין הנרות ובין הגעתו של דוד. מלכה הסבירה לי: "את לא מבינה? לסבתי, השבת הוא יום השמחה שלנו. היא לא הייתה רוצה למות ביום זה. אם נצליח שהיא תאמין שעדיין שבת, אולי היא תחזיק מעמד עד שיגיע דוד. כך אחי יוכל להפרד ממנה". בשום אופן לא הייתי נוגעת בנרות ברגע זה, ואמרתי למלכה שאני אחזור יותר מאוחר. לא יכולתי להוסיף מאומה, רק לחצתי את ידה בחיבה. יש רגעים וארועים שמסוגלים לחבר בין אנשים זרים לגמרי. האירוע הזה היה אחד מהם. בשאר היום טיפלתי בעיסוקי, אך לא יכולתי להפסיק לחשוב על הדרמה שהתחוללה בבית-חולים. אותה קשישה התאמצה בכל כוחה שנותרה לה ולא עשתה את המאמץ רק בשבילה. היא שדרה דרך ההתנהגות שלה, שלא חששה מהמוות. ידעה לקבל שהגיעה שעתה והייתה מוכנה ללכת לעולמה. היא הייתה מוכנה להחזיק בחיים במשך כל השבת. היא לא רצתה שאהוביה יקשרו את היופי והשמחה של השבת עם העצב על מותה. אולי גם רצתה שלנכדיה תהיה משמעות של סוף חיים כשהם נפרדים מבן אדם שהשפיע כל כך על חייהם. כשחזרתי לבית-חולים ביום ראשון בלילה, פרצתי בבכי עוד לפני שהגעתי לחדר. המיטה היתה ריקה והנרות מכובים. אחר כך שמעתי קול שאמר בלחש: "הוא הצליח!" ראיתי את הפנים נטולות דמעות של מלכה. "דוד הגיע הערב – היא הוסיפה – עכשיו הוא מתפלל. הוא הצליח להפרד ממנה וגם הביא בשורה: הם מחכים לתינוק. אם זו תהיה בת, שמה יהיה שרה". לא יודעת למה, אבל הבשורה לא הפתיעה אותי. קפלתי את הכבל מסביב לבסיס של הנרות. הם היו עדיין חמים. סוף
שחרזדה האחת
New member
פרי יקרה, קראתי בנשימה אחת
כל כך מרגש,סימתי עם דמעות בעיניים. תודה לך יקירה.
כל כך מרגש,סימתי עם דמעות בעיניים. תודה לך יקירה.
המספרת המספרית
New member
סיפור מקסים פרהיי!
כפי שאת רואה כבר כמה ימים לא הספקתי להיכנס לפורום, ועכשיו שנכנסתי, שמחתי והתרגשתי לקרוא את הסיפור הזה. תודה!
כפי שאת רואה כבר כמה ימים לא הספקתי להיכנס לפורום, ועכשיו שנכנסתי, שמחתי והתרגשתי לקרוא את הסיפור הזה. תודה!
פרי גן העדן
New member
נרות חשמליים-מרגש../images/Emo62.gif
היי פרהיי לפעמים החיים מרגשים יותר מכל סיפור דמיוני...מאוד התרגשתי. חן חן פרי גן העדן
היי פרהיי לפעמים החיים מרגשים יותר מכל סיפור דמיוני...מאוד התרגשתי. חן חן פרי גן העדן
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.