שבת בבית!

שבת בבית!

הי חברים. זוכרים את השבת הראשונה אצל ההורים מאז שעשיתם את הצעד של היציאה? הייתי שמח לשמוע תובנות מבעלי הניסיון.
 
זוכר גם זוכר...

אני יודע שכבר שבת הראשונה שלךבבית עברה אבל בכל זאת::
אני בעד לעשות הכל בשושו.
אל תתן להם לראות או להבין או להרגיש שאתה שם ז על האמונה שלהם.
נראה לי הכי חשוב זה לעשות מה בראש רק עם טאקט ורגש..
בהצלחה!
 
תובנות?

אני לא זוכרת שבת ראשונה מאז שעשיתי את "הצעד". למה אתה קורא צעד?
זמן רב לפני ששיתפתי אותם בכך שבחרתי באורח חיים שונה, שהיתי אצלם בשבתות ומשם יצאתי לבלות עם חברים אחרי שכולם הלכו לישון... מתחת לחלוק הקטיפה הסתתרו כמה בגדים קצת פחות מסורבלים וכך יצאתי לכביש הראשי ופגשתי חברים. תובנה מספר אחת, זה מומלץ במידה מסוימת, אם נגזר עליך לשהות יותר מ24 שעות במחיצת חרדים, כדאי שיהיה פתח אוורור.
לשהות שבת שלימה באווירת אני (לא) מאמין, זה כבד.

בשבתות האלה היה קשה מאד להיות שם, ו"לשקר" להם.
כי לספר את כל האמת היה כואב מידי, ולספר חלקי אמיתות זה היה פתרון די טוב. אבל לא הרגשתי נוח איתו.

בשבתות ובחגים שאני מתארחת אצלם היום, אחרי שכבר כל העולם ואשתו יודעים שעזבתי את הדת, (להלן "הצעד"?) התקשורת עם בני המין המאמין מעיקה יותר, כל דבר נראה שהם אומרים כדי להחזיר בתשובה או להזכיר שאפשר לעשות את זה. לחזור.

התובנות שלי - אם המשפחה שלך חרדית קלאסית, מהר מאד אתה מוצא שהמנטליות שלכם כל כך שונה, תחומי העניין כל כך רחוקים, השמחות שלך מעציבות אותם (שומו שמים, יש לה חבר / קנתה רכב / הילד הבקיע גול, או צייר מפלצת מדהימה) העצבונות שלך לא מדגדגים אותם (הכל דבש, אבל כשיש כאלה, הם לא מבינים על מה מדובר בכלל)

בקיצור - תזכיר לי מה השאלה?
לבקר אצל ההורים? שבת שלימה?

טעות שאני עושה מידי פעם, טעות שהופכת לתזכורת צורבת שלא לחזור על זה לחצי שנה-שנה הקרובה. עד שאשכח, או אשלה את עצמי מחדש שהם התבגרו, או אני.
 

N0Way

New member
גם אצלי פער התרבויות הזה


האמת שאותי זה עדיין מתסכל. אולי יום אחד אתייאש ואלים עם המציאות. משתדלת להדחיק בינתיים.
כואב כמה שהתיאור שלך מדויק .
 
גם אותי עדיין מתסכל

אבל בגלל שאין לי הרבה מה לעשות עם זה, אני פשוט נמנעת מלפגוש בהם בתדירות גבוהה.
חוסר האונים הזה, שלי, מול המצבים המסובכים שלהם, (באמת שאין עם מי לדבר) מתסכל.

אני לא התייאשתי, אבל כדי שמשהו ישתנה אצלם, זה צריך להתחיל ולהגיע מהם. אני לא מדברת על לצאת בשאלה אלא על נקודות קטנות באורח החיים שלהם שדופקות אותם בלי שהם קולטים את זה.

אני לא התייאשתי ולא מדחיקה, רק מחכה. שיום אחד יפול איזה אסימון, יצטרכו משהו, השד יודע מה, וכבר היו דברים פה ושם... אבל המעט מן ה'אור' (שלי) לא הצליח עדיין לדחות את החושך....
 
עבר מאז זמן רב

אבל אם אני לא טועה זה היה בערך כך:
סיפרתי במוצאי השבת שקדמה לה.
השבת ה"ראשונה" לאחר שסיפרתי היתה, אם כן, בסה"כ שבוע אחר כך.
הגעתי הביתה כרגיל, ביום שישי. השבת עברה במין הסכמה שבשתיקה שכאילו כלום לא השתנה. הלכתי עם כיפה, עם בגדי שבת, הלכתי לכל התפילות. בקיצור הכל כרגיל. חוץ מ"גליץ'" קטן בהדלקת נרות, הכל היה ממש כרגיל.
 
למעלה