כמה תשובות:
כתבה מצוינת , תודה , 2 שאלות מטרידות: ביטחון ובטיחות
שאלות המטרידות אותי יום יום בנסיעה בכביש 1
בטיחות , עם רכבת נתקעת איך מחולצים הנוסעים , במיוחד מוגבלים, לדוגמא בלילה, עם שלג כבד.- חילוץ?
בטחון: ממול יש כפר בשטח הרשות, שהייתי ילד לפני מלחמת ששת הימים ירו משם לכיוון גבעת שאול, שם היה שדה תעופה לפיפרים ומסוקים, מניח לא רובכם לא יודעים.
היום, עם טיל נ"ט אפשר להוריד את הרכבת ממרפסות אחד הבתים הגבוהים בכפר, מניח שלא חשבו על פתרון ?!
תודה
הפטישון
כמה תשובות:
1. הכפר בית איכסא מוקף כל הזמן בכוחות צבא, כולל סמויים. במקרה של פורענות, כוחות רבים ייכנסו לפעולה מיידית. מחבל לא יוכל להימלט מהכפר (כנ"ל לגבי הכפר בידו).
2. חילוץ ייעשה ע"י קטרי דיזל בשלג. כך שהפסקות חשמל אינן משפיעות על הדיזל. הדיזל יוכל לנסוע בכל המנהרות כאשר מדובר במצב חירום ו/או מצוקה.
3. רובנו, לפחות הירושלמים מכירים היטב את רחוב כנפי נשרים...שדה התעופה שהיה ברחוב היה קיים שם מאז 1947 או אפילו לפני. אני עוד זוכר את מפעל הכפתורים שהיה ברחוב כאשר בתור ילדים נהגנו לאסוף ערימות של כפתורים. לא ממש הפעילו את שדה התעופה הזה ב-48' אלא לעיתים עקב הסמיכות של שדה התעופה לדיר-יאסין ששוחררה ביום 09.04.1948.
שדה התעופה "האמיתי" של ירושלים היה באזור קלי"ה. כל זאת עד שהבריטים זיהו אותו...האספקה הגיעה במטוסים קלים לקלי"ה ומשם במשאיות של חברת האשלג לירושלים... הנה קטע קצר מהמחקר שלי ומהרצאה שנתתי ביום 23.05.1999 בכנס מגיני הר הצופים בבנין טרומן על הרכבות של חברת האשלג:
"...ביום 10.04.1948 חדלו הבריטים ללוות את השיירות של "חברת-האשלג הארץ-ישראלית" (PPL) מצפון ים-המלח לירושלים. ה"הגנה" שבאותה תקופה השקיעה מאמצים רבים להגנת מקומות אחרים, החליטה שאין היא יכולה להקצות כוחות להגנת שיירות האשלג מצפון ים-המלח לירושלים. כתוצאה מכך פסקה לחלוטין הובלת האשלג מים-המלח והקשר היבשתי בין המפעל בצפון לירושלים נותק סופית.[1]
הבריטים שמו לב לעובדה שהיהודים מקיימים
קשר פיזי בין תל-אביב לירושלים דרך המפעל בצפון ים-המלח באמצעות מטוס קבוע מתל-אביב למפעל האשלג בצפון ומשם, בחסות משוריינים בריטיים אל ירושלים. משנודע הדבר לפיקוד הבריטי, נתעורר כעסו והוא מצא לו תואנה מרובעת וחדל לתת לשיירות האשלג את משמר הליווי.[2]
תואנת הבריטים התפרשה לארבעה גורמים באופן הבא:
פרשת "דיר-יאסין", כיום אחד בלבד לפני הפסקת הליווי. !
לאחר שכבש הפלמ"ח את המוצב העליון בכפר הקסטל – קרב שלאחריו נהרג מפקד הכנופיות הערביות עבד-אל-קדר אל-חוסייני, נתעורר בקרב ההמון הערבי רוגז רב והאנגלים שחשו לא מכבר כי שיירות ים-המלח חיוניות ליהודים מעבר ליצוא האשלג לבריטניה, נאחזו ברוגז הערבים כנימוק וביטלו את הליווי הצבאי לשיירות האשלג.[3] שלושה ימים לאחר מכן, ביום 13.04.48, המשיכו האנגלים להאחז ברוגז הערבים כאשר לא סייעו לשיירה המותקפת להר-הצופים או כאשר נאותו לסייע לה באיחור רב- דבר שלא סייע להיחלצותה ולהצלתה.
הפיקוד הבריטי טען כי המשוריינים שדרושים היו לליווי שיירות האשלג נגנבו על-ידי "ההגנה".[4] לטענה זו לא היה כל שחר והיא חזרה על עצמה לכשנשאלו הבריטים מדוע לא סייעו למותקפי שיירת הר-הצופים. האמת היתה שהבריטים מצאו תירוץ נוסף להאחז בו כדי להצדיק את מעשייהם, שכן כבר החלו בפינוי משוריינים לכיוון נמל-חיפה לקראת עזיבתם את הארץ ועל פי תכנית פינוי רכב שבוצעה בזמן הפסקת הליווי לשיירות האשלג ובמקביל להתרחשות הפיגוע בדרך להר-הצופים.
שלושה ימים בטרם הפסקת הליווי לשיירות האשלג ושישה ימים לפני התרחשות הפיגוע בשיירת הר-הצופים, פרצה שיירת מבצע "נחשון" ביום 07.04.48, את הדרך לירושלים והביאה עמה נשק ותחמושת לעיר הנצורה, יותר משהיו מספיקים לשלוח בדרך צפון ים-המלח במשך שבוע ימים.[5]הפיקוד הבריטי לא היה שבע רצון מפעולה זו שהביאה גם היא לרוגז רב בקרב הערבים.
לפיכך, ניתן להסיק כי הפסקת ליווי שיירות האשלג קשורה גם לארוע זה
ומכאן, שהצלחת מבצע "נחשון" יכולה היתה להוות גורם נוסף
לאי-התערבות הבריטים בפיגוע ב"שייח-ג'ראח". מטרתם העיקרית של
הבריטים כוונה להרגעת הרוחות הסוערות בקרב הערבים.
[1] י' גלעדי, "חיים חדשים לים המלח", סיפורה של חברת האשלג הארץ ישראלית ,יד יצחק בן-צבי ירושלים
בשיתוף מפעלי ים-המלח בע"מ , 1998 , עמ' 119, עמ' 132.
[2] י' אלמוג – ב' אשל, "חבל ים-המלח", סיפור תולדות "חברת האשלג" ומקימיה, עם-עובד, תל-אביב תשט"ז,
עמ'- 405.
[3] שם, עמ' 436.
[4] שם.
[5] שם, עמ' 436 – 437.
4. חשבו על פתרון לגבי הכפר והרכבת. הפתרון מגובש בתקופה הנוכחית ועדיף לא לדבר עליו מסיבה ברורה.
ובונוס קטן של תמונה נדירה מאוניברסיטת הרווארד:
אוטובוס הוולוו של "המקשר" מס' M1754 - אחד משני האוטובוסים שנשרפו בשיירת הדסה ונתקע בצידו השמאלי של הכביש - 65 מטרים מהצומת בה נמצאת כיום האנדרטה:
M1754:
מספר כסאות: 21
דגם: וולוו LV72G
שנת יצור: 1933
מס' שלדה: 21320. מס' מנוע ראשון: 32299, אוטובוס משוריין הושמד בשיירת הדסה [1]
[1] M 1754: מס' מנוע ראשון: 32299. 6 בוכנות. מחיר האוטובוס: 505.356 לא"י, סכום הפחתה עד ליום
01.01.1935: 40 לא"י, ערך האוטובוס ליום 01.01.1935: 350 לא"י, סכום הפחתה בשנת 1935:
140 לא"י, ערך האוטובוס ליום 31.12.1935: 210 לא"י. (מקור: "המקשר", רשימת האינוונטר ליום
31.12.1935). אוטובוס משוריין מס' M 1754 נשרף והושמד בשיירת הדסה בשכונת שייח'-ג'ראח, ביחד
עם אוטובוס משוריין נוסף שמספרו M 1794 (ראו להלן) ביום 13.04.1948.
