אפרופו חג שמח בכביש, יש לי סיפור מיוחד וארוך:
אתמול לקחתי את בתי הצעירה עם שני ילדיה הקטנים לחגוג את יום הולדתה ואת חג החנוכה עם המשפחה ברמת בית שמש.
עשינו שטות, ויצאנו מאוחר מדי, בסביבות חמש אחה"צ.
אני נהגתי, והיא הפעילה את ה"וויז" בפלאפון החכם שלה (כל זמן שאני על פלאפון מהדור השני, לא הצלחתי לקלוט את ההבדלים בין ה"סמארטפונים" השונים. מתנצלת).
התלבטנו אם לנסוע לפי הוויז, או בדרך שאני מכירה. לצערנו, קרו המון תאונות קלות וקשות בזמן שהיינו בדרך. כך שבסופו של דבר, נסענו בפקקים דרך כביש 1, ולפני שער הגיא ירדנו לכיוון מפגש שמשון.
התברר שאנחנו בפקק ענק, והתחזית היא 55 או 58 דקות באותם קילומטרים ספורים.
הוויז הציע לרדת מיד שמאלה, ואז ימינה, לתוך יער מקביל לכביש. לא האמנתי למשמע אוזני. משאית אחת עשתה זאת. אמרתי לבתי ש
אני לא מתכוונת לנסוע בתוך יער בחושך. אין לי משאית וגם לא השתגעתי עדיין.
ממשיכים עוד קצת, לאט לאט, ואז מציע הוויז לרדת ימינה (לכיוון מסילת מיון) כדי לעקוף את הפקק. זה כבר נשמע לי סביר יותר, אם זה חוסך חמישים וכמה דקות. פניתי, ומיד הופניתי שמאלה... לתוך דרך עפר
ביער חשוך.
הייתי קצת בהלם, אבל המשכתי.
בקיצור, נסענו
בדרך חתחתים, מלאה אבנים, פיתולים, מדרונות קטנים שקשה לראות בחושך, המון אבק, רוח מזרחית חמה. רק מכונית אחת נסעה אחרינו, אבל אחרי קילומטר או פחות, היא חזרה על עקבותיה...
בקטע הזה, למזלנו, הילדים (בן חמש ובת שנתיים וחצי) כנראה קלטו שמשהו מוזר, ולא פצו פה! שמנו להם דיסק עם שירי חנוכה ודיברנו בשקט, מאזינות למעט ההוראות של הוויז.
אמרתי לבתי שמזל שהחלפתי בדיוק את הצמיגים, כי הקודמים לא היו עומדים בארבעת הקילומטרים המשובשים שעברנו. ומזל שאני נהגת כל כך טובה, ונסעתי לאט ומאד בזהירות. זה היה די מפחיד, יש להודות, אז התבדחנו כל הזמן...
ואני כבר תכננתי לעצמי שמחר, כשנספר סיפורי ניסים במועדון אספרנטו,
זה יהיה הסיפור שלי.
בתי החמיאה לי מאד על האומץ (מחמאות שגברים היו אוהבים. בתור אישה אני ממש לא אוהבת מחמאות כאלה, אבל כוונתה היתה טובה, והיא אמרה שהיא מעריצה אותי. חחח). בסוף עברנו ליד שני תרנים עם דגל ישראל ודגל של הקק"ל - מראה מרגיע. לפחות אנחנו בארץ...
, יצאנו לכביש הישן באזור אשתאול, וממנו הגענו צ'יק צ'ק למפגש שמשון.
המשך הדרך – משחק ילדים!