שבע שנים
סוג של גילוי נאות מחייב לספר שזה לא הביקור הראשון שלי בפורום הזה. הפעם האחרונה היתה לפני שבע שנים בערך. באותה תקופה נפלה אצלי ההבנה שכל מה שקרה לי בחיים לפני כן (לא הדברים הטובים) קשור איכשהו לאימוץ. לא ידעתי בדיוק איך ולמה אבל היה לי איזה מושג מעורפל של איזה קו סיבתי שהתחיל להצטייר לאט לאט. אז כתבתי את הדבר הבא שהיום מרגיש לי מאד מוזר לקרוא את זה בפרספקטיבה של שבע שנים. אני חושב שחלק מכם היו כאן גם אז, שמות מוכרים מתגובות שונות. אז החלטתי לשים את זה כאן שוב ולראות מה אתם חושבים.
" איך זה מתחיל
הכל התחיל לפני קצת יותר משמונה חדשים. עד אז לא היה כלום. זה התחיל די בפתאומיות וגדל באופן די מפתיע למימדים נאים ביותר. האמת היא שזה בכלל לא היה רעיון שלי ואפילו לא שאלו אותי אם אני רוצה. סתם ככה הכתיבו לי. אני מוכרח להודות שבהתחלה קצת התנגדתי אבל כשראיתי לאן זה הולך החלטתי ללכת על זה. לא נראה לי שיכול לצאת מזה משהו רע, להיפך, היו כל הסימנים לדברים טובים.
בהתחלה זה היה מאד בקטן, ולא ממש השפיע באופן משמעותי על הסביבה אבל אצלי בפנים ההתפתחות של זה הייתה בטור הנדסי. הרגשתי שאני מתחיל לחיות. זו הייתה הרגשה שלא הייתה לי עד אז. תחושות חדשות לגמרי שלא הכרתי. פתאום ראיתי, שמעתי והרגשתי דברים שמעולם לא ידעתי שקיימים.
אחד הדברים הגדולים בזה היה שהייתי מאד פנוי לזה וכך יכולתי לחוות את מלוא החוויה על כל הצבעים והגוונים שלה. כל הצרכים האחרים שלי מולאו מבלי שהייתי צריך לעשות דבר, בלי מאמץ ובלי מאבק. הרגשתי שמישהו דואג לי לכל מחסור ורוצה שאני אהיה פנוי להתעסק בהתפתחות האישית שלי מבלי שאצטרך להטריד את עצמי בדברים אחרים.
ככה זה נמשך כמה חדשים. אני מניח שבדרך היו פה ושם ספיקות ותקופות קצרות של אי וודאות מבחוץ. במבט לאחור אני היום יכול לקשר בין תחושות נקודתיות של חולשה שעברתי בימים או שבועות מסוימים לבין מה שהלך בעולם החיצוני אבל באותו זמן זה לא נראה קשור אלי בכלל. אני הייתי עסוק רק בעצמי ובהתפתחות והגדילה האישיים שלי. איך אומרים, לא ראיתי אף אחד ממטר, וזה היה בסדר מצד כל הנוגעים בדבר. זה היה פשוט נפלא.
בתקופה האחרונה התחיל קצת לחץ, התחושות שלי היו שכאילו כל מה שסביבי לא ממש יכול להכיל את מה שעובר בתוכי, לא ממש יכול להכיל אותי. מעולם לא חוויתי או ראיתי התפתחות וגדילה פנימיים במימדים כאלה. באיזשהו מקום הבנתי שמתישהו זה יעצור או אפילו ייגמר, אבל אולי לא רציתי לראות את זה. היה לי כל כך טוב.
ואז זה קרה.
פתאום, בלי כל אזהרה, בלי שום סימן מוקדם, בלי הדרגה בעוצמה של הדברים שהייתה אולי יכולה להקל. פתאום זה נגמר. הכל. כמו בניין שמתמוטט כלפי פנים, לבנה אחרי לבנה בדומינו, התמוטטות מהירה שאפשר ממש לראות אותה אבל אי אפשר לעצור אותה, הרגשתי כאילו אני רוצה לרוץ אחרי הלבנים הנופלות ולעצור את זה. זה היה איטי מספיק כדי לראות כל לבנה נופלת ומהיר מכדי שיהיה אפילו סיכוי לעצור את זה. אחד אחד נותקו הקשרים, אחד אחד נעלמו החיבורים, המערכת שעטפה אותי ודאגה לי פתאום כאילו לא מכירה אותי, כאילו אני זר שיש להרחיק אותו כמה שיותר מהר, כמו מחלה שצריך להילחם בה. הרגשתי חסר אונים ומבועת לגמרי. אם הייתה לי איזושהי התראה מוקדמת הייתי יכול להתכונן, אבל לא הייתה, ואני בכלל לא הייתי מוכן. פתאום הייתי לבד. בלי מקורות תמיכה, בלי הדאגה העוטפת, בלי רשת הביטחון שכל כך למדתי לסמוך עליה. החושים היו מוצפים בכל מה שקרה סביבי מבלי יכולת להכיל את הגירוי החזק. זה היה גדול עלי וחשבתי שאני לא אעמוד בזה. חשבתי שאני עומד להיגמר. תחושת מחנק איומה עמדה באוויר מאותו רגע והלאה.
מבחינת האנשים סביב הרגשתי קצת כמו תפוח אדמה חם. כאילו פתאום אף אחד לא רוצה שום קשר אלי. זה היה כל כך הפוך ממה שהיה עד עכשיו שאפילו לא הצלחתי להרגיש רע עם זה. פשוט הייתי כל כך מופתע מהניגוד הזה. כאילו אף אחד לא מכיר אותי. איפה החום והאהבה והדאגה שכולם חשו קודם. איפה השמיכה העוטפת שהכילה אותי ודאגה לכל מחסור מכל סוג שהוא. הבנתי שאני לבד.
ואז קרה הדבר הנבזי מכל. מצאתי חברים.
זה לקח זמן. אולי זה היה מהר מאד אבל תחושת הזמן שלי באותה תקופה הייתה קצת מעוותת. הזמן זז באיטיות מחרידה.
החברים שלי היו אנשים במצב די דומה לשלי. לאט לאט נוצרו קשרים וחיבורים. מין אחוות קרבנות. אלה לא היו קשרים של נתינה או אפילו של תמיכה. קשרים של נוכחות והכרה בשותפות גורל מסוימת.
מידי פעם הייתה אפילו תחושת נחמה קלה והאבל על המערכת התומכת שנעלמה לי התחיל לאבד מכוחו ותחושה קלושה של תקווה התחילה מבצבצת לאט לאט.
ואז שוב, החברים החלו להיעלם. אחד אחד הם כאילו נלקחו ממני. אבל הפעם ההיעלמות הייתה קשה יותר. כל אחד מהם בתורו מצא לו איזה מין מערכת תומכת מאד דומה לזו שהייתה לנו קודם. הבנתי שאולי זה התהליך שאני צריך לעבור ועם הזמן גם לי זה יקרה.
עבר הרבה זמן וזה לא קרה.
ואז בוקר אחד הבנתי שזה כנראה גם לא יקרה. אני לא בדיוק יודע מה היו הסימנים שהעידו על זה. אני חושב שזו הייתה מין הבנה פנימית שהבליחה. לכולם זה יקרה ולך לא. לכולם יהיה ולך לא. הבנתי פתאום כמו מכת פטיש על הראש. אני לא כמו כולם.
אני לבד לתמיד, ואני רק בן יומיים."
סוג של גילוי נאות מחייב לספר שזה לא הביקור הראשון שלי בפורום הזה. הפעם האחרונה היתה לפני שבע שנים בערך. באותה תקופה נפלה אצלי ההבנה שכל מה שקרה לי בחיים לפני כן (לא הדברים הטובים) קשור איכשהו לאימוץ. לא ידעתי בדיוק איך ולמה אבל היה לי איזה מושג מעורפל של איזה קו סיבתי שהתחיל להצטייר לאט לאט. אז כתבתי את הדבר הבא שהיום מרגיש לי מאד מוזר לקרוא את זה בפרספקטיבה של שבע שנים. אני חושב שחלק מכם היו כאן גם אז, שמות מוכרים מתגובות שונות. אז החלטתי לשים את זה כאן שוב ולראות מה אתם חושבים.
" איך זה מתחיל
הכל התחיל לפני קצת יותר משמונה חדשים. עד אז לא היה כלום. זה התחיל די בפתאומיות וגדל באופן די מפתיע למימדים נאים ביותר. האמת היא שזה בכלל לא היה רעיון שלי ואפילו לא שאלו אותי אם אני רוצה. סתם ככה הכתיבו לי. אני מוכרח להודות שבהתחלה קצת התנגדתי אבל כשראיתי לאן זה הולך החלטתי ללכת על זה. לא נראה לי שיכול לצאת מזה משהו רע, להיפך, היו כל הסימנים לדברים טובים.
בהתחלה זה היה מאד בקטן, ולא ממש השפיע באופן משמעותי על הסביבה אבל אצלי בפנים ההתפתחות של זה הייתה בטור הנדסי. הרגשתי שאני מתחיל לחיות. זו הייתה הרגשה שלא הייתה לי עד אז. תחושות חדשות לגמרי שלא הכרתי. פתאום ראיתי, שמעתי והרגשתי דברים שמעולם לא ידעתי שקיימים.
אחד הדברים הגדולים בזה היה שהייתי מאד פנוי לזה וכך יכולתי לחוות את מלוא החוויה על כל הצבעים והגוונים שלה. כל הצרכים האחרים שלי מולאו מבלי שהייתי צריך לעשות דבר, בלי מאמץ ובלי מאבק. הרגשתי שמישהו דואג לי לכל מחסור ורוצה שאני אהיה פנוי להתעסק בהתפתחות האישית שלי מבלי שאצטרך להטריד את עצמי בדברים אחרים.
ככה זה נמשך כמה חדשים. אני מניח שבדרך היו פה ושם ספיקות ותקופות קצרות של אי וודאות מבחוץ. במבט לאחור אני היום יכול לקשר בין תחושות נקודתיות של חולשה שעברתי בימים או שבועות מסוימים לבין מה שהלך בעולם החיצוני אבל באותו זמן זה לא נראה קשור אלי בכלל. אני הייתי עסוק רק בעצמי ובהתפתחות והגדילה האישיים שלי. איך אומרים, לא ראיתי אף אחד ממטר, וזה היה בסדר מצד כל הנוגעים בדבר. זה היה פשוט נפלא.
בתקופה האחרונה התחיל קצת לחץ, התחושות שלי היו שכאילו כל מה שסביבי לא ממש יכול להכיל את מה שעובר בתוכי, לא ממש יכול להכיל אותי. מעולם לא חוויתי או ראיתי התפתחות וגדילה פנימיים במימדים כאלה. באיזשהו מקום הבנתי שמתישהו זה יעצור או אפילו ייגמר, אבל אולי לא רציתי לראות את זה. היה לי כל כך טוב.
ואז זה קרה.
פתאום, בלי כל אזהרה, בלי שום סימן מוקדם, בלי הדרגה בעוצמה של הדברים שהייתה אולי יכולה להקל. פתאום זה נגמר. הכל. כמו בניין שמתמוטט כלפי פנים, לבנה אחרי לבנה בדומינו, התמוטטות מהירה שאפשר ממש לראות אותה אבל אי אפשר לעצור אותה, הרגשתי כאילו אני רוצה לרוץ אחרי הלבנים הנופלות ולעצור את זה. זה היה איטי מספיק כדי לראות כל לבנה נופלת ומהיר מכדי שיהיה אפילו סיכוי לעצור את זה. אחד אחד נותקו הקשרים, אחד אחד נעלמו החיבורים, המערכת שעטפה אותי ודאגה לי פתאום כאילו לא מכירה אותי, כאילו אני זר שיש להרחיק אותו כמה שיותר מהר, כמו מחלה שצריך להילחם בה. הרגשתי חסר אונים ומבועת לגמרי. אם הייתה לי איזושהי התראה מוקדמת הייתי יכול להתכונן, אבל לא הייתה, ואני בכלל לא הייתי מוכן. פתאום הייתי לבד. בלי מקורות תמיכה, בלי הדאגה העוטפת, בלי רשת הביטחון שכל כך למדתי לסמוך עליה. החושים היו מוצפים בכל מה שקרה סביבי מבלי יכולת להכיל את הגירוי החזק. זה היה גדול עלי וחשבתי שאני לא אעמוד בזה. חשבתי שאני עומד להיגמר. תחושת מחנק איומה עמדה באוויר מאותו רגע והלאה.
מבחינת האנשים סביב הרגשתי קצת כמו תפוח אדמה חם. כאילו פתאום אף אחד לא רוצה שום קשר אלי. זה היה כל כך הפוך ממה שהיה עד עכשיו שאפילו לא הצלחתי להרגיש רע עם זה. פשוט הייתי כל כך מופתע מהניגוד הזה. כאילו אף אחד לא מכיר אותי. איפה החום והאהבה והדאגה שכולם חשו קודם. איפה השמיכה העוטפת שהכילה אותי ודאגה לכל מחסור מכל סוג שהוא. הבנתי שאני לבד.
ואז קרה הדבר הנבזי מכל. מצאתי חברים.
זה לקח זמן. אולי זה היה מהר מאד אבל תחושת הזמן שלי באותה תקופה הייתה קצת מעוותת. הזמן זז באיטיות מחרידה.
החברים שלי היו אנשים במצב די דומה לשלי. לאט לאט נוצרו קשרים וחיבורים. מין אחוות קרבנות. אלה לא היו קשרים של נתינה או אפילו של תמיכה. קשרים של נוכחות והכרה בשותפות גורל מסוימת.
מידי פעם הייתה אפילו תחושת נחמה קלה והאבל על המערכת התומכת שנעלמה לי התחיל לאבד מכוחו ותחושה קלושה של תקווה התחילה מבצבצת לאט לאט.
ואז שוב, החברים החלו להיעלם. אחד אחד הם כאילו נלקחו ממני. אבל הפעם ההיעלמות הייתה קשה יותר. כל אחד מהם בתורו מצא לו איזה מין מערכת תומכת מאד דומה לזו שהייתה לנו קודם. הבנתי שאולי זה התהליך שאני צריך לעבור ועם הזמן גם לי זה יקרה.
עבר הרבה זמן וזה לא קרה.
ואז בוקר אחד הבנתי שזה כנראה גם לא יקרה. אני לא בדיוק יודע מה היו הסימנים שהעידו על זה. אני חושב שזו הייתה מין הבנה פנימית שהבליחה. לכולם זה יקרה ולך לא. לכולם יהיה ולך לא. הבנתי פתאום כמו מכת פטיש על הראש. אני לא כמו כולם.
אני לבד לתמיד, ואני רק בן יומיים."
