שבע וחמישה
חצי לא רלוונטי בכלל לרוק ומטאל, בעצם כלום לא רלוונטי למטאל. לטיסות ארוכות צריך לקחת כמה שיותר קלטות, של מוסיקה מגוונת. אני, כמובן, לא חשבתי על זה. ברגע האחרון הצלחתי לארגן לעצמי כמה קלטות, המוסיקה נחמדה כזאת, לא משהו שאני אוהבת במיוחד. ככה - *** The Pogues (לא זוכרת מה שם האלבום). מזוויע. פעם חשבתי שהם כאלה בסדר, לא משהו,אבל יותר טוב מכלום. כלום יותר טוב מזה. מוסיקה כל כך משעממת, חוזרת על עצמה, מעביר תחושה עמוקה של בחילה. *** Tindersticks (אין לי מושג מה שם האלבום). נחמד. אף פעם לא הקשבתי להם בתשומת לב. אהבתי את הקול של הסולן, יש לו קול מרגיע כזה, שהזכיר לי קצת -למרות שממש אין מה להשוות- את לואי ארמסטרונג. אבל זאת מוסיקה שמתאימה למצב רוח מאוד מסוים, ניסיתי לשמוע את זה בהזדמנות אחרת, וזה לא היה אותו הדבר. באמצע הטיסה התרחש הגרוע מכל, הבטריות היו במצב לא טוב. אחרי חצי שעה שאמרתי לעצמי בראש - את מדמיינת, את ופראנויות שלך, הבטריות בסדר גמור, אין שינוי בצליל בכלל - בדקתי, ונראה כאילו הן עומדות למות. כמו כל אחד שהווקמן הוא חברו הטוב ביותר, אני יודעת שהדבר שאוכל את הבטריות הוא ההרצה אחרוה וקדימה. כך שביליתי זמן רב בלסובב את הקלטת אחורה בצורה ידנית, וזה לא היה כיף. בערך שעה לפני שהיינו אמורים לנחות גיליתי שהיתה איתי קלטת שאני לא הקלטתי, צד אחד סנטנה - צד שני ג´ניס ג´ופלין. נשמע טוב. הקשבתי בערך חמש דקות, ואז קפצתי, לפתע הבנתי - אחותי לא החזירה לי את ג´פרסון איירפליין. זה הטריד אותי כל כך, זה עדיין מטריד. שיט שיט שיט. עכשיו צריך לקנות אחד חדש שלהם, יש ממליצים ? לפני כמה ימים הלכתי לאיבוד. אני כישרונית בזה. עדיין לא הצלחתי ללכת, אפילו לבית ספר, בלי להאבד באיזה רחוב. בכל מקרה, באיבוד שלי מצאתי חנות יד שניה. נכנסתי. לא היו שם מציאות כמו שציפיתי, רק מכונות כביסה ומקררים. אבל מה שכן מצאתי זה פטיפון, הייתי ממש מאושרת, גייסתי את האנגלית הלא-משהו שלי ושאלתי את המוכר (סיני חמוד כזה) כמה הוא עולה. 150 דולר, תסכימו איתי - זאת פשוט הגזמה פראית. כשהוא ראה את ההבעה שלי הוא אמר שזה משהו נדיר.. פריט לאספנים. בטח, איזה בולשיט. וזהו. נראה לי. אה כן, יש במקום שאני לומדת בו תנועה קיצונית של שונאי-יהודים. טוב
, לא ממש תנועה, רק שתי בנות שאוהבת להיראות מפחיד. כשסיפרו לי עליהן חשבתי שבטח הן שומעות מוסיקה שנחשבת כאן לטובה. לא, ממש לא. בטלוויזיה יש מלא פירסומות לביוגרפיה החדשה של בוב דילן או משהו. ביום שבת היתה כאן הופעה של הבקסטריט בויז שעוררה התרגשות רבה. אגב, הפסיכולוגית שהביאו לי (מטומטמים, לא הבנתי למה הם עשו את זה.) שומעת מוסיקה ממש טובה. דיברתי איתה רק על מוסיקה בעצם, היתה שנה שעברה בהופעה של ניל יאנג. טאיה. אתם לא שוכחים להמליץ לי על משהו טוב של ג´פרסון אירפליין, כן ?
חצי לא רלוונטי בכלל לרוק ומטאל, בעצם כלום לא רלוונטי למטאל. לטיסות ארוכות צריך לקחת כמה שיותר קלטות, של מוסיקה מגוונת. אני, כמובן, לא חשבתי על זה. ברגע האחרון הצלחתי לארגן לעצמי כמה קלטות, המוסיקה נחמדה כזאת, לא משהו שאני אוהבת במיוחד. ככה - *** The Pogues (לא זוכרת מה שם האלבום). מזוויע. פעם חשבתי שהם כאלה בסדר, לא משהו,אבל יותר טוב מכלום. כלום יותר טוב מזה. מוסיקה כל כך משעממת, חוזרת על עצמה, מעביר תחושה עמוקה של בחילה. *** Tindersticks (אין לי מושג מה שם האלבום). נחמד. אף פעם לא הקשבתי להם בתשומת לב. אהבתי את הקול של הסולן, יש לו קול מרגיע כזה, שהזכיר לי קצת -למרות שממש אין מה להשוות- את לואי ארמסטרונג. אבל זאת מוסיקה שמתאימה למצב רוח מאוד מסוים, ניסיתי לשמוע את זה בהזדמנות אחרת, וזה לא היה אותו הדבר. באמצע הטיסה התרחש הגרוע מכל, הבטריות היו במצב לא טוב. אחרי חצי שעה שאמרתי לעצמי בראש - את מדמיינת, את ופראנויות שלך, הבטריות בסדר גמור, אין שינוי בצליל בכלל - בדקתי, ונראה כאילו הן עומדות למות. כמו כל אחד שהווקמן הוא חברו הטוב ביותר, אני יודעת שהדבר שאוכל את הבטריות הוא ההרצה אחרוה וקדימה. כך שביליתי זמן רב בלסובב את הקלטת אחורה בצורה ידנית, וזה לא היה כיף. בערך שעה לפני שהיינו אמורים לנחות גיליתי שהיתה איתי קלטת שאני לא הקלטתי, צד אחד סנטנה - צד שני ג´ניס ג´ופלין. נשמע טוב. הקשבתי בערך חמש דקות, ואז קפצתי, לפתע הבנתי - אחותי לא החזירה לי את ג´פרסון איירפליין. זה הטריד אותי כל כך, זה עדיין מטריד. שיט שיט שיט. עכשיו צריך לקנות אחד חדש שלהם, יש ממליצים ? לפני כמה ימים הלכתי לאיבוד. אני כישרונית בזה. עדיין לא הצלחתי ללכת, אפילו לבית ספר, בלי להאבד באיזה רחוב. בכל מקרה, באיבוד שלי מצאתי חנות יד שניה. נכנסתי. לא היו שם מציאות כמו שציפיתי, רק מכונות כביסה ומקררים. אבל מה שכן מצאתי זה פטיפון, הייתי ממש מאושרת, גייסתי את האנגלית הלא-משהו שלי ושאלתי את המוכר (סיני חמוד כזה) כמה הוא עולה. 150 דולר, תסכימו איתי - זאת פשוט הגזמה פראית. כשהוא ראה את ההבעה שלי הוא אמר שזה משהו נדיר.. פריט לאספנים. בטח, איזה בולשיט. וזהו. נראה לי. אה כן, יש במקום שאני לומדת בו תנועה קיצונית של שונאי-יהודים. טוב
, לא ממש תנועה, רק שתי בנות שאוהבת להיראות מפחיד. כשסיפרו לי עליהן חשבתי שבטח הן שומעות מוסיקה שנחשבת כאן לטובה. לא, ממש לא. בטלוויזיה יש מלא פירסומות לביוגרפיה החדשה של בוב דילן או משהו. ביום שבת היתה כאן הופעה של הבקסטריט בויז שעוררה התרגשות רבה. אגב, הפסיכולוגית שהביאו לי (מטומטמים, לא הבנתי למה הם עשו את זה.) שומעת מוסיקה ממש טובה. דיברתי איתה רק על מוסיקה בעצם, היתה שנה שעברה בהופעה של ניל יאנג. טאיה. אתם לא שוכחים להמליץ לי על משהו טוב של ג´פרסון אירפליין, כן ?
