שביתת רעב

שביתת רעב

אמי חולת אלצהיימר. נמצאת במוסד סיעודי. בחודשים האחרונים חלה ירידה בתיאבון ובאכילה שלה. בשבועות האחרונים כמעט שובתת רעב. לא מוכנה לאכול, בקושי לשתות ולעיתים אף מסרבת לקחת תרופות. יש עצה לשיפור המצב כדי לא להגיע לפתרונות קיצוניים של החדרת צינורית וכו'? תודה.
 
את לא חייבת להסכים להחדרת צינורות

כנראה שעל אמך נמאסו החיים, האם לא היית כך במצבה? אפשר להביא לה דברים שאולי היא אוהבת ולנסות לשכנע אותה, איכשהו, לאכול אותם. לגבי תרופות - מה שאי אפשר לתת לה וותרו, מנסיון של אמא שלי, זה לא ממש מזיק לה. אבל מים, שתיה, זה הכי חשוב. אנו קונים לאבא שלי בקבוקי תרכיזי שתיה בכל הטעמים (לא נראה לי שהכימיקלים והצבעי מאכל כבר יזיקו לו יותר ממה שהוא) והוא, בשמחה, טועם כל פעם משהו אחר. גם משקאות דיאט אחרים מתקבלים על ידו בברכה. (אבא שלי סכרתי, לאמא שלך, אם היא אינה סכרתית, תקנו משקאות חלב למינהם, שוקו קר, טעם בננה, מוקה, כל החרא שיש במקרר, זה יהיה בשבילה גם שתיה וגם קצת אוכל).
 

ronnyw

New member
לום כרמליטה

בדיוק סיימתי לפני כשעה שיחת סקייפ ארוכה וכואבת עם בן דודי בארה"ב. אימו - בת 84 (אחותה של אימי בת ה- 88) נמצאת באותו מצב. מסרבת לאכול. הם מנסים לתת לה שם בנוזלים על מיני חומרים מעוררי תאבון, אבל אומרים שאם לא יעזור - יאלצו להכניס לה פג. בן דודי מתלבט אם להסכים או לא. הדעה שלי, של בעלי ושל אישתו היא אחת: לא. כל המקרים - (כל !!) שאני מכירה שאישרו ל"נקב" את החולה - הצטערו על כך אחר כך. ההחלטה לבצע את הניקוב ניתנת בדרך בלחץ נפשי כבד על בן המשפחה של "אי אפשר לתת לו למות מרעב". אבל למות ביסורי כאב ארוכים וקשים זה יותר אנושי ומתחשב בחולה?!? החולה ה"שובת רעב" בדרך כלל לא סובל מרעב. הוא לא חש אותו, ואם הוא חש - הוא יודע לתרגם את התחושה לסבל. (אחרת, מן הסתם, היה אוכל...) אבל החדרת הצינורית על כל הכרוך בה וההארכה המלאכותית של חיים, שברובם רצופים ממילא סבל וחידלון, הינם סבל צרוף. ושיקול נוסף (שמי משכיר את מסרי יודע שקיים אצלי תמיד): אני תמיד חושבת מה היתה אימי (או אבי - כל אחד והסיפור שלו) היתה אומרת, בימיה הצלולים, אילו היו מציבים בפניה את הדילמה ההיא אז. הורי כבר לפני שנים אמרו בפירוש, בהגיון ובנחישות, שבמקרים כאלה אינם רוצים הארכת חיים מלאכותית רצופה בסבל. כך שתשובתי והמלצתי לך ברורות...
 

ענת73

New member
פג

אני ממש מרגישה שקטנתי מלהתערב מנושאים של הרגש ואם לחיות או לא ומה אמא שלך היתה רוצה.. אבל עדיין רציתי להביע את דעתי האישית. הבחירה שלא להחיות (DNR) היא נושא אחד, ומאוד תלויה באמונות של האדם ומשפחתו, במצב הרפואי, במוכנות לפרידה. אבל לא בכך עסקינן. הזנה, לפי תפיסתי, היא טיפול תומך. טיפול שמגיע אפילו לחולה גוסס. מטרתו אינה להאריך חיים, אלא לאפשר איכות חיים. חולים מורעבים בהחלט סובלים, ניתן לתמוך זאת מחקרית. והרעב כמובן פוגע בגוף וגורם לסבל נוסף (פצעי לחץ, לדוגמה). ולצערי באלצהיימר מתקדם, האדם לא יודע לתרגם את הסבל הזה לכדי בקשה לאכול. ושם, לדעתי, מקומנו לעזור לו. שוב, אני מביעה כאן רק את דעתי האישית. ורציתי לספר- מנסיון- שפג יכול להיות פתרון נהדר לעתים, ואינו כרוך בסבל. ולפעמים זה מה שמאפשר עוד שנה או שנתיים בבית עם המשפחה האוהבת. אין כאן תשובה נכונה, השאלה מאוד לא פשוטה, רק היה לי חשוב להציג את הצדהשני. ע.
 
../images/Emo24.gifענת אני מסכימה איתך שאין להשאיר אדם

חולה בלי אוכל ולהרעיב אותו למוות, צריך השתדלות מצד האדם הבריא כדי להחיות עד כמה שניתן את החולה ולא חשוב באיזה מצב הוא נמצא, זה יהיה אכזרי לא להאכיל את החולה,כך היה אצל דוד של אישי ,הוא לא רצה לאכול ניסו האחיות להאכיל אותו ע"י מזרק אך לא הצליחו ולכן הרופאים החדירו לו צינורית מהאף לקיבה וכך נשאר עד שניפטר כשבועיים.ויש אדם שאני מכירה שיש לו צינורית האכלה כבר כ-7 שנים והוא כלל לא זז מהמיטה כולו משותק ,אז מה לההרעיב אותו למוות ?אישתו וילדיו מבקרים אותו יום יום מדברים איתו הוא אינו מדבר רק מזיז את העיניים.בשורות טובות
 

ענתי44

New member
תבקשי חוות דעת שניה

בדיוק לפני שנה ניצבתי בבעיה שאת עומדת כיום. אמא שלי חיה בבית, ואני המטפלת העיקרית בה. היא היתה במצב תזונה סביר. ואז אושפזה בבית חולים בגלל דלקת ראות ומצבה הדרדר במהירות. היא הועברה לבית חולים גריאטרי ומצבה שם הדרדר ממש. היא כנראה עברה עוד אירוע מוחי ולכן נוצרו קשיי אכילה, לא אכלה או לקחה כדורים והרופאים לחצו עליי להתקין פג וממש הפעילו עליי לחץ. אני הרגשתי שזה מוקדם מידי, ושיש סכנות בפג היות ואמא חולת סכרת. ניסיתי לברר מידע אבל מנעו ממני. ניסיתי להתייעץ עם הרב פירר ולא הצלחתי להגיע אליו ואז התייעצנו עם צוות רפואי במוסד גריאטרי אחר, שדוגל בפג רק כמוצא אחרון. בחיפוש על הליך הפג באינטרנט, אחותי גם עלתה על דברים שלא מספרים למשפחה כמו תופעות לוואי, אחוזי ההצלחה או סיבוכים. בקיצור, אני לקחתי על עצמי לקחת את אמא הביתה בלי הפג. בהדרכה של מומחית לקשיי בליעה ודיאטיקנית ומעקב אחות, אמא התאוששה. חזרה למשקלה והיום מצליחה לאכול דברים רבים שלא הצליחה בעבר. אבל, למרות ההצלחה שלנו, אני לא מייעצת לך לנהוג כמוני ואני לא מרגישה בת סמכא לייעץ לך מה לעשות. רק מבקשת ממך לקרוא כל מה שאפשר על פיום קיבה ( ככה אחותי מצאה באינטרנט) ולהתייעץ עם עוד חוות דעה של מומחים בנושא. מחזיקה לכם אצבעות
 
למעלה