שביזות יום א'
אני לא יודעת למה נזכרתי בזה בכלל. זה היה סתם יום ראשון, מבאס כזה. אני חוזרת לבית ספר אחרי סוף שבוע מדהים. הוא חוזר לצבא. לשנינו לא היה שבוע משהו. היינו אמורים לחגוג שנה ביחד, אבל הוא היה בצבא. באותו שבוע היתה ההלוויה של אילן רמון. אני רציתי לראות בטלויזיה, אבל בדיוק היה לי מפגש פולין באותו זמן. אולי עדיף ככה, כי סתם הייתי בוכה, כמו שעשיתי כל השבוע אחרי שהקולומביה התרסקה. אז עוד ידעתי לבכות. אבל השבוע נגמר, והוא יצא שבת, וזה יצא בדיוק על הולנטיינס של האמריקאים, ואנחנו חגגנו שנה ביחד. טוב, לא בדיוק, כי נפרדנו כבר פעמיים, אבל חזרנו. היה לנו טוב באותו סופשבוע. מן בטחון כזה, שהכל יהיה בסדר, כל עוד אני איתו, אני מוגנת. כל עוד הוא מחבק אותי, כלום לא יכול לקרות לי. אז הוא חזר לצבא ביום ראשון, ואני לבית ספר. שעתיים מתמטיקה על הבוקר. שנאתי את יום ראשון בבוקר. שביזות יום א' כבר מהתיכון. אחר כך היה לי שיעור נהיגה. "נו, שימי כבר בשלישי!" "מה שימי שלישי? יש צומת עוד 100 מטר, אני נראית לך פראיירית?" עד שסיימתי להתווכח איתו כבר הגעתי לצומת. לא העברתי לשלישי. "%$^&*#!, הוא חתך אותי!", "תפסיקי כבר לקלל אותם, הם לא באמת יכולים לשמוע". זה היה השיעור הנהיגה האחרון שהיה לי למשך הרבה זמן. אחרי שזה קרה, לא ממש רציתי לנהוג. גם נסעתי לפולין, והייתי צריכה להשלים הרבה חומר, ולא היה לי זמן. בעצם זה רק תירוץ. פשוט לא רציתי לעלות על הכביש. רק 7 חודשים אח"כ הוצאתי רשיון. עכשיו אני חולת הגה ממש. אחר הצהרים קיבלנו טלפון הסטרי מדודה שלי. אמא ענתה. היא התחילה לבכות, לבכות בהסטריה, כמעט כמו דודה שלי על הקו. אני לא יודעת מה היה, רק ממה שסיפרו לי. אני לא הייתי בבית בדיוק. אבא התקשר אלי ואמר לי לבוא מיד הביתה. לא ידעתי מה קרה...אולי קרה משהו לסבא? לסבתא? בחיים לא הייתי חושבת...לא הייתי מדמיינת בסיוטים הכי נוראים שלי... ההלוויה היתה ביום שני בצהרים. היו המון אנשים. אני לא ממש זוכרת מה היה שם. אני הייתי שם, אבל בעצם לא הייתי. כי לא הרגשתי כלום. זה עבר לידי. שמו אותו באדמה, אמרו קדיש ותהילים, ואני לא ממש זוכרת מה עוד. אחר כך הלכנו אליהם הביתה. בעצם, נשארנו שם רוב השבוע. לא הלכתי לבית ספר. למי בכלל היה ראש לזה? הוא מת. איך אני יכולה להתרכז בשיעורים כשהוא מת? איך אני יכולה לצחוק בהפסקות עם חברות? ואיך עושים את הסוויץ' הזה עכשיו, וטסים לפולין? אבל רק נגמרה השבעה, איך אפשר? אז לקחו אותי לשיחה עם היועצת. ואח"כ עם המנהל. "את בטוחה שאת רוצה בכל זאת לנסוע?" אז צעקתי עליהם, שעשיתי את כל ההכנה, המפגש היחידי שהפסדתי היה בשבוע שהוא נהרג, ומותר להפסיד מפגש אחד. ושלא ינסו להיכנס לי לחיים, כי אני מספיק גדולה להחליט מה טוב לי ואני חושבת שטוב לי לטוס לפולין עכשיו. וזהו. זה די השתיק אותם. נראה לי שהמנהל לא ממש רגיל לחטוף צעקות משביעיסטיות מעוצבנות. אז נסעתי לפולין, וחזרתי. עדיין כמו זומבי, לא מרגישה כלום, לא חושבת על כלום. יודעת שהוא מת, אבל לא ממש מרגישה. אז מה, אנשים מתים. אז מה אם הוא היה בן 17. אז מה אם הוא היה בן דוד שלי. כולם אמרו עלי שאני חזקה, איך "התאוששתי" מזה מהר, ואני מתמודדת עם זה יפה. אבל הם לא ידעו בעצם, שאני אפילו לא התחלתי להתמודד עם זה. שזה עבר לידי. לקח לי כמעט שנה. כמעט שנה להתחיל לעכל שהוא לא חוזר. ואני עדיין לא מתמודדת ממש. אני נוגעת בזה ונסוגה. לא באמת נוגעת. רק קצת כל פעם. להזכיר לעצמי שהוא מת. אולי פעם, כשזה יהיה יותר מדי בלתי נסבל, אולי אז, אני אהיה מוכנה לבכות ולצרוח עד השמים, שאיך זה יכול להיות שהוא מת?! בינתיים אני סתם יודעת שהוא מת. מן ידיעה כזאת, שבדר"כ לא עושה לי כלום, אבל לפעמים שוברת אותי. מצחיק קצת, איך החיים נמשכו ממש כרגיל. לא נעצרו לשנייה, כשמלאך כמוהו מת. העולם לא נעצר כשמישהו מת, גם לא אם הוא היה צעיר ואם הוא מת סתם, בלי סיבה, וזה כ"כ אכזרי. הייתי מצפה שהכל יפסיק, וכולם יזכרו אותו פתאום, אבל זה לא היה ככה. הם המשיכו כרגיל, ואני איתם. חברות, לימודים, חבר, פולין. כאילו כלום. יש דברים יותר גרועים בחיים. יש אפילו דברים יותר נוראים מילד בן 17 שגומר את החיים שלו מרוסק בתוך אוטו. לפחות היה ביטוח על האוטו. חבל על הכסף. אבל אוטו אפשר להחליף, ילד לא. הלך להם הבן, האח, הנכד. הבן דוד שלי. בן דוד נשמע קצת מרוחק, לא? אחד כזה שרואים רק בליל הסדר ואירועים משפחתיים. אז זהו, שלא. דיברנו הרבה בטלפון, דיברנו על הכל כמעט. לקח לי שנה וחודשיים למחוק אותו מהזכרון של הפלפאון. הוא סיפר לי על החברה החדשה שלו. ראיתי אותה בהלוויה. היא ממש יפה. רבנו, ולא הספקנו להשלים, אני צריכה לחיות עם זה עכשיו. צחקנו על הכל, במיוחד על הריבים של סבתא עם האמהות שלנו, על איך שהיא נוטרת טינה למי שלא בא לאזכרה של אח שלי (ועכשיו גם לשלו) ועל איך שליל הסדר נראה במשפחה המטורפת הזאת. עברו הרבה ימי ראשון מאז, עברו הרבה חודשים. התחלפו העונות. סיימתי תיכון, אני מתגייסת. הוא לעולם לא יעשה את זה. הוא מת ביום ראשון אחד, די רגיל, יום ראשון אחד של חורף, שהתחיל בשעתיים מתמטיקה והסתיים בכמה הרוגים על הכביש. סה"כ 14 באותו שבוע. מכת מדינה. לא כיף להתחיל את השבוע עם מוות של מישהו קרוב.
אני לא יודעת למה נזכרתי בזה בכלל. זה היה סתם יום ראשון, מבאס כזה. אני חוזרת לבית ספר אחרי סוף שבוע מדהים. הוא חוזר לצבא. לשנינו לא היה שבוע משהו. היינו אמורים לחגוג שנה ביחד, אבל הוא היה בצבא. באותו שבוע היתה ההלוויה של אילן רמון. אני רציתי לראות בטלויזיה, אבל בדיוק היה לי מפגש פולין באותו זמן. אולי עדיף ככה, כי סתם הייתי בוכה, כמו שעשיתי כל השבוע אחרי שהקולומביה התרסקה. אז עוד ידעתי לבכות. אבל השבוע נגמר, והוא יצא שבת, וזה יצא בדיוק על הולנטיינס של האמריקאים, ואנחנו חגגנו שנה ביחד. טוב, לא בדיוק, כי נפרדנו כבר פעמיים, אבל חזרנו. היה לנו טוב באותו סופשבוע. מן בטחון כזה, שהכל יהיה בסדר, כל עוד אני איתו, אני מוגנת. כל עוד הוא מחבק אותי, כלום לא יכול לקרות לי. אז הוא חזר לצבא ביום ראשון, ואני לבית ספר. שעתיים מתמטיקה על הבוקר. שנאתי את יום ראשון בבוקר. שביזות יום א' כבר מהתיכון. אחר כך היה לי שיעור נהיגה. "נו, שימי כבר בשלישי!" "מה שימי שלישי? יש צומת עוד 100 מטר, אני נראית לך פראיירית?" עד שסיימתי להתווכח איתו כבר הגעתי לצומת. לא העברתי לשלישי. "%$^&*#!, הוא חתך אותי!", "תפסיקי כבר לקלל אותם, הם לא באמת יכולים לשמוע". זה היה השיעור הנהיגה האחרון שהיה לי למשך הרבה זמן. אחרי שזה קרה, לא ממש רציתי לנהוג. גם נסעתי לפולין, והייתי צריכה להשלים הרבה חומר, ולא היה לי זמן. בעצם זה רק תירוץ. פשוט לא רציתי לעלות על הכביש. רק 7 חודשים אח"כ הוצאתי רשיון. עכשיו אני חולת הגה ממש. אחר הצהרים קיבלנו טלפון הסטרי מדודה שלי. אמא ענתה. היא התחילה לבכות, לבכות בהסטריה, כמעט כמו דודה שלי על הקו. אני לא יודעת מה היה, רק ממה שסיפרו לי. אני לא הייתי בבית בדיוק. אבא התקשר אלי ואמר לי לבוא מיד הביתה. לא ידעתי מה קרה...אולי קרה משהו לסבא? לסבתא? בחיים לא הייתי חושבת...לא הייתי מדמיינת בסיוטים הכי נוראים שלי... ההלוויה היתה ביום שני בצהרים. היו המון אנשים. אני לא ממש זוכרת מה היה שם. אני הייתי שם, אבל בעצם לא הייתי. כי לא הרגשתי כלום. זה עבר לידי. שמו אותו באדמה, אמרו קדיש ותהילים, ואני לא ממש זוכרת מה עוד. אחר כך הלכנו אליהם הביתה. בעצם, נשארנו שם רוב השבוע. לא הלכתי לבית ספר. למי בכלל היה ראש לזה? הוא מת. איך אני יכולה להתרכז בשיעורים כשהוא מת? איך אני יכולה לצחוק בהפסקות עם חברות? ואיך עושים את הסוויץ' הזה עכשיו, וטסים לפולין? אבל רק נגמרה השבעה, איך אפשר? אז לקחו אותי לשיחה עם היועצת. ואח"כ עם המנהל. "את בטוחה שאת רוצה בכל זאת לנסוע?" אז צעקתי עליהם, שעשיתי את כל ההכנה, המפגש היחידי שהפסדתי היה בשבוע שהוא נהרג, ומותר להפסיד מפגש אחד. ושלא ינסו להיכנס לי לחיים, כי אני מספיק גדולה להחליט מה טוב לי ואני חושבת שטוב לי לטוס לפולין עכשיו. וזהו. זה די השתיק אותם. נראה לי שהמנהל לא ממש רגיל לחטוף צעקות משביעיסטיות מעוצבנות. אז נסעתי לפולין, וחזרתי. עדיין כמו זומבי, לא מרגישה כלום, לא חושבת על כלום. יודעת שהוא מת, אבל לא ממש מרגישה. אז מה, אנשים מתים. אז מה אם הוא היה בן 17. אז מה אם הוא היה בן דוד שלי. כולם אמרו עלי שאני חזקה, איך "התאוששתי" מזה מהר, ואני מתמודדת עם זה יפה. אבל הם לא ידעו בעצם, שאני אפילו לא התחלתי להתמודד עם זה. שזה עבר לידי. לקח לי כמעט שנה. כמעט שנה להתחיל לעכל שהוא לא חוזר. ואני עדיין לא מתמודדת ממש. אני נוגעת בזה ונסוגה. לא באמת נוגעת. רק קצת כל פעם. להזכיר לעצמי שהוא מת. אולי פעם, כשזה יהיה יותר מדי בלתי נסבל, אולי אז, אני אהיה מוכנה לבכות ולצרוח עד השמים, שאיך זה יכול להיות שהוא מת?! בינתיים אני סתם יודעת שהוא מת. מן ידיעה כזאת, שבדר"כ לא עושה לי כלום, אבל לפעמים שוברת אותי. מצחיק קצת, איך החיים נמשכו ממש כרגיל. לא נעצרו לשנייה, כשמלאך כמוהו מת. העולם לא נעצר כשמישהו מת, גם לא אם הוא היה צעיר ואם הוא מת סתם, בלי סיבה, וזה כ"כ אכזרי. הייתי מצפה שהכל יפסיק, וכולם יזכרו אותו פתאום, אבל זה לא היה ככה. הם המשיכו כרגיל, ואני איתם. חברות, לימודים, חבר, פולין. כאילו כלום. יש דברים יותר גרועים בחיים. יש אפילו דברים יותר נוראים מילד בן 17 שגומר את החיים שלו מרוסק בתוך אוטו. לפחות היה ביטוח על האוטו. חבל על הכסף. אבל אוטו אפשר להחליף, ילד לא. הלך להם הבן, האח, הנכד. הבן דוד שלי. בן דוד נשמע קצת מרוחק, לא? אחד כזה שרואים רק בליל הסדר ואירועים משפחתיים. אז זהו, שלא. דיברנו הרבה בטלפון, דיברנו על הכל כמעט. לקח לי שנה וחודשיים למחוק אותו מהזכרון של הפלפאון. הוא סיפר לי על החברה החדשה שלו. ראיתי אותה בהלוויה. היא ממש יפה. רבנו, ולא הספקנו להשלים, אני צריכה לחיות עם זה עכשיו. צחקנו על הכל, במיוחד על הריבים של סבתא עם האמהות שלנו, על איך שהיא נוטרת טינה למי שלא בא לאזכרה של אח שלי (ועכשיו גם לשלו) ועל איך שליל הסדר נראה במשפחה המטורפת הזאת. עברו הרבה ימי ראשון מאז, עברו הרבה חודשים. התחלפו העונות. סיימתי תיכון, אני מתגייסת. הוא לעולם לא יעשה את זה. הוא מת ביום ראשון אחד, די רגיל, יום ראשון אחד של חורף, שהתחיל בשעתיים מתמטיקה והסתיים בכמה הרוגים על הכביש. סה"כ 14 באותו שבוע. מכת מדינה. לא כיף להתחיל את השבוע עם מוות של מישהו קרוב.
