אמא של שחר1
New member
שבוע טוב לכם...
אני מגהצת לו את החולצה,הוא מתגלח בינתיים. ברדיו יש שירים שקטים כאלה בעברית, כמו בימים שהיינו נשארים בבסיס והשירים האלה היו מזכירים לנו כמה עצוב לנו עכשיו שאנחנו בצבא ולא בבית. כמה זמן כבר צריך לקחת לגילוח אצל אחד שגם ככה מתגלח רק מסביב לזקן? היתה איזו פעם שהוא הלך אל הספר וחזר בלי שערות ובלי זקן. זה היה די מזמן וברגע הראשון כעסתי על זה, אבל אחרי שני רגעים כעסתי יותר על עצמי, כי הבנתי שפתאום אני לא כועסת עליו שהתגלח ורואים כמה הוא מכוער, אלא עלי, כי לא אכפת לי. אז כעסתי אז, ולא עליו. לא כל אחד יכול לדעת על עצמו שהוא מכוער, זה די קשה להגיד על עצמך דבר כזה. אנשים אומרים על עצמם שהם נראים טוב או נראים סביר או נראים בסדר. אבל מכוער? עד שמישהו יגיד דבר כזה על עצמו הוא בטח חושב על עצמו עוד כמה דברים גרועים שקשה לו להגיד אותם. חולצות לבנות הוא אוהב ללבוש במקרים רשמיים וגם משפחתיים כאלה. לבנות מכותנה, בשביל ההרגשה הטבעית או הנקייה, עוד לא הבנתי לגמרי, אבל בינתיים אני עומדת בחום הזה בתחתונים, ומכיוון שהוא לא מרשה לגהץ יחפים אז גם במגפיים, כי לא מצאתי את הקפקפים וגם שום נעליים. אבא של שחר היה נורא צוחק לראות אותי עומדת כאן בתחתונים ובמגפיים, אבל הוא לא רואה אותי עכשיו כי הוא עומד עכשיו במקלחת עם כל האדים החמים באוויר ומתגלח. נגמר שיר אהבה ישן על דשא, פתאום בדיבורים יש דיווחי תנועה. כל כך מתאים לאבא של שחר לשמוע את הדיווחים על הפקקים גם כשהוא בבית, גם כשהוא באמבטיה או קורא עיתון, תמיד לשמוע מה קורה בכביש, אף פעם לא להתרגע באמת. תמיד הוא מכוון לי כאן את כל התחנות. אני מתוך עצלות או אדישות או פחד של נשים מטכנולוגיה, כמו שהוא אומר כשהוא כועס, אף פעם לא משנה כאן את התחנות, אפילו שבסך הכל ברדיו כל מה שצריך זה לסובב טיפה כפתור. כל הכותנות כותנה הלבנות האלה, שמתקמטות נורא במכונת הכביסה ואחר כך כשהן מתייבשות על החבל, כל כך קשה לגהץ אותן, לגהץ אותן שיהיו חגיגיות ומכובדות כאלה כשצריך, זאת עבודה קשה ומתישה בסך הכל, ואני מנצלת את הדקות האחרונות של השינה של שחר כדי לגמור את עבודת הפרך הזאת. איזה דברים אנחנו מתחייבים לעשות כשאנחנו עומדים מתחת לחופה, לא חושבת שלקחתי דבר כזה בחשבון. לא חושבים על כאלה דברים. יש לי חברות שהתחתנו עם אנשים יותר עשירים, הן שולחות חולצות כאלה לגיהוץ או מביאות עוזרת במיוחד. אבא של שחר אומר שבשביל סדר פסח פעם בשנה או ראש השנה או איזו ועידה, בשביל זה לא צריך לממן משכורת של איזה פרזיט או סתם עוזרת. אני גומרת את הגיהוץ ועוד טיפה מתיזה אדים חמים מן המגהץ כדי ליישר עוד קצת את הקפלים, את השרוולים, את הבד המקומט העקשני הזה מסביב לכפתורים. וכמו בכל פעם אני נשבעת שיותר אני לא קונה לו חולצות כאלה, ושגם את זאת כשנחזור מהסדר אצל אחותו אני אזרוק לפח. ועוד מזכירה לעצמי שלא נשכח לאסוף את אמא שלי בדרך, אחרת נהיה בבעיה. ואז אני מכבה את המגהץ, את הבגדים שלי גם ככה לא אספיק לגהץ וגם לא ממש מבינה בשביל מה לי. גם ככה אחרי הנסיעה במכונית הם יראו אותו הדבר בדיוק. אני מוציאה את התקע של המגהץ מהשקע שבקיר, ולא מקפלת את קרש הגיהוץ, כי צריך לחכות קצת עד שהוא יתקרר. אני נכנסת לחדר האמבטיה, מפלסת את דרכי בין האדים. אבא של שחר כשהוא מתרחץ יכול לשכוח את עצמו בתוך ענן אדים ולהישאר שם שעות או לפחות עד שייגמרו המים החמים בדוד. אני נכנסת, מביאה לו את החולצה המגוהצת על קולב, תולה את הקולב על המוט של וילון האמבטיה. קראתי פעם במדור עצות בעיתון שכדאי להניח את החולצה המגוהצת לנשום אדים בחדר אמבטיה כדי שתתגהץ עוד קצת. ואחרי גיהוץ כמו שלי זה בטח לא יזיק לה. מה את עושה? אבא של שחר שואל בעליצות, ואני רואה על הכיור סימנים של קצף ושל זיפים קצרים, סימן שהתגלח. מביאה לך את החולצה הלבנה שרצית, אני אומרת לו, יותר נכון רוטנת. תודה, חמודה, הוא אומר לי, אני נורא שמח שעשית את זה. זאת החולצה שאני הכי אוהב. זה לא משמח אותי, התודה הזאת שלו, אבל אם להיות ישרה עם עצמי הייתי כועסת או בעיקר נעלבת אם הוא לא היה אומר. אני רק מתלבטת עם עצמי אם הוא הודה כי מודה או כי יודע שאחרת אעלב. ואפילו שאני אומרת לעצמי שהסיבה אינה העיקר אני בכל מקרה מתלבטת וליתר ביטחון כועסת. מתי תסתפר? אני שואלת אותו כדי להגיד משהו, כדי שלא ירגיש שבין האדים הלבנים אני בוחנת את גופו הארוך. רציתי מחרתיים ללכת, כי אני בחופש, הוא אומר לי. וקצת שותק ואחר כך אומר אבל אני אדחה את זה הפעם, אגדל את השיער קצת, כמו שאת אוהבת. אוהבת? אני? אוהבת. ארוך? אולי. תמיד הוא מבטיח לי שלא ילך ואז פתאום מגיע הביתה מכוסח או בלי זקן. לא יודעים למה לצפות מהאיש הזה. ואני שואלת את עצמי מתי הוא נהיה לי פתאום איש. אני מעבירה את כף היד על הראי המכוסה אדים, בוחנת את דמותי הפרועה, ואומרת מכוערת. מתי פתאום נעשית כזאת ולא ידעתי. איך זה קרה פתאום ואני לא הבטתי בראי ולא ראיתי את עצמי הולכת ומתמזנחת, הולכת מתכערת לאיטי. יפה שלי, הוא אומר לי, ואני חשבת שהוא שר לי משהו מתוך הרדיו. אבל כאן כשהדלת סגורה כמעט אטומה אי אפשר לשמוע שום דבר. גם אם שחר יקום ויבכה לא נשמע אותו, אז הוא בטח לא שמע את זה ברדיו. יפה שלי, הוא אומר לי, ואני מסובבת אליו את הראש. שקרן, אני אומרת לו, ואז אני שואלת אל מי בדיוק הוא מדבר. אליך, הוא אומר לי, ואני אומרת סתם אתה מתחנף. הנה, גיהצתי לך את החולצה הלבנה גם בלי זה, למה לך בכלל סתם לשקר? לשקר? הוא שואל ועלבון נשמע נבלע בקולו מבעד לזרם המים. לשקר? כן, לשקר, אני אומרת לו, והוא מבקש שאשתוק. אני שותקת. הוא שותק. אחר כך מבקש שאבוא. לאן לבוא, אני שואלת אותו בזעף, וכבר מתכוונת לצאת או אולי לבקש ממנו שיצא כדי שאוכל אני להספיק להתקלח לפני ששחר יקום. כן, לבוא, הוא אומר. אלי. קרוב. תראי, אני חייב לשאול אותך. לשאול מה? אני שואלת עדיין בחשדנות, אבל מתקרבת. לשאול מה דעתך, הוא אומר ובקולו נשמע חיוך. מה דעתי על מה? אני שואלת וכבר קרובה אליו מאוד. על זה, אבא של שחר אומר, וכבר תופס אותי בזרועותיו הארוכות, הרטובות והחמות, על זה. וכבר הפה שלו נצמד לפי והידיים שלו נכרכות סביבי, והנה אני איתו כמעט לגמרי, רק שהוא באמבטיה בפנים עומד ואני בחוץ. תשובה הוא לא קיבל על זה. אולי כי לא היתה לי, אולי כי לא יכולתי לדבר. אחר כך שחררתי את גופי ממנו קצת ונזפתי שהוא מרטיב אותי, את הרצפה, את השיער שלי, את הבגדים, והוא אומר שגם ככה עוד דקה הייתי מתפשטת ונכנסת להתרחץ אז לא נורא אם קצת הקדים אותי, ואני עוד רוצה להתווכח, והוא כבר קצת כועס או מתרצן מבקש שאשתוק כי הוא מכיר את הכשרון הבלתי מבוטל שלי להפוך רגע חגיגי לחול, אז אולי לא הפעם ומה אכפת לי פעם אחת בכל זאת ולא נורא להרטב ודי אולי פעם בכל זאת שאשתוק ואני אומרת לו שדי, והוא לא מבין את הדי שלי, ואני אומרת שמרוב מלים שוב הוא הרס את הרגע, והוא דקה או שתיים סתם שותק ומסתכל עלי ומתלבט ואני מקוה שלא יתן לי להרוס וייקח אותי שוב בין הידיים שלו ומצטערת קצת על שנזפתי בו. הרי גם ככה כמו שאמר בעוד דקה היתי בעצמי נכנסת אל המים. והוא עוזב את הידים מגבי ומכבה את ברז המים ומבקש שאגיש לו את המגבת ואומר אם תזדרזי אולי גם יישארו לך מים חמים ואולי גם שחר עדיין יישן. אבל בכל מקרה אני אדליק לך את הדוד, וגם אשמור על שחר. התגעגעתי אליכם..
אני מגהצת לו את החולצה,הוא מתגלח בינתיים. ברדיו יש שירים שקטים כאלה בעברית, כמו בימים שהיינו נשארים בבסיס והשירים האלה היו מזכירים לנו כמה עצוב לנו עכשיו שאנחנו בצבא ולא בבית. כמה זמן כבר צריך לקחת לגילוח אצל אחד שגם ככה מתגלח רק מסביב לזקן? היתה איזו פעם שהוא הלך אל הספר וחזר בלי שערות ובלי זקן. זה היה די מזמן וברגע הראשון כעסתי על זה, אבל אחרי שני רגעים כעסתי יותר על עצמי, כי הבנתי שפתאום אני לא כועסת עליו שהתגלח ורואים כמה הוא מכוער, אלא עלי, כי לא אכפת לי. אז כעסתי אז, ולא עליו. לא כל אחד יכול לדעת על עצמו שהוא מכוער, זה די קשה להגיד על עצמך דבר כזה. אנשים אומרים על עצמם שהם נראים טוב או נראים סביר או נראים בסדר. אבל מכוער? עד שמישהו יגיד דבר כזה על עצמו הוא בטח חושב על עצמו עוד כמה דברים גרועים שקשה לו להגיד אותם. חולצות לבנות הוא אוהב ללבוש במקרים רשמיים וגם משפחתיים כאלה. לבנות מכותנה, בשביל ההרגשה הטבעית או הנקייה, עוד לא הבנתי לגמרי, אבל בינתיים אני עומדת בחום הזה בתחתונים, ומכיוון שהוא לא מרשה לגהץ יחפים אז גם במגפיים, כי לא מצאתי את הקפקפים וגם שום נעליים. אבא של שחר היה נורא צוחק לראות אותי עומדת כאן בתחתונים ובמגפיים, אבל הוא לא רואה אותי עכשיו כי הוא עומד עכשיו במקלחת עם כל האדים החמים באוויר ומתגלח. נגמר שיר אהבה ישן על דשא, פתאום בדיבורים יש דיווחי תנועה. כל כך מתאים לאבא של שחר לשמוע את הדיווחים על הפקקים גם כשהוא בבית, גם כשהוא באמבטיה או קורא עיתון, תמיד לשמוע מה קורה בכביש, אף פעם לא להתרגע באמת. תמיד הוא מכוון לי כאן את כל התחנות. אני מתוך עצלות או אדישות או פחד של נשים מטכנולוגיה, כמו שהוא אומר כשהוא כועס, אף פעם לא משנה כאן את התחנות, אפילו שבסך הכל ברדיו כל מה שצריך זה לסובב טיפה כפתור. כל הכותנות כותנה הלבנות האלה, שמתקמטות נורא במכונת הכביסה ואחר כך כשהן מתייבשות על החבל, כל כך קשה לגהץ אותן, לגהץ אותן שיהיו חגיגיות ומכובדות כאלה כשצריך, זאת עבודה קשה ומתישה בסך הכל, ואני מנצלת את הדקות האחרונות של השינה של שחר כדי לגמור את עבודת הפרך הזאת. איזה דברים אנחנו מתחייבים לעשות כשאנחנו עומדים מתחת לחופה, לא חושבת שלקחתי דבר כזה בחשבון. לא חושבים על כאלה דברים. יש לי חברות שהתחתנו עם אנשים יותר עשירים, הן שולחות חולצות כאלה לגיהוץ או מביאות עוזרת במיוחד. אבא של שחר אומר שבשביל סדר פסח פעם בשנה או ראש השנה או איזו ועידה, בשביל זה לא צריך לממן משכורת של איזה פרזיט או סתם עוזרת. אני גומרת את הגיהוץ ועוד טיפה מתיזה אדים חמים מן המגהץ כדי ליישר עוד קצת את הקפלים, את השרוולים, את הבד המקומט העקשני הזה מסביב לכפתורים. וכמו בכל פעם אני נשבעת שיותר אני לא קונה לו חולצות כאלה, ושגם את זאת כשנחזור מהסדר אצל אחותו אני אזרוק לפח. ועוד מזכירה לעצמי שלא נשכח לאסוף את אמא שלי בדרך, אחרת נהיה בבעיה. ואז אני מכבה את המגהץ, את הבגדים שלי גם ככה לא אספיק לגהץ וגם לא ממש מבינה בשביל מה לי. גם ככה אחרי הנסיעה במכונית הם יראו אותו הדבר בדיוק. אני מוציאה את התקע של המגהץ מהשקע שבקיר, ולא מקפלת את קרש הגיהוץ, כי צריך לחכות קצת עד שהוא יתקרר. אני נכנסת לחדר האמבטיה, מפלסת את דרכי בין האדים. אבא של שחר כשהוא מתרחץ יכול לשכוח את עצמו בתוך ענן אדים ולהישאר שם שעות או לפחות עד שייגמרו המים החמים בדוד. אני נכנסת, מביאה לו את החולצה המגוהצת על קולב, תולה את הקולב על המוט של וילון האמבטיה. קראתי פעם במדור עצות בעיתון שכדאי להניח את החולצה המגוהצת לנשום אדים בחדר אמבטיה כדי שתתגהץ עוד קצת. ואחרי גיהוץ כמו שלי זה בטח לא יזיק לה. מה את עושה? אבא של שחר שואל בעליצות, ואני רואה על הכיור סימנים של קצף ושל זיפים קצרים, סימן שהתגלח. מביאה לך את החולצה הלבנה שרצית, אני אומרת לו, יותר נכון רוטנת. תודה, חמודה, הוא אומר לי, אני נורא שמח שעשית את זה. זאת החולצה שאני הכי אוהב. זה לא משמח אותי, התודה הזאת שלו, אבל אם להיות ישרה עם עצמי הייתי כועסת או בעיקר נעלבת אם הוא לא היה אומר. אני רק מתלבטת עם עצמי אם הוא הודה כי מודה או כי יודע שאחרת אעלב. ואפילו שאני אומרת לעצמי שהסיבה אינה העיקר אני בכל מקרה מתלבטת וליתר ביטחון כועסת. מתי תסתפר? אני שואלת אותו כדי להגיד משהו, כדי שלא ירגיש שבין האדים הלבנים אני בוחנת את גופו הארוך. רציתי מחרתיים ללכת, כי אני בחופש, הוא אומר לי. וקצת שותק ואחר כך אומר אבל אני אדחה את זה הפעם, אגדל את השיער קצת, כמו שאת אוהבת. אוהבת? אני? אוהבת. ארוך? אולי. תמיד הוא מבטיח לי שלא ילך ואז פתאום מגיע הביתה מכוסח או בלי זקן. לא יודעים למה לצפות מהאיש הזה. ואני שואלת את עצמי מתי הוא נהיה לי פתאום איש. אני מעבירה את כף היד על הראי המכוסה אדים, בוחנת את דמותי הפרועה, ואומרת מכוערת. מתי פתאום נעשית כזאת ולא ידעתי. איך זה קרה פתאום ואני לא הבטתי בראי ולא ראיתי את עצמי הולכת ומתמזנחת, הולכת מתכערת לאיטי. יפה שלי, הוא אומר לי, ואני חשבת שהוא שר לי משהו מתוך הרדיו. אבל כאן כשהדלת סגורה כמעט אטומה אי אפשר לשמוע שום דבר. גם אם שחר יקום ויבכה לא נשמע אותו, אז הוא בטח לא שמע את זה ברדיו. יפה שלי, הוא אומר לי, ואני מסובבת אליו את הראש. שקרן, אני אומרת לו, ואז אני שואלת אל מי בדיוק הוא מדבר. אליך, הוא אומר לי, ואני אומרת סתם אתה מתחנף. הנה, גיהצתי לך את החולצה הלבנה גם בלי זה, למה לך בכלל סתם לשקר? לשקר? הוא שואל ועלבון נשמע נבלע בקולו מבעד לזרם המים. לשקר? כן, לשקר, אני אומרת לו, והוא מבקש שאשתוק. אני שותקת. הוא שותק. אחר כך מבקש שאבוא. לאן לבוא, אני שואלת אותו בזעף, וכבר מתכוונת לצאת או אולי לבקש ממנו שיצא כדי שאוכל אני להספיק להתקלח לפני ששחר יקום. כן, לבוא, הוא אומר. אלי. קרוב. תראי, אני חייב לשאול אותך. לשאול מה? אני שואלת עדיין בחשדנות, אבל מתקרבת. לשאול מה דעתך, הוא אומר ובקולו נשמע חיוך. מה דעתי על מה? אני שואלת וכבר קרובה אליו מאוד. על זה, אבא של שחר אומר, וכבר תופס אותי בזרועותיו הארוכות, הרטובות והחמות, על זה. וכבר הפה שלו נצמד לפי והידיים שלו נכרכות סביבי, והנה אני איתו כמעט לגמרי, רק שהוא באמבטיה בפנים עומד ואני בחוץ. תשובה הוא לא קיבל על זה. אולי כי לא היתה לי, אולי כי לא יכולתי לדבר. אחר כך שחררתי את גופי ממנו קצת ונזפתי שהוא מרטיב אותי, את הרצפה, את השיער שלי, את הבגדים, והוא אומר שגם ככה עוד דקה הייתי מתפשטת ונכנסת להתרחץ אז לא נורא אם קצת הקדים אותי, ואני עוד רוצה להתווכח, והוא כבר קצת כועס או מתרצן מבקש שאשתוק כי הוא מכיר את הכשרון הבלתי מבוטל שלי להפוך רגע חגיגי לחול, אז אולי לא הפעם ומה אכפת לי פעם אחת בכל זאת ולא נורא להרטב ודי אולי פעם בכל זאת שאשתוק ואני אומרת לו שדי, והוא לא מבין את הדי שלי, ואני אומרת שמרוב מלים שוב הוא הרס את הרגע, והוא דקה או שתיים סתם שותק ומסתכל עלי ומתלבט ואני מקוה שלא יתן לי להרוס וייקח אותי שוב בין הידיים שלו ומצטערת קצת על שנזפתי בו. הרי גם ככה כמו שאמר בעוד דקה היתי בעצמי נכנסת אל המים. והוא עוזב את הידים מגבי ומכבה את ברז המים ומבקש שאגיש לו את המגבת ואומר אם תזדרזי אולי גם יישארו לך מים חמים ואולי גם שחר עדיין יישן. אבל בכל מקרה אני אדליק לך את הדוד, וגם אשמור על שחר. התגעגעתי אליכם..
