שבועות - חמישה ברזים.
בוקר טוב! שבועות וחמישה ברזים! חמישה ברזים מרכזיים היו במללאח די "ספרו", על מנת לקיים, לכל עובר אורח: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נ"ה 1). ללמדך, כי לא בכל בית זרמו מים בברזים. זאת ועוד, הפרשי הגובה בעיר ההררית, עשו את שלהם, ולא תמיד היה לחץ המים בבתים. נשים בקומות העליונות היו צועקות: א-סיטי, א-מסעודה, א-ייטו : סדו אלמא וח'ליווה יטלענא חתא חנא נע'סלו א'אענה (סיטי, מסעודה, איטו, תסגרו את המים, כדי שהם יטפסו גם אלינו, ונשטוף את עגבותינו). הברז הידוע והמפורסם מהחמישה, הוא הברז שהיה "באל-רחיבה" (רחבה גדולה, אשר שימשה את הקצבים והירקנים, וכינוס יהודי העיר, "לעצרות" של צרה ושמחה גם יחד). שם ליד הברזים, יכולת לראות נשים ונערות ממלאות כדים ודליים, ובין לבין היו מדברות בעניני דיומא, בעיקר בעניני דבינה לבינה ומה שביניהם. כמיטב "הרכילות" העסיסית המקראית ליד מעיינות המים. כי הרי במעיין, אליעזר עבד אברהם, מצא את רבקה ליצחק, באומרו לה: "הגמיאני נא מעט מים מכדך". שם שם, יעקב פגש את רחל, חבק ונשק לה, נשיקה של קרובים כגבר לאישה. הוא רק לא ידע, כי נשיקתו תעלה לו י"ד שנים של עבדות, אשר היו בעיניו "כימים אחדים". שם אף משה פגש את שבע בנותיו של יתרו, ולאחר מכן בחר מהן את ציפורה "הכושית", "אישה כושית לקח". אף שאול מלכנו הראשון, פגש בנערות שיצאו לשאוב מים, ושאלן בענין "שמואל הרואה". חז"ל אמרו על אותן הנערות, כי התלהבו מיופיו של שאול, עד כי האריכו אתו בשיחה שלא לצורך. מהנערות האלו, יצא לנו הפתגם: "הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה". אפילו במגילת רות, מוזכרת רות המואביה בענין המים, כאשר בועז אמר לה: "ושתית מאשר ישאבון הנערים", מאחד הברזים של העיר ספרו? ודאי שלא. כנראה שם שם החל להרקם לנו "הזוג" המדובר ביותר בחג "השבועות" הלוא הם רות ובועז, בניצוחה ובחסדיה של "נעמי" כמובן. (הערת ביניים – לדעתי, בין השורות, מגילת רות מספרת את סיפורה הכואב של נעמי, באהבתה הרבה והנכזבת את בועז. רות המואביה, אינה אלא מסגרת עלומה לנעמי הבוגרת. זו רק דעתי בלבד, ואין לה כל חשיבות, כי חובת הראיה חלה עלי, ואין כאן המקום לדון בכך). מן הסתם, מתכנני המללאח בעיר ספרו, כיוונו את חמשת הברזים כנגד חמשת המקרים דלעיל. וזאת משום שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים", וחז"ל אמרו: "אין מים אלא תורה". התורה ניתנה בחמשת חומשי תורה, כנגד חמשת הברזים דיספרו?? יתכן... הכל יכול להיות בשזירתן וברקימתן של מסורות, אפילו אם הן בדותות ורק אגדות. העובדה שהיו רק חמישה ברזים, לא פחות ולא יותר, ואנחנו ניתן סיבות וטעם לדבר, על אף אם זה בדיעבד. אולי אף מכאן נפוץ המנהג המרוקני, לשפוך מים זה על זה בשבועות?? המים והתורה הולכים זה עם זה, ולא נשכח כמובן את ה"מאחיה" שהיא מים חיים, המחכימה כל פתי, בלשון סגינהור, (כלומר – ההיפך בדיוק) ועליה נכתב השיר הידוע "אשורר שירה" וגומר..... שאלתי את אחד מזקני העיר, שיזכה לאריכות ימים בנעימים, ואמר לי: כי היו שופכים מים בעיקר על זה אשר נפל בחלקו פרק הייבום במגילת רות. קל וחומר אם היה טועה בקריאה והיו אומרים עליו: "ישראל לא ידע עמי לא התבונן". ואומרים עליו במרוקנית ובעברית, ובנגינה של האזהרות: "עאווד עאווד אל-פסוק" (בלשונם של הגשש החיוור: "חזור שנית על הפסוק"...). אנחנו הילדים, תנו לנו רק סיבת קוצו של יוד, וכבר נשכלל את המנהג ונחגוג כאותיות של "קידוש לבנה". כמאמרו של אלגזאם (גוזמאי, בדאי): "ממוריד הטל", עשו לנו "משיב הרוח ומוריד הגשם". אנחנו התינוקות של בית רבן, נהגנו לקחת קנה סוף חלול מצד אחד בלבד, ואילו מצידו השני, ניקבנו נקב זעיר, כנקבו של קופפ המחט. מבעוד יום, הכנו מקל מעץ הזית, עטפנו את ראשו של המקל בחתיכת בד, אותה קשרנו היטב באלארנבה (חוט של הצופים), ועשינו לנו מעין "מזרק", השואב והמתיז מים כמטחווי הקשת, מתיזים ונחבאים אל הכלים. כך התזנו מים על כל עובר ושב, ובמיוחד על הנערות בנות גילנו. יש אומרים: כי הנערה אשר הורטבה עד לשד עצמותיה, מובטח לה שתינשא באותה שנה, כרות ובועז. אלהים ישימנה "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל" (מגילת רות ד' 11). מקובל בידינו עוד מקדמת דנא, כי מי שהותז עליו מים בחג השבועות, לא יאונה לו כל רע. יהודי העיר ספרו לא נהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות, כי איך ניתן לאכול מאכלי חלב בחג?? הרי כתוב: אין שמחה אלא בבשר, ועל החג שהיה אחד משלושת הרגלים החשובים, נאמר: "ושמחת בחגיך". הרבה טעמים יש לזה שחלק מאתנו נהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. (אביא לכם רק אחד מהם, שאינו מופיע באינטרנט. ומעתה הוא יופיע) גוון לובן החלב מסמל את "החסד", כתוב בתהילים צ"ב 2: "להגיד בבוקר חסדך" ראשי התיבות חל"ב, וחסד גדול עשה אתנו הקב"ה שנתן לנו את התורה בחג השבועות. (הטעם הנ"ל מצאתי בספר: "טעמי המנהגים ומקור הדינים" של הרב "אברהם יצחק שפרלינג" מלבוב שנת תרס"ו...). שם אף מצאתי בסימן תרכ"ו: "טעם שהתירו לנו חז"ל בחג השבועות שלא להמתין אחר הגבינה השיעור כמו בשאר ימות השנה, מחמת שאז הוא שאז הוא שעת מתן תורה הקדושה, ואנו מראים עצמנו דוגמת המלאכים בשעת מתן התורה ע"י התורה". (הבאתי דברים כלשונם, ואיני אחראי להם, איני רוצה להחטיא אף אחד מכם... אני עצמי נדהם מהם. כי לא נראה לי הדבר. אולי לכן, אנחנו לא נהגנו לאכול מאכלי חלב בשבועות, שלא נבוא לידי החטא של אכילת בשר וחלב??). על כל פנים, בארץ כן נוהגים לאכול, ואוכלים תודה לאל ביתר שאת, אפילו יותר ממה שהקיבה שלנו יכולה להכיל. מן הסתם, כדי לעודד את תוצרת החלב של "תנובה". מה שכן, שמעתי שמועה טריה, כי רק משפחת "אלבז" מהעיר ספרו, נהגו לאכול אלחרבאל באלחליב אלראייב ונענע. (שאריות מצה של פסח טחונות דק דק, קצצו עלי נענע לתוכה, וערבו בלבן של ימינו. מאכל זה נקרא במרוקנית "אלחרבאל"...איני יודע אם עדות של "שמועה" אמינה היא, לשיקולכם). עיקר העיקרים בחג השבועות, לעשות את "תיקון ליל השבועות" בליל השימורים, לעודד מלמטה את "הזיווג הגדול" של מעלה (לפי הקבלה), עד שיותזו האורות והניצוצות, וישפיעו עלינו לטובה, לחסד ולרחמים. כמובן, להתפלל עם הנץ החמה, ולישון עד צאת הנשמה. שהיא שעת המנחה, באותה שעה בה "מת" דויד המלך עליו השלום. המסורת אומרת, שדויד המלך נולד בשבועות ונפטר בשבועות, לכן גם קוראים את מגילת רות, המסתיימת במילים אלו: "וישי הוליד את דויד" (מגילת רות, ד' 22). ***קשרתי בחבל של דמיונותי המדומים, את העיר ספרו, חג השבועות, ומתן תורה, לפי שכלי הקטן. הערה אישית ביותר: לדעתי, האמת, אין כמו "הקיבוצים" המציינים את חג השבועות, לפי ערכו הקרוב ביותר למקרא, שהוא "הבאת הביכורים והנפת העומר", ושמחת הקציר בתוצרתם. יתר הדברים, הם רק תוספת ומסורות שהתפתחו לאחר מכן לחג. בעיקר לפי האמונה, כפי שנאמר לעיל: "להגיד חסדך בבוקר ואמונתך בלילות. עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור". תהילים צ"ב 2-3). **** מי יתן והשנה, יושפע על ארצנו הקטנה, שפע רב "מהזיווג הגדול". וכפי שקויים בנו הפסוק: "ושבו בנים לגבולם", כך יקוים בנו "יחד שבטי ישראל". כל המנהגים של עדה זו או אחרת, כשרים למהדרין שבמהדרין. בברכה!
בוקר טוב! שבועות וחמישה ברזים! חמישה ברזים מרכזיים היו במללאח די "ספרו", על מנת לקיים, לכל עובר אורח: "הוי כל צמא לכו למים" (ישעיה נ"ה 1). ללמדך, כי לא בכל בית זרמו מים בברזים. זאת ועוד, הפרשי הגובה בעיר ההררית, עשו את שלהם, ולא תמיד היה לחץ המים בבתים. נשים בקומות העליונות היו צועקות: א-סיטי, א-מסעודה, א-ייטו : סדו אלמא וח'ליווה יטלענא חתא חנא נע'סלו א'אענה (סיטי, מסעודה, איטו, תסגרו את המים, כדי שהם יטפסו גם אלינו, ונשטוף את עגבותינו). הברז הידוע והמפורסם מהחמישה, הוא הברז שהיה "באל-רחיבה" (רחבה גדולה, אשר שימשה את הקצבים והירקנים, וכינוס יהודי העיר, "לעצרות" של צרה ושמחה גם יחד). שם ליד הברזים, יכולת לראות נשים ונערות ממלאות כדים ודליים, ובין לבין היו מדברות בעניני דיומא, בעיקר בעניני דבינה לבינה ומה שביניהם. כמיטב "הרכילות" העסיסית המקראית ליד מעיינות המים. כי הרי במעיין, אליעזר עבד אברהם, מצא את רבקה ליצחק, באומרו לה: "הגמיאני נא מעט מים מכדך". שם שם, יעקב פגש את רחל, חבק ונשק לה, נשיקה של קרובים כגבר לאישה. הוא רק לא ידע, כי נשיקתו תעלה לו י"ד שנים של עבדות, אשר היו בעיניו "כימים אחדים". שם אף משה פגש את שבע בנותיו של יתרו, ולאחר מכן בחר מהן את ציפורה "הכושית", "אישה כושית לקח". אף שאול מלכנו הראשון, פגש בנערות שיצאו לשאוב מים, ושאלן בענין "שמואל הרואה". חז"ל אמרו על אותן הנערות, כי התלהבו מיופיו של שאול, עד כי האריכו אתו בשיחה שלא לצורך. מהנערות האלו, יצא לנו הפתגם: "הלך לחפש אתונות ומצא מלוכה". אפילו במגילת רות, מוזכרת רות המואביה בענין המים, כאשר בועז אמר לה: "ושתית מאשר ישאבון הנערים", מאחד הברזים של העיר ספרו? ודאי שלא. כנראה שם שם החל להרקם לנו "הזוג" המדובר ביותר בחג "השבועות" הלוא הם רות ובועז, בניצוחה ובחסדיה של "נעמי" כמובן. (הערת ביניים – לדעתי, בין השורות, מגילת רות מספרת את סיפורה הכואב של נעמי, באהבתה הרבה והנכזבת את בועז. רות המואביה, אינה אלא מסגרת עלומה לנעמי הבוגרת. זו רק דעתי בלבד, ואין לה כל חשיבות, כי חובת הראיה חלה עלי, ואין כאן המקום לדון בכך). מן הסתם, מתכנני המללאח בעיר ספרו, כיוונו את חמשת הברזים כנגד חמשת המקרים דלעיל. וזאת משום שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים", וחז"ל אמרו: "אין מים אלא תורה". התורה ניתנה בחמשת חומשי תורה, כנגד חמשת הברזים דיספרו?? יתכן... הכל יכול להיות בשזירתן וברקימתן של מסורות, אפילו אם הן בדותות ורק אגדות. העובדה שהיו רק חמישה ברזים, לא פחות ולא יותר, ואנחנו ניתן סיבות וטעם לדבר, על אף אם זה בדיעבד. אולי אף מכאן נפוץ המנהג המרוקני, לשפוך מים זה על זה בשבועות?? המים והתורה הולכים זה עם זה, ולא נשכח כמובן את ה"מאחיה" שהיא מים חיים, המחכימה כל פתי, בלשון סגינהור, (כלומר – ההיפך בדיוק) ועליה נכתב השיר הידוע "אשורר שירה" וגומר..... שאלתי את אחד מזקני העיר, שיזכה לאריכות ימים בנעימים, ואמר לי: כי היו שופכים מים בעיקר על זה אשר נפל בחלקו פרק הייבום במגילת רות. קל וחומר אם היה טועה בקריאה והיו אומרים עליו: "ישראל לא ידע עמי לא התבונן". ואומרים עליו במרוקנית ובעברית, ובנגינה של האזהרות: "עאווד עאווד אל-פסוק" (בלשונם של הגשש החיוור: "חזור שנית על הפסוק"...). אנחנו הילדים, תנו לנו רק סיבת קוצו של יוד, וכבר נשכלל את המנהג ונחגוג כאותיות של "קידוש לבנה". כמאמרו של אלגזאם (גוזמאי, בדאי): "ממוריד הטל", עשו לנו "משיב הרוח ומוריד הגשם". אנחנו התינוקות של בית רבן, נהגנו לקחת קנה סוף חלול מצד אחד בלבד, ואילו מצידו השני, ניקבנו נקב זעיר, כנקבו של קופפ המחט. מבעוד יום, הכנו מקל מעץ הזית, עטפנו את ראשו של המקל בחתיכת בד, אותה קשרנו היטב באלארנבה (חוט של הצופים), ועשינו לנו מעין "מזרק", השואב והמתיז מים כמטחווי הקשת, מתיזים ונחבאים אל הכלים. כך התזנו מים על כל עובר ושב, ובמיוחד על הנערות בנות גילנו. יש אומרים: כי הנערה אשר הורטבה עד לשד עצמותיה, מובטח לה שתינשא באותה שנה, כרות ובועז. אלהים ישימנה "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל" (מגילת רות ד' 11). מקובל בידינו עוד מקדמת דנא, כי מי שהותז עליו מים בחג השבועות, לא יאונה לו כל רע. יהודי העיר ספרו לא נהגו לאכול מאכלי חלב בשבועות, כי איך ניתן לאכול מאכלי חלב בחג?? הרי כתוב: אין שמחה אלא בבשר, ועל החג שהיה אחד משלושת הרגלים החשובים, נאמר: "ושמחת בחגיך". הרבה טעמים יש לזה שחלק מאתנו נהגו לאכול מאכלי חלב בחג השבועות. (אביא לכם רק אחד מהם, שאינו מופיע באינטרנט. ומעתה הוא יופיע) גוון לובן החלב מסמל את "החסד", כתוב בתהילים צ"ב 2: "להגיד בבוקר חסדך" ראשי התיבות חל"ב, וחסד גדול עשה אתנו הקב"ה שנתן לנו את התורה בחג השבועות. (הטעם הנ"ל מצאתי בספר: "טעמי המנהגים ומקור הדינים" של הרב "אברהם יצחק שפרלינג" מלבוב שנת תרס"ו...). שם אף מצאתי בסימן תרכ"ו: "טעם שהתירו לנו חז"ל בחג השבועות שלא להמתין אחר הגבינה השיעור כמו בשאר ימות השנה, מחמת שאז הוא שאז הוא שעת מתן תורה הקדושה, ואנו מראים עצמנו דוגמת המלאכים בשעת מתן התורה ע"י התורה". (הבאתי דברים כלשונם, ואיני אחראי להם, איני רוצה להחטיא אף אחד מכם... אני עצמי נדהם מהם. כי לא נראה לי הדבר. אולי לכן, אנחנו לא נהגנו לאכול מאכלי חלב בשבועות, שלא נבוא לידי החטא של אכילת בשר וחלב??). על כל פנים, בארץ כן נוהגים לאכול, ואוכלים תודה לאל ביתר שאת, אפילו יותר ממה שהקיבה שלנו יכולה להכיל. מן הסתם, כדי לעודד את תוצרת החלב של "תנובה". מה שכן, שמעתי שמועה טריה, כי רק משפחת "אלבז" מהעיר ספרו, נהגו לאכול אלחרבאל באלחליב אלראייב ונענע. (שאריות מצה של פסח טחונות דק דק, קצצו עלי נענע לתוכה, וערבו בלבן של ימינו. מאכל זה נקרא במרוקנית "אלחרבאל"...איני יודע אם עדות של "שמועה" אמינה היא, לשיקולכם). עיקר העיקרים בחג השבועות, לעשות את "תיקון ליל השבועות" בליל השימורים, לעודד מלמטה את "הזיווג הגדול" של מעלה (לפי הקבלה), עד שיותזו האורות והניצוצות, וישפיעו עלינו לטובה, לחסד ולרחמים. כמובן, להתפלל עם הנץ החמה, ולישון עד צאת הנשמה. שהיא שעת המנחה, באותה שעה בה "מת" דויד המלך עליו השלום. המסורת אומרת, שדויד המלך נולד בשבועות ונפטר בשבועות, לכן גם קוראים את מגילת רות, המסתיימת במילים אלו: "וישי הוליד את דויד" (מגילת רות, ד' 22). ***קשרתי בחבל של דמיונותי המדומים, את העיר ספרו, חג השבועות, ומתן תורה, לפי שכלי הקטן. הערה אישית ביותר: לדעתי, האמת, אין כמו "הקיבוצים" המציינים את חג השבועות, לפי ערכו הקרוב ביותר למקרא, שהוא "הבאת הביכורים והנפת העומר", ושמחת הקציר בתוצרתם. יתר הדברים, הם רק תוספת ומסורות שהתפתחו לאחר מכן לחג. בעיקר לפי האמונה, כפי שנאמר לעיל: "להגיד חסדך בבוקר ואמונתך בלילות. עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכינור". תהילים צ"ב 2-3). **** מי יתן והשנה, יושפע על ארצנו הקטנה, שפע רב "מהזיווג הגדול". וכפי שקויים בנו הפסוק: "ושבו בנים לגבולם", כך יקוים בנו "יחד שבטי ישראל". כל המנהגים של עדה זו או אחרת, כשרים למהדרין שבמהדרין. בברכה!
