יש הבדלים בין פילם לCCD
בפילם, ה-ISO (וכל יחידת רגישות אחרת) מציינים את כמות האנרגיה ליחדת שטח הנדרשת כדי לחשוף את הפילם. האמולסיה שמצפה את הפילם מתוכננת לרגישות מסוימת, ולמעט תהליך של Pushing (הבא על חשבון הגרעיניות), לא ניתן לשנות את הרגישות של הפילם מהרגע שיוצר. במצלמות דיגטליות, יש יותר גמישות מאחר ויצירת הדמות איננה נעשית על ידי תהליך כימי, אלא על ידי מערך של חיישני אור קטנטנים. הדמות שאנחנו מקבלים כמערך של פיקסלים מתחיל כתוצאות של קריאת ערכי אור במערך דמוי מוזאיקה של החיישנים הקטנטנים הללו. שינוי ה-ISO הוא בעיקרו שינוי משך הזמן שעליו מבוצעת אינטגרציה בחיישנים הללו (ישנן גם מערכות בהן יש שינוי המושג על ידי הגברה, אך זה כבר מורכב מדי להסבר של 40 שורות). כלומר, במערך CCD ניתן לשחק בצורה "חשמלית" ברגישות של מערך החיישנים. אך אין דבש בלי עוקץ, ואין רגישות גבוהה יותר בלי רעש. ככל שההגברה ומשך האינטגרציה גדולים יותר - נוסף רעש לדמות. רעש יכול להופיע כשלג, כ-christmass lights - פיקסלים ירוקים ואדומים המופעים במקומות שבהם היה אמור להיות גוון אחר. ניתן לנקות רעש זה בשיטות שונות של עיבוד אותות. אחת השיטות היא Dark frame subtraction. רוב המצלמות המתקדמות יותר מכילות מצב של ניקוי רעשים, המושג על ידי חשיפה בערכים זהים של תמונה עוקבת, כאשר התריס נשאר סגור (ידנית ניתן לצלם תמונה שכזו עם העדשה מכוסה היטב. התמונה של ה"חושך" אמורה להכיל רק מרכיבי רעש... תמונה שכזו "מחוסרת" מהתמונה המקורית, כך שבכל המקומות שבהם הרעש עקבי, ניתן לנקות אותו מהתמונה. החיסרון של מצב שכזה הוא שהמצלמה אינה פנויה לצלם תמונה נוספת, עד סיום צלום ה-Dark Frame.
