ובדיוק משום כך אין מקום להשוואה
למוזיקה העתיקה בכלל (הרשה לי לומר, הפרימיטיבית) היו יומרות של שליטה במצבים נפשיים וכיוון אליהם. המלחין עד תקופת הברוק כיוון את הלחנתו על פי תבניות מוזיקליות (מודוסים) שנחשבו כמשפיעות או מבטאות עצב, שמחה, אושר, כעס (תיאוריה שאוחזים בה עד היום מלחינים של מוזיקה "מסורתית" [אסור לומר פרימיטיבית במקרה זה] דהיינו מוזיקה מזרחית). העת החדשה למדה את האדם שהרבה מצבים אנושיים אינם נמצאים מחוץ לו, בטבע, בצליל, בצבע, אלא בו עצמו. האדם למד שקולות שהוא שומע עשויות לבוא כתוצאה מהזיות או דמיון ולאו דווקא מגופים ממשיים - האל או מלאכים. כמו כן, מצבי רוח נובעים מבפנים ואינם ניתנים למניפולציה באמצעים אובייקטיביים מוחלטים. מובן כי תמצא תיאורטיקנים מזרחיים של אמנויות לחימה שעדיין ישתמשו באותם מושגים אובייקטיביסטיים של שלבים בהארה, אבל סבורני שאם אתה מעוניין בהטמעה של תרבות מזרחית לתוך התרבות שלך, רצוי לעשות איזשהו סוג של דשרוג. ניתן לראות את הכל במושגים יותר סובייקטיביים ולהשאר בחיים. ולגבי הביקורת על המלחינים שהזכרת, לא הייתה להם יומרה להציג את האושר המוחלט אלא לבטא את עצמם. כמובן שאימוי אייקידו, או סתם אימוני זן היו עושים להם טוב. אגב. מישהו היה או שמע את הביצוע של הרקויאם של פורה היום בתיאטרון ירושלים? היו רגעים שהיה נדמה שהשמים נפתחים. יצחק
