שאלת סקר....

[משוטטת בפורום]

MommyHug

נראה לי די ברור למה פסיכולוגים רוצים להיות פסיכולוגים. למה אנשים הולכים למקצוע שדורש מהם להקשיב לצרות של כל העולם כל הזמן. פשוט כי להם יש גם חסך מסויים. בשביל לעבוד בכזה מקצוע חייבים לאהוב את הקטע של הקשר הזה עם המטופלים-לתת אהבה ולקבל כמובן חזרה בעצם העובדה שהמטופלים שלהם נקשרים אליהם. כנראה שגם הם רוצים את הקשר הזה כמובן שיש עוד סיבות.. יכול להיות שהם רוצים שיחשבו עליהם, מה, זה מחמיא, לא? ולמה שהמטופלים לא יכנסו לזה חזק? בלי כל הקטע של חסך אמהי או אבהי שנראה לי שיש לרוב האנשים, פשוט אתה יושב עם בנ"א שלא שופט אותך, מפתח קשר אינטימי איתו, איך יש מצב שלא להיקשר אליו?? מה דעתך?

 

[MommyHug]

ולגבי ה"לאורך זמן"

זה נכון שזה עובר. הנה, למשל עכשיו- הרבה פחות קשה לי להיות בלי הסדרה מאשר שהיה לי יום אחרי....

 

[i love עדי]

../images/Emo6.gif

 

[משוטטת בפורום]

אני

לא אודה בזה אבל אני ארגיש געגועים עמוקים ואני אחשוב על המטפל כל היום.אני מעריכה שגם אכעס שננטשתי אבל בטוחה שאשכח ממנו אחרי תקופה ואסתדר לבד(ואני באמת מתכננת להיפרד ממנו עכשיו ).ולשאלה השניה אני 11 חודשים בטיפול ואני חושבת המון על המטפל מה שדיסקסנו/מה אני מרגישה כלפיו.אני חושבת עליו תמיד בזמן שאני לא עסוקה (ופעם עוד הראש שלי היה נתון בו הרבה יותר ).מקווה שאתם פחות הסתבכתם בטיפול

 

[על חבל דק]

אממ..

אם זה היה קורה לי (תלוי כמובן מה הסיבה) אבל בגדול מניחה שאם הייתי מאוד מאמינה שיש לטיפול הזה פוטנציאל זה היה פשוט מפרק אותי ומכניס אותי לייאוש מסויים כי עד שמצאתי לי כיוון פתאום עוזבים ומשאירים אותי מאחור. ואם הטיפול לא היה כ"כ משמעותי - שהוא די בהתחלה, או שעדיין לא ממש בניתי קשר מסויים עם המטפלת אז זה היה פחות מכאיב. וההתעסקות המסויימת שלי במה שהיה בטיפול עצמו תלויה בעוצמה של הדברים אבל בד"כ זה לא נוטה לתפוס אצלי מקום כ"כ גדול.