שאלה לא פשוטה כלל...
העובדה שהבן לקה בטוראט השפיעה מאוד מאוד על הקשרים החברתיים שלנו בסבביבת מגורינו. אנחנו מתגוררים במושב (כתבת שאת מתגוררת בישוב ואני מניחה שמדובר על אותו אורח חיים...). לחיות במושב זה כמו לחיות בקיבוץ - כולם שותפים, יודעים עליך הכל, מרכלים, מחטטים ומביעים דעה. כשבאנו למושב באמצע שנות ה- 90 חשבנו שאנחנו באים לגור עם אנשי העבודה, עם אנשי האדמה,עם האנשים הפשוטים והטובים, עם המרחב והשדות ו - התבדנו. הרחבת המושב שבו אני מתגוררת הביאה עימה את השמנה והסלתה של החברה הישראלית...גרים כאן בנים של...ואנשי מפתח ב....ומסתבר כי סוג אוכלוסיה שכזו לא יודע ולא מסוגל להתמודד עם ילד בעל צרכים מיוחדים. על רקע זה היו לנו מריבות קשות. לדוגמא- בחנוכה האחרון ירד גשם והילדים חזרו מהפעולה. הילדים החליטו כקבוצה לחזור הביתה ברגל אבל בשלב מסויים התחזק הגשם ואחד הילדים צלצל לאימו שתבוא לאסוף אותו. אותה אם נסעה ואספה ברכבה 8 ילדים ואת הבן השאירה לבד, בחושך ובגשם. לבן לא היה פלאפון וכנראה שמצפונו של אחד הילדים האחרים שזכו לטרמפ הפריע לו וכשהגיע הביתה צלצל אלינו ואמר לנו השארנו את הבן במקום זה וזה לבד כי לקחו אותנו טרמפ. דהרתי לאסוף את הבן ומצאתי אותו בוכה, מבוהל, רועד נחבא בתוך השיחים (הוא מת מפחד מתילאנדים...). אני לא מאלו ששותקים והתיצבתי בביתה של אותה אם ושאלתי אותה מה היתה מרגישה אם המקרה היה הפוך והייתי משאירה את בנה לבד. נורא עניין אותי גם לדעת למה דווקא אותו היא השאירה ולא דחסה אותו יחד עם כולם (כשהבן ניסה להכנס היא אמרה אתה לא יכול להכנס לאוטו, אתה "גדול" מידי) האמת לא איחרה לבוא...בשיא הפשטות והכנות שמישהו יכול להגיד היא אמרה לי - "טוב שבאת, כבר המון זמן שהמון הורים כאן רוצים להגיד לך שלא נעים לנו בכלל עם הבן שלך...השקענו כאן את מיטב כספנו ורכושנו ולא מתאים לנו שהבנים שלנו מסתובבים עם ילד מהסוג של הבן שלך".... וחבל שאני לא יכולה לכתוב לכם מי אמרה לי זאת....הייתם מתפלצים...בעלה ואביו מופיעים כל שני וחמישי בעיתונות כתורמים לאוכלוסיות עם צרכים מיוחדים...לא בדיחה? החזקנו בהמון תפקידים חברתיים במושב ובמועצה אבל תמיד היתה ביקורת. תמיד אמרו לי "איך את מסוגלת לעסוק בפעילות חינוכית למען ילדים אחרים כשאת הבן שלך את לא מסוגלת לחנך ושלא יהיה אלים"... את מדברת על גינה ציבורית...על לשבת לבד...וליבי נקרע - אני כל כך יודעת על מה את מדברת...את מגיעה אז הפיטפוטים מפסיקים ואת מתיישבת על הספסל וכעבור כמה דקות את מוצאת את עצמך לבד כי כל אחד מצא משהו אחר לעשות וללכת לספסל אחר...נכון? בה"ס במועצה הוא בה"ס אזורי...ואתם יודעים כמה מאבקים קשים היו לנו עם הנהלת בה"ס שבו הבן לומד - אז רכילות ושמועות עושות כנפיים וכולם יודעים עליך הכל ויום אחד אני מגיעה למשתלה במושב השכן, עליזה ושמחה ומבקשת לעשות כרטיס חבר במשתלה, ממלאת פרטי האישיים וכשהמוכר קורא ורואה ששמי יעל.....הוא שואל - את אמא של...? אני עונה כן ואז אני חוטפת הרצאה - אני מכיר פסיכיאטר מעולה, עזר ל....עושה פלאים ...וכו' וכו'......את מי זה מעניין? מישהו שאל אותך משהו? מישהו ביקש חוות דעתך? עזבו אותי...לא רוצה שותפים בחיי, רוצה ל-ב-ד....ל-ב-ד.... חברויות קודמות שלנו - כולן ובלי יוצא מן הכלל הוכיחו את עצמן בצורה נהדרת. החברים למדו שיש ימים קשים ובגלל זה לא מגיעים... לעומת זאת הם יודעים לבוא ולקחת את הבן ליום-יומיים כדי להפיג את המתח והלחץ בבית. החברים יודעים שאחד הדברים שאני שונאת לעשות זה לדבר בטלפון ולא היה אחד שהיסס להגיע אלינו ולא משנה מה השעה בכדי לחבק, לעודד, להציע עזרה וסתם בלהיות איתנו. והשאלה הלפני אחרונה ששאלת - לי היא הכי קשה. אני באופן מכוון נמנעת מליצור קירבה כלשהיא (גם נפשית וגם חברתית) עם הורים אחרים שמתמודדים עם קושי של ילד. אם מישהו מגיע אלי מיוזמתו - אני פורשת ידיים ונותנת הכל אבל אינני יוזמת - זה מגעיל ומכוער, אני יודעת - אבל אני לא מסוגלת...התחושה שמלווה אותי כבר שנים של נדחפו לי לחיים, ששמו לי רגליים, שתרגמו אותי לא נכון, שלקחו את הזכות להחליט על בני - לא מרפה ממני ואני מפחדת ליצור תחושה דומה להורים שמתמודדים עם קושי של ילד. הייתי מעיזה ואומרת שקיימת בי סוג של אדישות כלפי הורים אחרים, גם כאלה שמתמודדים עם קושי של ילד כי אני כועסת...אני כועסת על איך התייחסו אלינו, על איך קיבלו את הבן וכועסת הכי על כך שהיום אני נאלצת לקום וללכת, לעזוב בית שבניתי במו ידי, לאסוף חלום שהתנפץ ולנסות לשקם את הבן ואותנו במקום חדש, אחר... מקווה שהקלתי ולו במעט, יעל
