גרה בלונדון
היי, אני גרה בלונדון כבר שנתיים, ועדיין קשה לי להחליט מה אני מרגישה פה, פעם שעברה שכתבתי הודעה בנושא כמה משעמם לי פה, היתה התנפלות מסויימת של חברי הפורום שמשום מה רואים שיעמום כבעיה בהתאקלמות. אז לא כך המצב, אחד הדברים האחרונים שאפשר להגיד עליי זה שיש לי בעיות התאקלמות, אני גרה פה עם החבר שלי, הוא אנגלי, והיכרנו בארץ, גרנו פה בהתחלה 6 חודשים שבשבילי היו סיוט מתמשך, אחרי שאמרתי אינאפ איז אינאפ עברנו לגור בארץ בקיבוץ שלי במשך שנה, היה נחמד, אבל המציאות התחילה לדפוק בדלת והחלטנו לחזור לפה לעשות קצת כסף ולהמשיך הלאה, אנחנו פה כבר איזה שנתיים וחצי, אני הבנתי שבינתיים אנחנו לא ממש זזים לשום מקום, אז אני מנסה להפיק את המיטב. לצערי החיים שלי פה מאכזבים אותי באופן אישי, וכנראי שאין לי את מי להאשים מלבדי (למרות שלהאשים את המנטליות האנגלית הרבה יותר כיף) אני עובדת בתור נני אצל משפחה אנגלית (לא יהודים) הם אחלה אנשים ואנחנו מסתדרים מציון, חוץ מזה אני מוצאת תנחומים בביקור יומי בחדר כושר. לצערי די קשה לחדור ללב של האנגלים, אני יודעת מה אני אומרת כי אני מכירה פה רק אנגלים, אין לי חברה ישראלית (מש זדי חסר לי) ואפילו האנשים שהכרתי בחדר כושר אותם אני רואה יומיום, שומרים על דיסטנס מסויים, אפשר לנהל איתם שיחות של שעות אבל קשה לחדור את מעטה הרישמיות, כל כך חסר לי לדבר עם מישהו מהלב, לשבת ולשפוך את הלב, או לחילופין להקשיב למישהו שרוצה לדבר מהרגש, מה שאני עוד מתגעגעת זה הקטע של החוש הומור, של החברה´, אני חושבת שאחת הסיבות שאנשים מפחדים להתקרב יותר מידי זה כי יש לי חבר, יוצא לי לדבר עם הרבה בחורים וברגע שאני מציינת את העובדה שיש לי חבר מסתיימת השיחה, אני מוצאת את עצמי לא מעט חושבת: מממ... כבר 5 שעות שלא החלפתי מילה עם אף אחד. אולי זה בגלל שאני באה מקיבוץ שם כולם אחד בתחת של השני, אולי אני מסתובבת במקומות הלא נכונים. אין לי מושג, אבל כשמגיעים ללונדון חייבים לזכור שכמו בכל מדינה- אף אחד לא משתגע על אזרחים סוג ב´, שבסופו של דבר זה מה שאנחנו, אפילו שרובנו מסתובבים פה בקבוצות של ישראלים, וחיים כמו ישראלים שכבשו את אירופה. חוץ מזה- הכל עניין של מזל, אם יש עבודה טובה משכורת טובה, סיבה מספיק חזקה למה כן כדאי להישאר פה, אז למה לא... אבל זה בעצם בכל מקום בעולם. בהצלחה.