הא? נראה שעירבבת בין כמה נושאים ודוגמאות.
א. אם אין אני לי - מי לי? מאז שאני זוכר את עצמי סללתי את הדרך שלי לבד. חלק בנות הזוג הקודמות שלי (כולל גרושתי) סייעו לי בדברים ונושאים מסויימים כשהמשפחה שלי עמדה מנגד בנונשלנטיות.
למדתי שתמיד חייבת להיות לך תוכנית גיבוי לכל צרה שהיא, ואם אתה לא תעשה - אף אחד לא יסגור לך את הפינה, ולא משנה במה מדובר,
אני מקנא באלו שיש להם גב חזק מהמשפחה שלהם, כלכלית, חברתית, נפשית, בריאותית, וואט אבר - בכל תחום ובכל צורה - לא מתבייש בזה.
מקנא, אבל במובן הטוב של המילה - מפרגן ומעריך משפחות כאלו.
ב. אין לי מה להוסיף בנושא, אם האישה רוצה לחתוך ויש ילד/ים בתמונה - כך או כך זה יקרה, תכין את עצמך לקבל חצי מה-
במקרה הטוב או את כולו במקרה הפחות טוב. סטטיסטית, 92% מיוזמי הגירושין בישראל הן נשים, למה? כלמיני סיבות מוצדקות יותר ומצודקות פחות, אך הסיבה העיקרית היא החוק שמפלה את הגברים, ולכן לנשים יש "הרבה פחות" מה להפסיד, אם החליטו לסגור את הבסטה.
ג. תשמע, בתי המשפט למשפחה ובתי הדין הרבניים מתייחסים לזוגיות, לחיי שיתוף כ"עסק" לכל דבר עם זכויות וחובות שמופלות לפי מגדרים,
על הנייר - הגבר חייב לזון את אשתו ולפרנס אותה כל עוד הם נשואים, בפועל - כשהם מתגרשים, ייתכן וימשיך לזון את אשתו בנפרד עד לגט המיוחל.
אם אחד מהשותפים רוצה לפרק את השותפות כי...(מליון ואחת סיבות), אז הצד השני יצטרך בסופו של דבר לקבל את זה, על כל המשמעות של זה - או לשאת בסנקציות.
אתה לא יכול להגדיר שום דבר מראש, רק לקחת את הרגליים אם לא טוב לך.
התחתנת עם בחורה שעלתה 30 קילו אחרי הנישואין או מזניחה את הגוף שלה, המראה שלה, אפאטית לסקס, חזרה בתשובה, עצבנית, פרזיטית, וכל מיני, אין לך הרבה מה לעשות חוץ מלדבר איתה על זה ולנסות לגשר על הפערים, ללכת לייעוץ נישואין או לפרק את החבילה ולשאת בתוצאות.
