תגובה
בעברית המקראית היה מקובל לספור מהספרות הקטנות לגדולות (למשל 127 היה בעברית המקראית שבע עשרים ומאה, כמו בגרמנית), בעברית המודרנית סופרים מהספרות הגדולות לקטנות (כמו ברוסית, אליעזר פרלמן ידע לפני שהמציא את העברית רק רוסית ויידיש, ביידיש סופרים כמו בגרמנית, לכן ברור שאימץ את שיטת הספירה הרוסית). בעברית המקראית היה מקובל שהנשוא נמצא לפני הנושא (פתחי ספר תנך ותראי, כך זה בכל הפסוקים), לעומת זאת בעברית המודרנית הנושא בא לפני הנשוא, כמו ברוסית (למרות שברוסית יש מקרים שזה לא כך, אך הם יוצאי דופן). בעברית מקראית היה קיים זמן עבר בלשון עתיד (ויגש, וירא, וכדו'), בעברית מודרנית לא קיים זמן כזה (אליעזר פרלמן לא שחזר אותו כי התקשה מאוד בכך, גם ברוסית וביידיש לא קיים זמן כזה). ישנן דוגמאות נוספות, אנסה לרכז חומר על כך ולשים אותו בפורום בימים הקרובים.