הדרך הטובה ביותר היא להקטין את העניין של הכלב בשאריות המזון,
ואת זה עושים בשילוב של שלוש טכניקות, אבל ראשית מילה קטנה אחת: מאבק בכלב, עימותים איתו ואפילו גערות או ניסיון להוציא אוכל מפיו בכוח רק יביאו לתוצאה ההפוכה - עליית ערכו של כל ממצא ושל כל פיסת מזון שנקרית על דרכו. דבר שקשה להשיג, דבר שיש להיאבק עליו - ערכו עולה. דבר זמין מאוד שאין סביבו תחרות או מאבק - ערכו פוחת.
 
אז כאמור שילוב של שלוש טכניקות:
 
1. לימוד "עזוב" (במובן של להוציא מהפה, להניח) בצורה אוטומטית, מותנית (=התניה קלאסית): מתחילים מדברים שהכלב יעזוב ברצון, לאו דווקא אוכל. זה יכול להיות צעצוע שהכלב יניח מפיו בקלות, זה יכול להיות סתם פיסת ניר, ענף, עלה או איצטרובל. כשהכלב אוחז בחפץ בפיו - אומרים עזוב ובלי קשר לכלום, עזב או לא עזב (ברור שעדיין לא עזב) - זורקים בסמוך אליו חטיף שווה ערך במיוחד (למשל: פרוסת פסטרמה עסיסית). הכלב יעזוב וייקח את הפסטרמה. חוזרים על זה מספיק פעמים עד שמגיעים למצב שבו בהישמע האות "עזוב" הכלב יזרוק מפיו את החפץ ויצפה לקבל את החטיף. בשלב הזה החטיף הופך להיות תגמול על זה שהכלב זרק את החפץ מפיו בהישמע האות "עזוב".
בשלב הזה, כשההתנהגות הזאת כבר מספיק מותנית, אפשר לעבור לאוכל: דברים "פשוטים", חסרי ערך, שהכלב יעזוב בקלות. זה יכול להיות פרוסת לחם עבשה ויבשה, זה יכול להיות מיכל ריק של יוגורט וכיוצ"ב. התמורה חייבת להיות תמיד בעלת ערך פי כמה ממה שהכלב עוזב (פרוסת לחם <=> פסטרמה, מיכל יוגורט <=> חתיכת קבנוס).
לאט לאט מאתגרים את הכלב בשאריות מזון "שוות" יותר, וגם בדברים שהכלב מוצא בחוץ.
 
2. לימוד התעלמות משיירי אוכל בחוץ, שוב - מתחילים מדברים פחותי ערך מאוד: למשל לחם יבש או מיכל יוגורט ריק. ראשית, בוחרים מילת סימון קבועה עבור הכלב. זה יכול להיות "קח", "יס" או "קליק". בכל פעם שאומרים את מילת הסימון הזאת - הכלב מקבל חטיף קטן. אבל בכל פעם, בלי יוצא מן הכלל! מניחים פיסת מזון פחותת ערך במרחק מה ממנו (שניים-שלושה מטרים), ובעודו מביט בזה, אומרים לו את מילת הסימון שנבחרה, ונותנים לו חטיף. עושים את זה באופן עקבי. מתחילים בבית, ולאט לאט אפשר לאתגר אותו בזה גם בחוץ. בכל פעם שאנו רואים פיסת מזון באופק - מסמנים לו במילת הסימון, והכלב יניח לזה ויסתובב לקבל חטיף. אם עושים את זה בהדרגה אבל בעקביות ובצורה נכונה ומדוייקת, מגיעים למצב שבו הכלב רואה פיסת מזון במרחק מה ממנו על המדרכה - והוא מיד מסובב את הראש אלינו בציפייה לקבל חטיף. הוא יעדיף את החטיף מידינו מאשר את פיסת המזון על המדרכה.
 
3. באם הכלב חטף את פיסת המזון או לקח משהו לפיו - לא להתעמת איתו, לא לגעור בו, לא להתרגש, לא לנסות להוציא את זה ממנו (אלא אם כן מדובר בסכנת חיים מבחינתו, אבל לרוב זה לא יהיה דבר מה מסכן חיים). הכלב הצליח לקחת, משמע אנחנו לא היינו עירניים מספיק - הוא הרוויח מחוסר העירנות שלנו. במקרה כזה - להניח לו לאכול את זה. ההיגיון הוא כפי שהסברתי בהתחלה: כל מאבק בכלב, עימותים איתו ואפילו גערות או ניסיון להוציא אוכל מפיו בכוח רק יביאו לתוצאה ההפוכה - עליית ערכו של כל ממצא ושל כל פיסת מזון שנקרית על דרכו. דבר שקשה להשיג, דבר שיש להיאבק עליו - ערכו עולה. דבר זמין מאוד שאין סביבו תחרות או מאבק - ערכו פוחת בסופו של דבר.