שאלות.
שאלות שלא מרפות. האם זה בסדר להתקשר אלייך אחרי שלא שמעת ממני במשך שנה? ואולי אני רק אשלח לך הודעה של שנה טובה, למרות שכבר לא ראש השנה, אבל שנה טובה צריך לאחל בכל יום. אולי אני פשוט אתהלך ברחוב שלך ואחפש אותך בין ההמון, ואז את תופיעי, תטפחי לי על הגב ואני אסתובב ואת תעמדי מולי, תלחשי שלום שקט. ואני אחייך ואחבק אותך. בהתחלה את תהססי אם להחזיר לי חיבוק אבל אחרי שניות שאת בזרועותיי את לא תוכלי להתאפק ותכרכי את ידייך סביב מותני. ואני אנוח לי קצת בצוואר שלך, אנשום אותך לתוכי, אעיר את האהבה השקטה שנחה בי. אמרו לי שאת נוסעת בימי ראשון ברכבת של שבע בבוקר, הרכבת שהפכה להיות שלי. כל ראשון אני קמה במחשבה שהיום אני אראה אותך, אני מתכננת בדיוק מה להגיד לך ומה להשאיר לעצמי. אבל בינתיים עדיין לא פגשתי בך. הגורל כנראה , כרגע, נגדי. אנחנו גרות באותו העיר, איך זה יכול להיות שאנחנו לא נפגשות? שאני לא רואה אותך. מה את עושה עכשיו? אולי בזה הרגע גם את כותבת עליי? על התקופה הרחוקה שלנו. את כותבת שאת מתגעגעת. אולי ממש עכשיו את אוחזת בפלאפון שלך, מחפשת אותי בספר הטלפונים שלך, ונחה על שמי על הצג. ואת בטח מהססת אם להתקשר, ואולי רק לשלוח הודעה? ואני מתפללת שתתקשרי או תשלחי.מה שיהיה הכי נוח לך. את חושבת עליי לפעמים? בתקופה כזאת שהגעגוע אלייך גובר ואת לא יוצאת מראשי, אני מנסה להבין איך הכל התחיל, איך איבדנו את הקשר שנדמה היה כל חזק. ואני לא יכולה שלא להאשים את עצמי. על שלא החזרתי לך הודעה, וסירבתי לבקשתך לראות אותי. אני מנסה לחזור לאחור, להבין את עצמי, איך יכול להיות שהייתי כל כך מנותקת ממך כשעכשיו אני מרגישה כל כך מחוברת אלייך. זה בא לי בתקופות, הגעגוע אלייך. ונדמה שזאת תקופה ארוכה מדי. שאלות שלא מרפות, געגוע שלא עוזב אותי. ואהבה שקטה שעדיין נחה בי.
שאלות שלא מרפות. האם זה בסדר להתקשר אלייך אחרי שלא שמעת ממני במשך שנה? ואולי אני רק אשלח לך הודעה של שנה טובה, למרות שכבר לא ראש השנה, אבל שנה טובה צריך לאחל בכל יום. אולי אני פשוט אתהלך ברחוב שלך ואחפש אותך בין ההמון, ואז את תופיעי, תטפחי לי על הגב ואני אסתובב ואת תעמדי מולי, תלחשי שלום שקט. ואני אחייך ואחבק אותך. בהתחלה את תהססי אם להחזיר לי חיבוק אבל אחרי שניות שאת בזרועותיי את לא תוכלי להתאפק ותכרכי את ידייך סביב מותני. ואני אנוח לי קצת בצוואר שלך, אנשום אותך לתוכי, אעיר את האהבה השקטה שנחה בי. אמרו לי שאת נוסעת בימי ראשון ברכבת של שבע בבוקר, הרכבת שהפכה להיות שלי. כל ראשון אני קמה במחשבה שהיום אני אראה אותך, אני מתכננת בדיוק מה להגיד לך ומה להשאיר לעצמי. אבל בינתיים עדיין לא פגשתי בך. הגורל כנראה , כרגע, נגדי. אנחנו גרות באותו העיר, איך זה יכול להיות שאנחנו לא נפגשות? שאני לא רואה אותך. מה את עושה עכשיו? אולי בזה הרגע גם את כותבת עליי? על התקופה הרחוקה שלנו. את כותבת שאת מתגעגעת. אולי ממש עכשיו את אוחזת בפלאפון שלך, מחפשת אותי בספר הטלפונים שלך, ונחה על שמי על הצג. ואת בטח מהססת אם להתקשר, ואולי רק לשלוח הודעה? ואני מתפללת שתתקשרי או תשלחי.מה שיהיה הכי נוח לך. את חושבת עליי לפעמים? בתקופה כזאת שהגעגוע אלייך גובר ואת לא יוצאת מראשי, אני מנסה להבין איך הכל התחיל, איך איבדנו את הקשר שנדמה היה כל חזק. ואני לא יכולה שלא להאשים את עצמי. על שלא החזרתי לך הודעה, וסירבתי לבקשתך לראות אותי. אני מנסה לחזור לאחור, להבין את עצמי, איך יכול להיות שהייתי כל כך מנותקת ממך כשעכשיו אני מרגישה כל כך מחוברת אלייך. זה בא לי בתקופות, הגעגוע אלייך. ונדמה שזאת תקופה ארוכה מדי. שאלות שלא מרפות, געגוע שלא עוזב אותי. ואהבה שקטה שעדיין נחה בי.