שאלות

מישהי1631

New member
אני לא חותרת לאבחנה

אבל תוהה איך אפשר לעבור שנים רבות כל-כך של מריבות ודחייה. כפי שכתבתי, לא יתכן שכולם רעים ורק אני בסדר. גם בשביל מישהי עם דימוי עצמי נמוך המצב החברתי שלי הוא TOO MUCH.
עברתי כל מיני טיפולים פסיכולוגיים בימיחיי. לא רציפים בגלל חוסר כסף. כשהיה לי מטפל/ת המצב שלי היה טוב יותר. במיוחד אני חייבת למטפלת אחת מקסימה, שכבר לא בינינו. אלמלא היא, הייתי נשארת רווקה זקנה.
 

אופירA

New member
מנהל
אין לך מה לתהות - התשובה ברורה: יש לך בהחלט בעיה רצינית

ובכלל לא חשוב איך קוראים לאמא שלה.
ברור שלא כולם רעים וקשרו קשר נגדך. ברור שיש לך בעיה רצינית מאוד שהיא שלך בלבד ולא של אף אחד סביבך. אפילו לא של ההורים שלך.
נולדת איתה, אימצת אותה, היא נדבקה אלייך - זה לא משנה. היא שלך לגמריי.

גם לי זה היה ברור. ולא הייתי צריכה הרבה שנים כדי להבין את זה. בבית הספר היסודי הבנתי את זה. אם יש לך בעיות עם כולם, יש לך בעיה עם עצמך.
מכאן והלאה הבירור היה: איך אני פותרת את הבעיה שלי. אני. את הבעיה שלי.
ועם כל הכבוד לך, דימוי עצמי נמוך ושנאה עצמית כמו שלך זה מצב ששום בעיה חברתית אינה טו מצ' בשבילה. זה מצב שיכול לגרום לכל אסון הכי גרוע שבעולם, ולבעיות החברתיות הכי גרועות שקיימות בחלד.

אז נפטרנו מבעיית האבחון, וכעת ניגש לטיפול.
אני לא חושבת שהדעה של אחותך על הפסיכיאטר היא סיבה לשבת בבית בלי טיפול ולדקלם מנטרה "נפנפו אותי מקופ"ח". אני חושבת שכן צריך ללכת לאותו פסיכיאטר, וכן צריך לשכנע אותו במצב האמיתי שלך (כי בפעם הקודמת שהיית אצלו בכלל לא דיברת איתו על מצבך, אלא על הבעיה החברתית שלך!!!). ולדעתי תופתעי שהוא לא כל כך נגד תרופות נגד דיכאון כמו שחשבת.
מה עוד שבשביל תרופה נגד דיכאון את בכלל לא צריכה פסיכיאטר. את יכולה ללכת ישר לרופא המשפחה ולקבל ממנו שלל תרופות נגד דיכאות מתאימות לנסותן. את זקוקה מאוד לעזרה הזו, לדעתי, כי את מאוד בדיכאון, והדיכאון שלך מכתיב לך ייאוש על כל פיפסון זעיר, כמו "כמעט קבעתי תור, ואז נזכרתי ש... ואחותי אמרה ש...". (וזהו, מכאן הפיתרון היחיד הוא לשבת בבית ולדקלם מנטרה: "נפנפו אותי מקופ"ח").
מהפסיכיאטר את צריכה רק הפניה לטיפול פסיכולוגי בגלל בעיה נפשית רצינית, ולא קבוצת תמיכה לבעיה חברתית.

חוץ מזה שבמקרה הכי גרוע בעולם, אפשר לדרוש פסיכיאטר אחר. ללכת למסגרת חינמית אחרת. ראבאק, יש כל כך הרבה פתרונות כדי לא לשבת בלי טיפול!!!
אבל לא, הדיכאון שלך אומר לך: ייאוש, על כל מכשולון זעיר (אחותך אמרה) ייאוש. ובכלל יש לך בעיית שחור לבן שאינה ניתנת לריפוי, פגם מולד כגון רגל כרותה שאי אפשר לתקנו, ולכן לא תוכלי להתרפא, תוכלי רק לשבת בבית ולבכות על מר גורלך.
אז זה דיכאון, זה שקרים של דיכאון, ולכן לדעתי כדאי לך מאוד לקחת תרופה נגד דיכאון (ולחפש כמו כולנו בעקשנות את זו שתעזור לך, כי אולי הראשונה לא תעשה את זה!)

בפורום דיכאון יש אחת בשם שיר עם דיכאון אחרי לידה, כדאי לך מאוד לקרוא את התגובה שלי אליה, שמספרת לה על השקרים של הדיכאון.
 

מישהי1631

New member
תודה לכול המגיבות,

על התגובות הארוכות והמושקעות.
אני אגמור עם הבחינה (זה לא רחוק) ואנסה פסיכיאטר אחר. יש סניף של משרד הבריאות שאחותי אמרה שהוא טוב.
עד כה חששתי לגשת, כי לא קובעים שם תורים ונכנסים לחדר. באים בלי תור, עוברים מזכירות ולא היה לי נעים. ואם אפגוש שם מכרים? אני גרה באותה עיר כול חיי, עובדת במקום עם הרבה קהל ויזהו אותי?
והבן של הפסיכיאטר המומלץ בדק את התזה שלי... עולם קטן.
אבל בלי תירוצים. אני אעשה את זה.
 


 
מישהי, היי, אני דווקא חושבת ש

כן יתכן ש"כולם רעים ורק את בסדר".

לא במה שקורה לך אולי היום בחיים.

אבל בטח בחיים הגרעיניים שלך.

ראינו דוגמאות אינסוף כאלה לאורך ההסטוריה שהרוב טעה והמיעוט צדק. הדוגמא הכי בולטת היא כמובן הנאצים.
אבל גם במסגרות קטנות ומשפחתיות זה קורה. גודית לואיס הרמן בספרה "טראומה והחלמה" מדברת בדיוק על זה. על ההכחשה של הסביבה, על שיתוף הפעולה עם התוקפן, ועל האשמת הקורבן.

נראה לי שאת ילדותך צילמו עם צלופן ורוד, ולכן כך היא גם שמורה בזכרונך. אבל את הרי יודעת יותר טוב. את כל מה שלא צולם.

אני בעד שתשיגי עזרה מכל מקום ומאיפה שאת רק יכולה.
את אישה עם כוחות אדירים - גם להיות חולה, גם לעבוד, גם ללמוד.
מן הראוי שמישהו יושיט לך יד.

זאת דעתי.
הלוואי שתמצאי.
 
למעלה