שאלות

[מישהי1631]

שאלות

לאור דברים שקראתי כאן, והרהורים שלי, מהעבר ומעכשיו, אני תוהה אם הקשיים החברתיים שלי הם מהסוג האורגני, (מלכת השלג ציינה שיש דבר כזה).
אני בת 57, ולא יתכן שמילדות אנשים לא סובלים אותי ומתרחקים ממני ללא סיבה. לא יתכן שכולם רעים ומגעילים. ציינתי כאן שההורים שלי סיפרו לי איזו תינוקת וילדה קשה הייתי. ואיזה תענוג היה כשאחותי נולדה, לעומת הסבל שחוו ממני.
אני תוהה אם אפשר וכדאי לעשות אבחון בגילי המופלג. מצד אחד, אני לא בטוחה שאני רוצה לדעת. אולי המימצאים ידכאו אותי עוד יותר? ומצד שני, אולי אקבל עזרה מתאימה? אפילו, רחמנא ליצלן, תמיכה? להבהיר, אני לא חותרת לקבלת כסף או רחמים, אני עובדת ורוצה להמשיך לעבוד מישרה מלאה. אבל אם אני סובלת מקשיים שכל-כך מקשים על חיי ועל משפחתי, גרמו לקשיי פרנסה וחוסר התקדמות בעבודה בעבר והיום, והמשפחה המורחבת שלי זרקה אותי לכול הרוחות - יש דרך לקבל עזרה?
למי פונים? בריאות הנפש? (סניף אחד שלהם נפנף אותי, זה של קופ"ח). לפנות דרך משרד הבריאות? לרווחה? מה זה סל השיקום שאתן מדברות עליו? הליווי והחונכות?
תודה

 

[מישהי1631]

הוספה

ואני לא בטוחה ש"הכול מהבית ומההורים" ואלמלא ההתנהגות שלהם הייתי מלכת הכתה. אני חושבת שזה שילוב של דברים - נולדתי חריגה והורי לא תמכו. אני מחזיקה מדעה, לאור ניסיוני וממה שראיתי סביבי רבות, הורים אוהבים את ילדיהם רק אם הם מוצלחים. (אני לא כזאת לילדי!!) כדי להתקבל למשפחה, הגרעינית או המורחבת, צריך לעבור "בחינות כניסה", שהן קשות יותר מהנדרש בעבודה או בחבר'ה בתנועת הנוער. ואם אתה לא מוצלח - אתה לא מתקבל.

 

[Mלכת השלג]

זה הניסיון שלך מהמשפחה שלך, או ממשפחות דפוקות אחרות

זה לא הופך את הדברים לנכונים יבור כלל האוכלוסייה, לשמחתינו.

 

[Mלכת השלג]

בקצרה בינתיים

כיוונתי בדבריי להפרעות תקשורת למינהן. אף אחד לא יכול לאבחן על גבי האינטרנט, אבל ממה שאת מספרת, את יורה בכיוון הלא נכון. גם אם קיימת הפרעה כלשהי, ואני מאד בספק, היא הגרעין שעליה נבנתה שנאה עצמית שהיא לבדה יכולה לגרום לשלל בעיות חברתיות.

התקשרות לא בטוחה בין ילד להוריו נוטה לשחזר את עצמה גם באינטראקציות אחרות. אנשים מגיבים להפגנת חולשה, סרבול, תובענות, זעם, חוסר ביטחון ועוד ועוד.
זה משהו שניתן לעבודה פסיכולוגית בלי קשר לאבחון.

אבחון אמנם יכול לזכות אותך בטיפול חינמי, אבל כך גם אבחון של דיכאון מג'ורי. אם את בשום אופן לא יכולה להרשות לעצמך טיפול אחת לשבוע, הייתי מבקשת חוו"ד פסיכיאטרית שניה - אולי פסיכיאטר אחר כן יאבחן דיכאון וזו אבחנה המזכה בטיפול.

אבל המפתח טמון במיגור השנאה העצמית, עליה בביטחון העצמי וראיית עצמך כבעלת ערך.
בתור אחת שסבלה מאותם קשיים בדיוק, וכיום נמצאת במקום הרבה יותר טוב, כל כך הייתי רוצה שתאמיני לי. כל כך כל כך.
סליחה על הניסוח הקלוקל, קצרה בזמן כרגע.

 

[שחר חרישי]

זה באמת משנה?

אם הכנסתי עוגה לתנור וטעיתי בכיוון החום, זה באמת משנה אם קודם לכן גם הכנסתי כמות שגויה של אבקת אפיה ? העוגה נהרסה, והיתה נהרסת בין כה וכה.
לפי המעט שכתבת על יחסם של הורים אליך, נראה שלא היתה לך חווית התקשרות בטוחה. וזה גורם נח כך קריטי בעיצוב האישיות, שזה לא ממש משנה אם בנוסף יש לך קושי מולד כלשהו בקריאת קודים חברתיים וכדומה. גם אם לא היה שום קושי מולד כזה חוויות ההזנחה והפגיעה הרגשית בילדות היתה גורמת לו להיווצר.
בקשר למה אפשר להרוויח לפניה לביטוח לאומי להכרה בנכות נפשית - אשאיר את הבמה לאופירה. אבל אם את עובדת משרה מלאה וממשיכה לעבוד באופן תקין, ייתכן שזה מראש ישמור את הקרקע מתחת לרגלי התביעה שלך. (וסל שיקום ניתן רק למי שהוכר כנכה ע"י ביטוח לאומי ).

 

[אופירA]

אין פה עילה לנכות ברגע שאדם עובד ומתפרנס

ואין צורך בסל שיקום בכלל. שירותי סל שיקום לא דרושים כאן.
אין פה צורך בתעסוקה נתמכת או מפעל מוגן, לא בדיור מוגן, לא בחונכות ולא בסומכות (שירותים אלה אפשר לקבל גם ממחלקת הרווחה העירונית), לא בלימודים ולא בשיקום.
אני כבר אמרתי 7 פעמים מה צריך לעשות, בפשטות. אבל כשיש העדפה ברורה להמשיך לדקלם את המנטרה של "נפנפו אותי מהסניף בקופ"ח" - אין לי עילה להגיד פעם שמינית מה צריך לעשות.

 

[שחר חרישי]

זהו, גם אני חשבתי ככה...

 

[מישהי1631]

מה לעשות, לחזור לפסיכיאטר של קופ"ח?

כמעט עשיתי את זה. קבעתי תור, ואז נזכרתי שהוא מתנגד שאקח תרופות נגד דיכאון כי לדעתו לא צריך שום תרופה. בנוסף, אחותי אמרה לי שהוא לא משהו. חששתי ללכת אליו ושהוא ירשום במחשב שאין צורך בתרופה, משם לרופא המשפחה, ואני ארגיש זוועה.
ולגבי ההורים - אחותי גדלה באותו בית. (אמנם נולדה אחרי לתנאים אחרים, ובכול זאת). מאז ומעולם היו לה חיי חברה משגשגים. חבר'ה מקיר לקיר. אז רק אני זכיתי בהתקשרות לא בטוחה?
אולי מלכתחילה "לא מצאתי חן" בעיני הורי, והיא כן. כי היא מוצלחת וחברותית ואני עושה צרות. ועד היום - בכול מקום מחבבים אותה ואותי לא.

 

[Mלכת השלג]

התפניתי, אז מרחיבה

לפני שאת פונה לפסיכיאטר, את צריכה לחשוב מה את רוצה להשיג בפניה. תרופות? למה?
תפקיד התרופות הוא "להרים" את מצב הרוח כדי לאפשר עבודה פסיכולוגית, כי במצבים בהם האדם מדוכא מאד, ונלחם על התפקוד הבסיסי ביותר, אין לו כוחות נפש לעבודה פסיכולוגית, שחלקים ממנה עשויים להיות קשים ומציפים.
לכן כשהפסיכיאטר אומר לך שאין צורך בתרופה הוא לא עושה זאת כי הוא דורש רעתך אלא כי אין תרופות המטפלות בקשיים חברתיים או מעלות ביטחון עצמי או מונעות ממך להתפרץ בזעם כשאת לא מקבלת את מה שאת רוצה.
הסיבה לפנות לפסיכיאטר ולבקש בדיקה חוזרת(או לבקש חוו"ד שניה מפסיכיאטר אחר) היא קבלת אבחנה של דיכאון קליני, שהיא אבחנה "די-אס-אמית" המזכה בטיפול חינמי ע"פ הרפורמה. את מספרת כאן על ערך עצמי נמוך מאד, מחשבות אובדניות ועצב עמוק כך שלא מופרך שתזכי באבחנה זו(יש כמובן גם קריטריונים נוספים)
האבחנה היא רק המפתח לקבלת הטיפול החינמי. זה יכול לעזור לך, אבל שימי לב שהוא מוגבל במספר המפגשים וכן - קיים תיוג, כי האבחנה תופיע בתיק הרפואי שלך בחלק של האבחנות - בדיוק כמו שבתיק הרפואי של הבן שלי רשום
Emotional disturbances - childhood כי כך הנוירולוג שאבחן את הפרעת הקשב שלו כתב, לצד אבחנת ה ADHD.

אז את יכולה לפנות לכיוון הזה, כמו שאת יכולה לבטל את חדר הכושר ,ריקודי העם
והספרית כדי להעלות את תדירות המפגשים עם הפסיכולוג.
אבל מה שלא תבחרי - הכל תלוי בך. אם את לא מתחברת לפסיכולוג, ולא נותנת לו את האפשרות להשפיע עלייך, לטוב ולרע - את יכולה גם ללכת שלוש פעמים בשבוע ומצבך לא ישתנה.

כן, התקשרות לא בטוחה גורמת לבעיות חברתיות. כן, בהחלט יתכן שהורים יתחברו לילד אחד יותר מלאחיו ולא ישכילו לטפל בכך. זה קורה לא כי הילד פגום - סגנון ההתקשרות נקבע בגיל צעיר מאד - איזו חיה חברתית אחותך היתה בדיוק בגיל הזה? ניהלה שיחות טלפון סוערות עם חברות מהמעון תוך כדי חיסול בקבוק מטרנה? יצאה למסיבות בחיתול ורוד עם נצנצים? את קולטת את האבסורדיות בדברייך?
בגן של הבנות שלי היתה משולבת בשנה שעברה ילדה עם תסמונת דאון. לאיזה יחס את חושבת שהיא זכתה מהוריה? אני אומר לך - חום, רכות ודאגה בלתי פוסקת לצרכיה, כי כך בדיוק הורים טובים נוהגים!
נראה לך באמת שביציאה מהרחם יש סלקטור המחלק את הילדים לפגומים ותקינים? לכל ילד יש חוזקות וחולשות וההורים צריכים לתת מענה גם לחוזקות וגם לחולשות כי הורות לא מסתכמת בטיול ברחובות העיר עם עגלה מפונפנת ושוויץ לשכנים!
עבור בני הבכור, המאבק בין הרצון לאינדיווידואליות וייחודיות לרצון להשתייכות מהווה חלק מאד גדול מתהליך הגדילה שלו לאדם עצמאי. זה מתבטא בשלל מצבים, חלקם מתסכלים עד כדי תלישת שערות. זה לא הופך אותו לפגום! הוא לא בא לעולם כדי לרצות אותי או את אביו או את המורה...
עבור ביתי - וויסות רגשות הוא עניין קשה. רגשות כמו כעס ותסכול מתבטאים בהתפרצויות לא פשוטות. זה לא הופך אותה לפגומה! למדנו להכיל את זה ולעזור לה, והצוות בגן למד להכיל את זה ולעזור לה ואוהבים אותה על שלל תכונות האישיות שלה, כולל הפחות קלות לעיכול...
ואחותם העדינה, שצריכה המון חום ותחושת ביטחון, שלוקח לה זמן להפשיר ולהתחיל להנות במקומות חדשים, שלא מעניין אותה להיות מובילה חברתית אלא לשחק עם החברות הקבועות והאהובות שלה ולוותר להן הרבה - צריכה מענה לצרכים שלה ועידוד לעמוד על שלה - ולא שידחפו אותה להיות משהו שהיא לא!

זוהי הורות מודעת. יש אנשים שזה בא להם טבעי, בלי לחשוב, יש אנשים שאינטואיטיבית יעשו הפוך ממה שההורים שלהם עשו, יש אנשים כמוני, שלומדים כל הזמן, ויש אנשים כמו ההורים שלך ושלי ושל שחר ואופירה ועוד הרבה פה - שישחזרו את היחסים הקשים מבית הוריהם בהורותם הם (סגנון התקשרות נוטה להיות מועבר מדור לדור)
בכל מקרה, את לא אשמה, לא נולדת פגומה, וגם אם היית בכיינית ולא ירדת מהידיים, גם אם חלית הרבה, או סבלת מכאבי בטן, או לא נתת לישון בלילה או וואטאבר, תפקיד הורייך היה להתמודד עם זה ולא להשליך עלייך את הפנטזיות שלהם על תינוקת מהפירסומות שישנה לילות רצופים ובשאר הזמן שולחת חיוכים לדודות, כזו שתתקן את הסדקים מילדותם שלהם.
את בסדר גמור, כולנו אומרות לך את זה שוב ושוב.
ואם תבחרי להאמין לנו, ולפסיכולוג ולפסיכיאטר שאומרים לך שלא רואים בך שום פגם, אם תבחרי לקחת את הצד המאיר שלנו ולא את צד ההורה הפנימי האפל שלך, מצבך ישתפר בהרבה.
לאט ובהדרגה, אבל ישתפר.

 

[שחר חרישי]

אין, מלכת ה, קרעת אותי עם החיתול ורוד ונצנצים...

חיסול בקבוק מטרנה ...
רק שכחת לציין שזה חיתול מיני.

ואני לגמרי מסכימה עם כל מה שכתבת כאן למישהי.

 

[Mלכת השלג]

 

[מישהי1631]

את אימא טובה מאד, מלכת השלג

ואני חשבתי שנים רבות שיש לי הורים נפלאים. (נכון שהם היו בסדר, לא היכו, טיפחו אותנו , קנו מתנות ושלחו לחוגים. לא עברתי חלילה התעללות). הם ניסו להיות טובים ככול יכולתם. זה מה שהם ידעו.
משך שנים לא חשבתי שמשהו לא בסדר בעובדה שחטפתי מכות בגן משך שנתיים, כולל מעוזרת הגננת, ואיש לא נקף אצבע.
שלא היה לי חדר משלי עד שעזבתי את הבית, ולמדתי לבחינות בסלון. החדר היה של אחותי.
ושלא נתנו לי להתאמן בנגינה. הורים בדרך כלל רודפים אחרי ילדיהם שיתאמנו, אצלנו הפוך - כמה שפחות, ושקט, די כבר עם האימונים האלה. (אולי אם הייתי מוכשרת זה היה שונה).
שבשנות התיכון ישבתי בימי שישי בבית ואחותי והורי יצאו לבלות עם חברים. לאיש לא היה אכפת.

 

[Mלכת השלג]

את יודעת איך אומרים "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו.

המשפחות האומללות, אומללות כל אחת בדרכה"
איך אני יודעת שהורייך לא היו טובים דיים? כי הורה טוב לא אומר לילד שלו שעליו להודות לו שלא שלח אותו למוסד. הורה טוב לא מספר לילדו שהיה ילד איום ונורא. הורה טוב לא מתעלם מקשיים של ילדו אלא מנסה לעזור לו. הורה טוב לא צריך שבתו תתחנן אליו שייקח אותה לרופא כי המחזור שלה פסק!
והם עשו עבודה מצויינת כי כל כך הפנמת ואת כל כך מזדהה עם דמות הילדה הפגומה...
נסי להעביר בראש את המטפלים שהיו לך לאורך השנים. מה היה במטפלים או בטיפול שעזר לך?
מטרידה העובדה שלא נקשרת למטפל, שאת מסוגלת לומר על דבריו "אז הוא אמר" (אצלי, כבר מהפגישה השלישית בערך, היה ברור לי לדעתה עלי יש משמעות)
כדי שהטיפול יעבוד צריך לתת לטוב להגיע אלייך ואם כלום לא מחלחל ייתכן וצריך להחליף מטפל, אולי מישהו אחר יוכל להגיע אלייך. זה כמובן תלוי גם בך והיכולת שלך להתמסר למטפל ולטיפול, לתת ליחסו המיטיב להלחם בהורה הפנימי האדיש והמנוכר שלך.

 

[שחר חרישי]

מישהי יקרה, תמקדי את הצורך שלך.

ואז אפשר יהיה לחשוב מה עושים כדי לקבל עליו מענה.
כרגע, ממה שאת כותבת, נשמע שיותר משאת רוצה עזרה אמיתית, מה שאת הכי רוצה לקבל זה הסבר, צידוק. משהו שישים את הכל במקום ויתן לו פשר. אני צודקת? את מדברת על הצורך באבחנה שתאשר לך שמשהו בך כביכול "פגום", ותגדיר בדיוק מה. וכך יהיה לך שם שאפשר לאחוז בו כשרוצים להסביר למה הדברים הם כפי שהם נראים. "אה, ברור שמעולם הסתדרתי עם אלה ואלה, הרי אני (שם האבחנה)". "ברור שלא הצליח לי, עם (שם האבחנה ) נורא קשה להצליח בזה!"
אני בכיוון? הבנתי נכון את הצורך שלך?

אם כן, אז השאלה היא אם את לא מייחסת יכולות מוגזמות לכלי האיבחון של הפסיכולוגיה והםסיכאטריה ולעצם ההגדרות והאבחנות שלהן.
אבחון פסיכיאטרי מגדיר בד"כ מצב נתון בזמן נתון, עפ"י כלי הערכה שאינם מדויקים (זו לא מדידה של גובה משקל ולחץ דם ), וניתנים לפרשנות המורים. שהיא פרשנות אינדיבידואלית. זה לא מה שיתן לך את ההסברים שאת זקוקה להם. אותם תוכלי לקבל לא האבחון - אלא דווקא בטיפול תוכלי להבין טוב יותר את עצמך ולעשות סדר הדברים
איך היתה החוויה הטיפולית שלך עד כה?

 

[שחר חרישי]

המורים=המעריך ותוספת:

אני מאמינה שדווקא במסגרת טיפול תוכלי להבין טוב יותר את עצמך כאדם שהוא יצור דינמי, שמגיב לסביבה, שמתפתח כתוצאה ממגעים עם הסביבה, שלומד, שמשתנה. שיש לו צרכים מסויימים, קשיים מסויימים ויכולות מסויימות, ומערך נפשי שכולל אותם ושכל הזמן נמצא בדיאלוג הזה עם הסביבה. ולא (כמו עכשיו ) כסוג של חפץ, כדבר סטטי שהוא או "שלם" או "פגום" - כך נוצר וכך נשאר. ראיה יותר שלימה של עצמך תעזור לך גם להרגיש יותר שלימה.
ובגלל זה אני חוזרת שוב לשאלה: איך חווית את הטיפול שהיית בו? מה קיבלת ממנו?

 

[Mלכת השלג]

יצור דינמי המגיב לסביבה מול חפץ פגום או שלם. כ"כ מדויק.

 

[הקוסמת הורודה2]

 

[תמר דגן 1]

אבחון או טיפול?

שלום לך מישהי,

מצוקתך רבה, וזועקת לעזרה.
אני סבורה כמו הרוב כאן, שמה שאת זקוקה לו הוא טיפול,לא אבחון, ולא סל שיקום.
על מנת לקבל טיפול דרך קופת החולים, יש אמנם צורך באבחון, אבל המטרה שאת צריכה להציב לעצמך היא איך לקבל טיפול פסיכולוגי טוב, לפחות פעם בשבוע, ולא איך לקבל אבחנה. אחר כך כמובן, איך את נותנת אמון במטפל ובתהליך שינוי.
אם אינך סומכת על הפסיכיאטר אליו הופנית, נסי להגיע לאחר. לשכנע במצוקת תפקודך, לא בהסטוריה שלך.
מגיע לך לחיות טוב יותר, וכמאמינה גדולה בתהליכי שינוי, אני מאמינה שגם את יכולה.

 

[הקוסמת הורודה2]

נכון מאוד הרשי לי להוסיף

שמעבר לחיפוש הסברים את פשוט רוצה הכרה כי את חשה וחווה את המציאות הרגשית שלך כדחויה כמעט לכל אשר תלכי ומהבחינה הזו טיפול יותר משתלם כי שם המוקד הוא את וכל עולמך הפנימי יזכה להכרה ואישור

 

[מישהי1631]

תודה רבה תמר, אעשה זאת