על שיטת המושבעים
באופן עקרוני קבלת החלטה משפטית נעשית בשני שלבים: ראשית יש לקבוע את העובדות הרלוונטיות, ואחר כך יש ליישם את הדין לגבי העובדות. באופן עקרוני, בשיטה השיפוטית נעשה הדבר במאוחד על ידי השופט. בשיטת המושבעים, השופט מסביר למושבעים את המשמעויות המשפטיות השונות של הקביעות העובדתיות ושולח אותם לקבוע את העובדות בעצמם, ולחזור עם ההחלטה המיישמת את ההדרכה המשפטית שקיבלו על ידי השופט.
 
קביעת העובדות נעשית על ידי שמיעת עדים שמעידים ומסבירים את מה שראו. בחלק גדול מהמקרים בא עד אחד ומעיד שדבר מסוים קרה באופן מסוים ובא עד שני ומעיד שהדבר לא קרה כלל או שקרה בדרך אחרת, ומי שצריך לקבוע את העובדות צריך להחליט אם הוא מאמין לראשון, לשני, או בחלק לזה ובחלק לזה. הכלים לעשות את זה הם ההתרשמות מהעדות, שנצרפת בחקירה נגדית על ידי הצד שלא הביא את העד, מהעד עצמו, מהתאמת הדברים לעובדות אחרות שהוכחו ולניסיון החיים. הכלים האלה הם כלים שלא לומדים אותם בפקולטה למשפטים אלא הם נרכשים כחלק מניסיון החיים, ומשמשים גם לצרכים שאינם משפטיים.
המאמינים בשיטת המושבעים טוענים שאין יתרון בשימוש בכלים אלה לשופט מנוסה על פני האדם מן הרחוב, וודאי שלא על קבוצה שצריכה להגיע להחלטה פה אחד, על ידי דיון ושכנוע פנימיים. למעשה לשופט עשויה להיות דעה קדומה, דווקא בגלל הניסיון שלו (רוב הנאשמים שנשפטים הם אשמים ולכן תהיה לו נטייה להניח שגם הנאשם שבפניו הוא אשם). חסידי השיטה השיפוטית יבואו ויגידו שיש לניסיון ערך רב בדבר, ושיש יתרון לכך שניתנת על ידי השופט החלטה מאוחדת שבה הוא צריך לנמק איך הגיע למסקנותיו. חוקרים של מערכות משפט אינם מגיעים למסקנה חד משמעית מה השיטה העדיפה.
היסטורית, לשיטת המושבעים יש הצדקות נוספות שקשורות לעובדה שהשיפוט בעבר היה בידי המלך או נציגיו - הוספת מושבעים שהם בני מעמדו של הנאשם מקטינה את החשש משימוש במשפט לשם רדיפה פוליטית.
 
בישראל אין מושבעים כי האנגלים חשבו שמושבעים צריכים להיות אנשים מתורבתים (במיוחד אם חלילה יצטרכו לדון בעניינים שנוגעים לאזרחים בריטיים) ולא ילידים ערבים או יהודים, אז הם יצרו מערכת שיפוטית ללא מושבעים. מערכת המשפט הישראלית, אף שהשתנתה בדברים מסוימים במהלך השנים, עודנה, מבחינה מבנית, במידה רבה, המערכת שנוצרה בשנות העשרים על ידי הבריטים, דבר שמתבטא בתופעות משונות כמו היותו של בית המשפט העליון גם בית המשפט הגבוה לצדק.
