כנראה שיש יותר
אבל כדאי לזכור שישנן גם עבירות שאינן מפוענחות וכאלה (בעיקר קלות) שאמנם מפוענחות אך לא מוגש כתב אישום בגינן או שהוא מבוטל לאחר מכן כך שבכל מקרה אין הרשעה של כל האשמים.
אני חוזר על מה שכתבתי בהודעה הקודמת: בכל מערכת משפט פלילי יש זיכויים של אשמים והרשעות של חפים מפשע. המחליטים בדבר האשמה, מושבעים או שופטים, הם בני אדם ומוגבלים ביכולת שלהם להגיע לחקר מוחלט של האמת. הכללים של המערכת נועדו למצוא את האיזון המתאים בין השגיאות האלה.
העדיפות של מניעת הרשעות שווא היא גישה שמקובלת בכל מערכות המשפט המתקדמות. בואי נסתפק בהשוואה בין הנזק שגורם זיכוי שגוי לזה שגורמת הרשעת שווא: זיכוי שגוי לא גורם נזק ישיר - האדם שמזוכה רק מרוויח ואין אף אדם אחר שנפגע כתוצאה מזה שהוא אינו נענש. נגרם נזק עקיף - סיכוי יותר קטן להרשעה עלול להביא לעליית הפשיעה. הסיכון הזה מתפזר על כל האוכלוסיה - אף אחד לא יודע אם הוא ייפגע מעבירה, וודאי שלא שדווקא מעבירה שקרתה בגלל העלייה בפשיעה. מה הנזק שנגרם כתוצאה מהרשעת שווא? בראש ובראשונה יש אדם שנענש על מעשה שלא עשה. עיזאת נאפסו הורשע בבגידה וריצה יותר משבע שנות מאסר עד שהעונש הוקטן בעסקת טיעון לשנתיים על עבירה קלה בהרבה. עמוס ברנס הורשע ברצח וישב בכלא שמונה שנים וחצי. לימים זוכה במשפט חוזר. כמובן, זמן שאדם ישב בכלא אי אפשר להשיב לו - לכל היותר אפשר לפצות אותו בכסף - שבא על חשבון כל תושבי המדינה. על טעות שהביאה להוצאה להורג אי אפשר אפילו לפצות בכסף (זה כמובן פחות רלוונטי לישראל שבה לא נהוג עונש מוות אך אזכיר פה את מאיר טוביאנסקי (למרות שקשה לקרוא למה שקרה שם משפט)). לא רק זאת, אם עמוס ברנס לא רצח את רחל הלר ז"ל - מי כן? ואם רומן זדורוב, סולימן אל עבייד או משה עזריה אינם רוצחים (ואני לא אומר שזה המצב) אז רוצחיהם של תאיר ראדה, חנית קיקוס וישראל נולמן ז"ל הולכים חופשי - בדיוק כמו בזיכוי שגוי.
 
מכל הכללים של המערכת שבאים לצמצם הרשעות שווא החיסיון בין עורך הדין ללקוח הוא יעיל. הוא לא שולל מהתביעה שום כלי שיש לה כדי להשיג הרשעה (שהרי ממילא היא לא צריכה לבנות על זה שהנאשם יספר לעורך הדין שלו אלא להוכיח את האשמה בכוחותיה שלה) והוא מאפשר שימוש חופשי בכלי החזק ביותר שיש למערכת נגד הרשעות שווא - הסניגור. (אגב, יש לכלל הזה שהוא הרבה יותר רחב מהנושא שאנחנו דנים בו גם מטרות אחרות). המשפט הפלילי בישראל (ובמדינות המשפט המקובל בכלל) מבוסס על מערכה דו צדדית שבה מצד אחד המדינה המיוצגת על ידי תובעים מנוסים אשר זאת עבודתם הקבועה, והם חלק ממערכת מאורגנת ומנוסה, הנתמכת על ידי המשטרה לצורך איסוף ראיות וניתוחן, ומתוקצבת היטב ומהצד השני הנאשם, שבדרך כלל צריך לממן בעצמו את הגנתו ואת השגת הראיות, כשהוא אדם פרטי ואינו מכיר את המערכת או את הכללים, וככל הנראה מעולם לא חקר בחקירה נגדית. יש מימרה ש"עורך דין שמייצג את עצמו יש לו טיפש בתור לקוח" - לא כל שכן כשמדובר במי שאינו עורך דין. הסניגור הוא הנשק הטוב ביותר להציג את טענותיו של הנאשם. לצורך זה הוא צריך את אמונו המוחלט של הלקוח שיידע שמה שהוא אומר לו לא ייצא החוצה, אלא אם זה לטובתו.
 
אגב, כדי להרגיע אותך, אין הרבה אנשים שמזוכים למרות שלו היו מחייבים את הסניגור לדווח על הודאה של הנאשם בפניהם היו מורשעים. ראשית, כבר ציינתי שיש איסור על העדת עד שקר במודע. זה חל גם על הנאשם. כלומר אין אפשרות להעיד את הנאשם במצב כזה. לסניגור שמצוי במצב כזה יש רק שלוש אפשרויות - 1. להתפטר מייצוג 2. לשכנע את הלקוח להודות באשמה (בהסדר טיעון או בלעדיו) 3. לנהל משפט ללא עדות הנאשם - בדרך כלל דבר קשה ביותר, שכן אי העדת הנאשם מתפרשת כסיוע לראיות התביעה.
מעבר לזה, באופן כללי, שיעור הזיכויים במשפט פלילי הוא לא גדול בכלל. בישראל, חלק גדול (בערך שני שליש מהתיקים) נגמרים בהודאה (בהסדר או בלעדיו) חלק גדול מהתיקים האחרים נגמר בביטולם מכל מיני סיבות (חזרה של התביעה מכתב האישום, עיכוב הליכים, מות הנאשם, היעלמות שלהנאשם, קבלת טענות מקדמיות של הנאשם). מתוך האחוזים הבודדים שמגיעים להחלטה שיפוטית מלאה לגבי אשמה כשבעים אחוזים מסתיימים בהרשעה.
