שאלות

[אמביוולנטיות]

שאלות

כתבתי פה לפני כמה זמן הודעה חד פעמית. והלכתי. ההודעה הזאת הולכת להיות דומה. גם הפעם אשאל שאלות ואחריהן סביר להניח שאחזור לשקט של העולם שלי.
אז אפתח ואגיד מראש שאבין אם אף אחת לא תרצה לענות על השאלות, זה כלל לא מובן מאליו להחליט לשתף מישהי זרה בתהליכים האישיים שכל אחת עוברת.
מאז הפעם הקודמת שהייתי פה החלפתי טיפול. זה לא שינה שמיים וארץ, אבל זה נתן לי הזדמנות להתחיל מחדש. רוב הקלפים מונחים כרגע על השולחן. ולי יש את הבחירה איזה קלף לקחת. זה גורם לי לתהות על הבחירות שלכן.

אני כרגע אוכלת. מתפקדת. לא פוצעת. לא מצמצמת. שומרת על ספורט מתון... אפשר לומר שהסימפטומים במצב מאוזן יחסית. אבל מבחינה מחשבתית המחשבות שלי מאוד חולות, ולפעמים אני מרגישה שהן הופכות ליותר חולות ממה שהיו כשהייתי סימפטומית.
אז אני שואלת איך אתן מצליחות (אם בכלל) לגשר על הפער הזה?
אתן מרגישות/מאמינות שלפער הזה יש יכולת להצטמצם?
מי מכן שנמצאת כבר בתהליך החלמה מתקדם...
אלו דברים גילית/הבנת על עצמך שעזרו לך לוותר על החולי?
את מרגישה שויתרת עליו לתמיד? מה מחזיק אותך?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

ברוכה השבה

.

אני מכירה מעצמי ומאחרות את הפער הזה.
אני חושבת שזה חלק מההתמודדות של כל מי שנמצאת בתהליך החלמה. השינוי ההתנהגותי מקדים את השינוי המחשבתי.
למעשה, אני מאמינה שהוא מייצר אותו.
ספר החינוך אומר "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות", כלומר, ההתנהגות מביאה לשינוי בתחושות וברגשות,
וזה גם הרעיון מאחורי המון מהשיטות ההתנהגותיות-בהוויוריסטיות וההתנהגותיות-קוגניטיביות.
בעצם מתבססים שם על זה שכשאת משנה את ההתנהגות שלך לאט לאט גם איך שתרגישי ואיך שתחשבי ישתנה.
הרגשתי את זה על עצמי.
אבל את צודקת שהשינוי איטי והפער הוא לפעמים בלתי נסבל.
צריך לשאת מחשבות מאוד קשות ותחושות מאוד קשות בלי המנגנונים ההתנהגותיים שאפשרו לבטא אותן או להוציא אותן.
אני רק יכולה לעודד ולומר שעם התהליך גם השינוי הזה מגיע לאט לאט.

מצרפת לך קישור בנושא עבודה על חשיבה ותיקון מחשבות. ממליצה לך מאוד להשקיע ולקרוא.
http://www.tapuz.co.il/forums2008/articles/article.aspx?forumid=198&aId=74715
ואני אוסיף גם המלצה לא לברוח מהפורום אחרי ההודעה הזו.
אני חושבת שהפורום הוא כלי תמיכה אדיר, בדיוק לסוג ההתמודדות הזה-
כשיש מחשבות מאוד חולות שמאוד מקשות עלייך, ואת כבר במאבק בסימפטומים ובהתנהגות, וצריכה את העזרה הזו ואת המקום להוציא את המחשבות בדרכים אחרות. אני מאמינה שהפורום יכול לסייע מאוד בדרך הזו, וחוץ מזה- כיף כאן

כך או כך, אנחנו כאן גם לשאלה אחת ב... ולא צריך להתנצל על כך.

 

[levshavur]

לאמביולנטיות אוליי טריגר

שלום לך
אני חושבת שהדבר הכי חשוב שגיליתי את שורש הבעיה ...הבנתי איך הטראומות של הילדות והבגרות המוקדמת השפיעו עליי מאוחר יותר .בגלל שאז לא הייתה לי שליטה משלי וההורים התעקשו לשלוט בי, הרגש היה שרק עם הה"א אני יכולה לשלוט במשהו אחד-בגוף שלי, באכילה...אבל זו כמובן טעות כי כשנכנסים למחלה הזאת קשה לצאת...אני חושבת שגם זה שהבנתי שיש לי אכילה ריגשית זה נתן לי להבין את המנגנון ולעצור אותו בתחילתו...
אני חושבת שוויתרתי עליו לתמיד (יש לעיתים מעידה של כמה ימים או קצת יותר ואחר כך אני חוזרת למצב תקין.) מה שמחזיק אותי זה כל הדברים הטובים שנכנסו לחיים שלי האהבה (אני נשואה כבר שנתיים) הלימודים - שתופסים הרבה מהזמן שלי וימלאו אותי עוד יותר בסמסטר הבא...יש לי חברות, יש לי ידידים אני לא לבד...הפסקתי עם מחשבות אובדניות, הפסקתי עם פגיעה עצמית...אני מקווה שהטוב הזה יישאר כך לעולם...אני מקווה שלעולם לא אפול יותר שוב!!!
לבשה.

 

[חלומותשל אחרים]

הי

כן- הפער הזה יכול להצטמצם.
כבר היו לי שבועיים ממש טובים, גם מבחינת מחשבות וגם מבחינת התנהגות.
ביום ראשון הראש חזר קילומטרים אחורה. אבל אני יודעת שזה הפיך.
איך אני עושה את זה?
אני חושבת שיש לי שני כללים מנחים-
הראשון- להפריד מחשבות מהתנהגות. במחשבות שלי אני לא תמיד יכולה לשלוט. בהתנהגות כן.
השני- משהו שדר' גור אמר לי פעם- התפקיד של מחשבות טורדניות בחיים זה להטריד אותי. כשעולה לי מחשבה של למשל "אני שמנה ולא יכולה לסבול את הגוף שלי" אני עוצרת לרגע ואומרת לעצמי- זו מחשבה טורדנית. התפקיד שלה בחיים זה להטריד אותי. ואז אני משחררת אותה. יש ימים שזה עובד יותר, יש ימים שזה עובד פחות.
חוצמזה- להיצמד לתפריט כאילו החיים שלי תלויים בזה. כי אני יודעת שאם אני מתחילה לצמצם וכו' אני משגעת לעצמי את הגוף. ואני לא רוצה את הרכבת הרים הזו יותר. אני רוצה שקט.

וכמובן- להקיף את עצמך בדברים שעושים לך טוב. מוזיקה טובה, חברים, ספרים ווטאבר עובד בשבילך.