שאלות של גבולות

[דבורי]

שאלות של גבולות

אני מטבעי לא אוהבת גבולות, ולכן גם לא ממהרת לשים לילדי גבולות. למרות זאת השנה נראה שאביחי שמח מדי פעם כשאנחנו קובעים גבולות, ולפעמים אפילו "ממציא" גבולות שלא חשבתי עליהם ("נכון שאת מרשה לי רק XXX?") כל זאת כהקדמה למצבים שבהם כנראה דרושים גבולות, ולא ברור לי מה הדרך הנכונה להגיב. שני מקרים שקרו הבוקר: 1. יצאנו מהבית לפיזור בגן / משפחתון (אביחי לגן והתאומים למשפחתון). בדרך כלל בקטע הראשון של הדרך (עד לחציית הכביש) לפחות אחד מבין התאומים, בדרך כלל שניהם, מעדיף ללכת ברגל ולכן אביחי יכול להתיישב בעגלה. הבוקר שניהם רצו לשבת בעגלה ואף אחד לא הסכים לשבת על אביחי. אביחי נעמד וסירב להתקדם. בסוף הרמתי אותו לכמה מטרים (יש לי כבר התמחות באקרובטיקה של הרמת ילד ודחיפת עגלת תאומים בו-זמנית), ואז הורדתי אותו ומשם הלך ברצון. מצד אחד כנראה הגענו בדיעבד לפשרה מתאימה, מצד שני הרגשתי שאולי הוא היה צריך תגובה יותר עקבית ותקיפה שלי מראש, אם-כי לא ברור מה יכולתי לעשות - אני לא יכולה להכריח אותו ללכת. 2. כשהגענו לגן זה היה כבר מאד באיחור, באמצע הריכוז. בדרך כלל אני מכניסה אותו ותולה בשבילו את תיק האוכל במקום המתאים, הפעם מעגל הילדים חסם את הגישה לשם. ביקשתי ממנו לתלות את התיק בעצמו ורציתי למהר החוצה, אבל הוא התחיל לבכות ולא הסכים. בסוף הילדים זזו ואני תליתי את התיק, ושוב הרגשתי שהייתי צריכה להיות יותר תקיפה אבל לא ידעתי מה לעשות מבלי להפריע עוד יותר לריכוז. אשמח לתגובות.

 

[תּמר]

דווקא בדוגמאות שהבאת, אני לא רואה

מקום לגבולות. במקרה הראשון, צריך להבין מדוע הוא סרב להתקדם, ולהגיע להבנה שכאשר התאומים רוצים לשבת בעגלה - יש להם זכות קדימה מפאת גילם. המקרה השני מאוד מוכר לי מפעמים שבהם אני הלכתי עם הילדים לגן - ולא בעלי. בעלי מביא אותם מוקדם, ובמידה וזו אני שצריכה ללכת, אני לא ממהרת בהתארגנות או פשוט לא מצליחה לזרז את הקצב. כך קורה שמגיעים לגן בזמן הריכוז. הגננות טוענות (ושמתי לב שיש בזה הרבה אמת) שכאשר הילד מגיע בריכוז ולא בזמן המשחק החופשי בבוקר, הוא מרגיש "תלוש" ולוקח לו זמן להסתגל. יש ילדים שמגיבים בבכי, ויש כאלו שלא רוצים להכנס לגן. יכול להיות שלאביחי היתה הרגשה לא נעימה להכנס לגן באמצע הריכוז, שזו אי נעימות גם בגלל ההתחלה מהאמצע, וגם בגלל שכולם מסתכלים עליו. בנוסף לזה - ביקשת ממנו לעשות עוד משהו שהוא לא רגיל אליו, ודי ברור למה היה לו קשה להסכים לזה: לא זו בלבד שהוא מאחר, אלא שהוא גם צריך להפרד ממך בטקס שונה מהרגיל. אני לא בטוחה שיש פתרונות קסם (או אולי, בטוחה שאין). במקרה שאחד הילדים שלי מסרב להתקדם, ואני לא עוברת כביש - אני פשוט ממשיכה ללכת כאילו הוא הולך לידי, ומשתדלת מאוד לא להסתכל אחורה. אחרי כמה זמן, הילד מבין שלא יוכל להביע את מחאתו בצורה כזאת, והוא בא אלי. אולי כדאי להבהיר לו למה את עושה את זה: אנחנו רוצים להגיע לגן לפני הריכוז, או: אמא רוצה להגיע לעבודה בזמן. וכמובן, להביע הבנה לצד שלו - האכזבה מכך שלא יוכל לשבת בעגלה. בעניין גבולות, אני חושבת שצריך להציב אותם - במקום שבהם משהו מפריע לילד, לך או לאחרים (לעניות דעתי, גם הפרעה מסיבות מוסריות, כמו הזקה לאחר ולרכוש, ובעיני כשומרת מצוות - גם כיבוד הורים, לא לאפשר לילד לזלזל או להתחצף להוריו - שיביע מחאתו באופן אחר). בכל מיני שלבים, הילדים בודקים אותנו עד כמה אנחנו עומדים על דעתנו ומנסים להרחיב את הגבולות. במידה והגבולות אותם אנחנו מציבים הם דברים שבאמת מפריעים ולא גבולות מלאכותיים שנוצרו רק על מנת להציב גבול, ממילא נעמוד עליהם ולא נוותר.

 

[צימעס]

לגבי 1

בגראקו, אפשר להושיב ילד על ה"ידית". לגבי 2 - אולי אם היית שואלת אותו מה לעשות עם זה שהילדים חוסמים, הוא היה ממציא פתרון, ואז גם היה מקבל אותו?

 

[תּמר]

בגראקו, זאת דרך נהדרת ...

לשבור את העגלה

. יש לה נקודת תורפה בנקודת הקיפול באמצע, ולחץ רב מידי על הידית עלול לגרום לשבירה (כנ"ל ירידה במדרגות). אני מודה שלא הלכתי לפי ההוראות שלהם, אבל כדאי לדעת...

 

[צימעס]

למכרה שלי יש גראקו (תאומים) ישנה

שנושאת כמויות אדירות של ילדים (אני ראיתי ארבעה-חמישה) - על הידית, שניים בכל מושב, על הגגון (הוא יוצר כמו ערסל), אפילו בתוך הסלים למטה. מין משחק שכזה. זה לא מתאים לשגרה, אבל פעם ב- אפשר לאלתר.

 

[בימבילי]

ועוג לגבי 1, ברמה הפרקטית:

גםן לנו יש גראקו ועם הצטרפות הבן למשפחה קנינו "טרמפטף". זה מין מושב שמתחבר לעגלה ועליו יושבת הבת (בת 3). זה פתרון מעולה מלבד זה שני נראית כמו ספינה גוררת...

 

[דבורי]

ניסיתי פעם...

הרכבתי אותו על המקלארן שלנו, זכרונה לברכה. היה מאד לא נוח.

 

[אפרתש]

מסכימה עם תמר

אני הייתי פועלת כמוך בשני המקרים. במקרה העגלה - את אולי עזרת לו "לרדת מהעץ". קשה לו לוותר, אז בזה שלקחת אותו על הידיים כמה צעדים, נתת לו להרגיש שהוא לא נכנע. הוא קיבל איזושהי תמורה תמורת הסכמתו ללכת ולא לשבת. אני בעצם מבינה אותו. הוא רגיל שהוא יושב בעגלה. וזה מתסכל ואפילו מעליב שהוא פתאום קולט שהוא האחרון ברשימת הזכויות. ברגע שאחיו רוצים את העגלה - הוא צריך לוותר. והוא ראה איך אחיו מסרבים לשבת ביחד איתו, ועדיין הוא זה שצריך לוותר. ועוד בסוף אומרים שהוא עשה את הבעיות .... מבין שלושת הילדים - הוא זה שהכי שיתף איתך פעולה. (אני ואת יודעות שאחיו קטנים. הוא לא לגמרי מבין את זה). גם בענין התיק והריכוז - את ביקשת משהו חדש, שהוא לא רגיל לעשות. ועוד בתנאים מיוחדים, קשים במיוחד. לגיטימי מצידך לבקש, ויום אחד הוא יפתיע ויעשה משימות כאלה, אבל לא צריך לצפות שכבר בנסיון הראשון זה יצליח. בסך הכל - נשמע יופי של ילד, מבקש גבולות, מוותר לפעמים (על העגלה), עדיין זקוק לאמא.

 

[דבורי]

תודה לתגובות

בקשר לעגלה - בעגלה שלנו אין מקום לעמוד על הידית (טיולון של ד"ר בייבי). כבר דיברנו לא פעם על כך שהעגלה היא של אחיו הקטנים ולכן יש להם קדימות, אבל באמת אולי הגיע הזמן לעשות שיחה נוספת בנושא. ניסיתי להתקדם בלעדיו אבל הוא פשוט נעצר, ואני לא בטוחה שבאמת היה בא אחרי ואני מיהרתי. לגבי הריכוז - באמת עזרתן לי לראות שאולי גם לו המצב של הגעה בזמן הריכוז לא היה נוח ולכן הוא התנהג כך (למרות שלפעמים נראה שהוא מנסה לאחר ולהגיע דוקא אז). בו-במקום לא יכלתי לקיים איתו דיון כי שנינו היינו לחוצים וכל הגן הסתכל עלינו, אנסה לבקש ממנו הצעות בפעם אחרת. כמה פעמים ניסיתי לבקש ממנו הצעות לפתרון בעיות כאלו בזמנים רגועים, אבל הוא בדר"כ לא משתף פעולה ("אין לי הצעות"). איך גורמים לו להתאמץ ולחשוב על פתרונות? בשני המקרים, יתכן שהפתרונות שהגענו אליהם היו הנכונים. ההרגשה שלי היתה גרועה כי נעשו בעקבות בכי ועקשנות שלו והלחץ שלי למהר, ואני מרגישה שהוא צריך לראות שבכי ועקשנות אינם הדרך.

 

[אפרתש]

בן כמה הוא?

אני הגעתי עם בתי להסכם שעד מקום מסוים היא בעגלה (והתינוקת על הידיים שלי), ומשם - היא הולכת. בתי היתה בת כמעט שלוש כשההסכם "נחתם", ועמדה בו. עד היום היא לפעמים מציינת כשאנחנו מגיעים לשם ש"זה המקום שירדתי מהעגלה". הזמן המתאים לדבר על זה הוא כשהילד רגוע, לא באמצע הריב על העגלה. אפשר בערב לפני השינה, אפשר בזמן ארוחת הבוקר. (עם כי, עם שלושה ילדים, לא יודעת אם ארוחת בוקר היא זמן פנוי לשיחות ...). אולי הוא עדיין לא יודע מה גבולות הסביר, איזה הצעות יכולות להתקבל על הדעת ואיזה לא. אולי הוא רגיל לזה שאומרים לו מה לעשות, וה"נייר החלק", ה"לחשוב מאפס" מוזר לו. אפשר להתחיל במתן שתים שלוש אפשרויות, ולתת לו לבחור.

 

[דבורי]

בן 5.5

 

[אפרתש]

אז הוא כבר מסוגל לקבל החלטות

ולעמוד בהן. מסוגל לזכור מה הוא קבע בערב הקודם.

 

[kokopeli1]

לגבי שתי הדוגמאות שהבאת

באופן ספציפי, כבר קיבלת תשובות, ולכן לא אתייחס אליהן. אבל - כן אתייחס לנושא הגבולות שהעלת. כמו שכבר כתבתי כאן לא פעם - ילדים זקוקים לגבולות מאוד ברורים. נכון שישנם ילדים שמסתגלים יותר טוב למצבים של העדר גבולות, או של גבולות לא ממש ברורים, אבל ככל, ילדים זקוקים לגבולות. אני בטוחה שאת מציבה לילדיך גבולות מאוד ברורים בעיניינים שקשורים לבטיחות, למשל (למרות שכבר פגשתי גם הורים שלא) - לא להתעסק עם חשמל, לא להכניס דברים קטנים לפה..., ובנושאים האלה את בודאי עקבית ותקיפה, אם צריך. אני, באופן אישי, מאוד מקפידה על גבולות ברורים שבתוכם חופשיות בנותי להתנסות. ואם אני אומרת משהו, אז אני מאוד מאוד משתדלת לא לחזור בי, בעיקר כשזה בעקבות בכי או סקנדל. ואם אין ברירה אז אני מדגישה בצורה מאוד ברורה את הסיבה שבגללה אני עושה שונה ממה שהחלטתי מלכתחילה. אני גדלתי ללא גבולות, ובדיעבת אני מבינה שהצבתי אותם לעצמי, אבל מסתבר שבניתי סביבי גבולות מאוד צרים, שהשאירו לי מעט מאוד מרחב התנסות. אני כיום מבינה שילד שגדל ללא גבולות, או שמציב לעצמו בלית ברירה (כמוני), כדי לא ללכת לאיבוד, או שפשוט הולך לאיבוד. אולי לא עזרתי לך הרבה בנוגע לשאלה הספציפית ששאלת, אבל הנה פרסתי בפניך מעט מדוקטרינת הגבולות שלי. בהצלחה

 

[דבורי]

ומה היית עושה במקרים שתוארו?

האם היית פועלת אחרת מאיך שאני פעלתי לאור אמונתך בגבולות?

 

[גלילה2]

אשמח אם תרחיבי

את אומרת שילדים זקוקים לגבולות, מהו גבול לפי הגדרתך? את עושה הפרדה בין דברים שקשורים לבטחון, שעליהן אני מניחה שכולנו מסכימות, לדברים אחרים. מה למשל? כשאת אומרת שגדלת ללא גבולות, הכוונה שלא היתה מסגרת קבועה יציבה והרגשה של אסור ומותר, או משהו עמוק יותר? (אם את מרגישה שהשאלה אישית מדי אנא התעלמי, לא התכוונתי לחדור לפרטיותך)

 

[לורליי43]

דוגמא של גבולות

לבן שלי יש חברה בגן (בת 4). ילדה מאוד עקשנית, מאוד אוהבת שדברים יהיו כפי שהיא רוצה, היא מכה כשמשהו לא בדיוק לפי רצונה. היא ילדה מאוד מפותחת, מדברת ומתבטאת נפלא. היא בת שניה לאחות מאוד נוחה. אמא שלה מאוד מאפשרת לה מרחב, לא לוחצת עליה כדי לא להתעמת איתה. לדעתי האישית, אם היו מתעקשים איתה קצת יותר, בצורה שהיתה מבהירה לה מה מקומה האמיתי בעולם (ההרגשה שלי היא שהיא חושבת שכל העולם צריך "לציית" למה שהיא רוצה), קצת יותר מוקדם- היא לא היתה מגיעה למצב שאליו היא הגיעה בגיל 4. אחרי הפעם האחרונה שהיא היתה אצלינו- שבה היכתה את הבן שלי, הרסה לו ציור שעבד עליו מאוד קשה, הציקה לו בדברים אחרים- אני בהחלט אמנע מלהפגיש בניהם- לפחות עד שאני ארגיש שהמרחב בסביבתה בטוח לבני. במקרה הזה, הגבול חייב (לדעתי) להיות מוצג בצורה ברורה, אם בשיטות "פסיכולוגיות" ואם בהתעמתות עם הילד. לדעתי הילדה עצמה סובלת בסופו של דבר מההתנהגות שלה, אבל לא מסוגלת בגלל העדר יכולות לפתור את הבעיה.

 

[אפרתש]

אני אומרת "כללים", ולא "גבולות"

אבל אני חושבת שהכוונה דומה. סדרים ברורים, בבית ובכלל. צריכים להיות מותאמים לכל משפחה, ולגלות גמישות לפעמים, אבל הענין שיש מסגרת. למשל - עושים אמבטיה כל יומיים, אחרי ארוחת הערב. לא להתחיל בכל יום ויכוח מחודש, ומשא ומתן ו"אחרכך", ואולי נסיון לדחות את האמבטיה ותקווה שאמא תשכח. עוד דוגמאות: החל משעה שש (פלוס מינוס) אין צ'ופרים, רק פרי. (כי זה לפני ארוחת הערב). אחרי שעה מסוימת הולכים לחדר השינה. עושים בו מה שרוצים, אבל לא חוזרים לסלון. כשחוזרים מבית הספר מכינים שיעורי בית, ורק אחרכך הולכים לשחק. לאה בזמן האחרון נותנת דוגמאות מדיאטה, אז אני אצטרף - לרוב כשעושים דיאטה, יותר קל כשיש תפריט ברור וקבוע. את יודעת מה תאכלי היום. יותר קל מאשר כל שעתיים לעמוד מול המקרר ולהתלבט "אולי חתיכה קטנה מהעוגה... ואחרכך לא אוכל כלום... אולי אחשב שוב את הקלוריות ואגלה שמותר לי עוד ביס מהפשטידה...".

 

[kokopeli1]

אז כמו שכתבתי

אין לי ניסיון בנושא, ולכן גם לא ממש ידעתי לשאול את השאלות הנכונות. כן, בהחלט הייתי פועלת אחרת. הייתי הולכת אל המורה, אולי בגיבוי של עוד הורים (כמו מכתב ששאר ההורים יחתמו עליו), ומציגה בפניה את הבעיה, שהיא, למיטב הבנתי - האם לא עדיף לתת לילדים פחות שיעורי בית, כך שהם לא ירתעו מהכנתם, במקום לתת להם כזו כמות שהם לא יכנו כלום? ומה הטעם בריתוק ילדים כל כך קטנים לבית בשעות הצהרים ואחה"צ? האם זה מה שהיא הייתה רוצה לילדיה? ולה עצמה? עדיין זה לא אומר שזה משנה את תפיסתי לגבי גבולות. אולי אפילו מחזקת אותה, במידה מסויימת - כשמורה נותנת שיעורי בית "בלי גבולות" הילדים לא מסוגלים לעמוד בזה, הם הולכים לאיבוד בתוך ים המטלות, ולא עושים כלום. ךעומת זאת - אם הם ירגישו את המקום שבו שיעורי הבית מתחילים, ואת המקום שבו הם נגמרים (ממש בצורה מוחשית - למשל, דף אחד) אז זה יאפשר להם למצוא את עצמם גם בתוך המקום הזה, הלא כל כך אהוב. תעדכני אותנו

 

[רחל של ענבל והתאומים]

חדשה כאן עם שאלה באותו עניין

קודם כל אציג את עצמי למי שלא מכיר, כי אני בד"כ לא כותבת כאן. אבל הצצתי ונדלקתי, כי אני ממש זקוקה לעצותיכם. אני רחל אמא לענבל בת שנתיים ו(כמעט)5 חודשים, ולרועי וכפיר, תאומים בני חצי שנה וקצת. השאלה: ענבל, רועי וכפיר ביחד באותו משפחתון (קבוצות גיל שונות). הגישה למקום לא נוחה, יש שם קומה וחצי של מדרגות חיצוניות (בקרוב עוברים דירה, אבל עד אז זה מה יש והמשפחתון מספיק טוב בכדי לא לוותר עליו). אני אוספת את הילדים אחה"צ. בגלל מבנה המקום, אני לא לוקחת בעגלה אלא בסל-קלים, אחד בכל יד (תאמינו לי שזה כבד) וענבל מתלווה אלינו בהליכה. כשאני יורדת עם הילדים הבייבי סיטר של המשפחתון יורדת גם כן עם עוד ילד בגיל של ענבל. סה"כ היא עוזרת לי אם צריך. הבעיה היא שכל פעם יש לי הצגה שלמה של בכי והיסטריה כי ענבל רוצה שאקח אותה על הידיים. זה קטע של פינוק (כי היא לא מסכימה שהבייבי סיטר תיקח אותה) ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה. אני לא יכולה לבקש מהבייבי סיטר שתיקח שני סל-קלים כי מספיק שאני נקרעת פיזית, היא לא חייבת לעשות את זה וספק אם היא תצליח. לפעמים היא עוזרת לי ולוקחת סל-קל אחד, אבל להוריד ילדה ששוקלת 13 ק"ג וביד השניה סל-קל כבד עם ילד ששוקל 7 ק"ג זה קריעה רצינית (ולא בטיחותית במיוחד). מה גם שלפעמים הבכי שלה נמשך גם אחרי שהרמתי אותה. אני בד"כ נוקטת באחד הדברים הבאים: 1. לעניין אותה במשהו שהיא תקבל למטה ("בואי נראה חתול", "יש לי הפתעה באוטו", "תני יד ל(שם הילד השני)") ואז היא הולכת עם הבייבי סיטר (עובד לפעמים) 2. להתעלם לגמרי מהבכי ולהתקדם (ואז היא ממשיכה לבכות אבל היא רואה שאין לה ברירה אלא ללכת אחרינו ונרגעת מהבכי רק באוטו) 3. לקחת אותה על הידיים ולאלתר איכשהו את ההגעה למטה (ואז היא מרוצה ואני נקרעת). מה עושים? אשמח לתובנות בנושא. רחל

 

[לאה_מ]

ברוכה הבאה אלינו, רחל ../images/Emo142.gif

אני לא רואה את זה כ"קטע של פינוק". יותר כמו "אמא, התגעגעתי אליך מאד כל היום, אני לא מרגישה שאני מוכנה עכשיו לחלוק את תשומת הלב שלך עם כפיר ורועי. אני גם רוצה להיות איתך". ודוקא משום שאני חושבת כך, נראה לי שתוכלי להגיע איתה לפתרון שנותן לה תשומת לב שלא כרוכה דוקא בנשיאה על הידיים. אני הייתי עושה איתה שיחה ואומרת לה "ענבל, את יודעת, כל יום כשאני באה לקחת אותך ואת התאומים מהמשפחתון, את רוצה שאני אקח אותך על הידיים במדרגות. זה מאד קשה לי, וכבד לי, ומסובך לי יחד עם הסלקלים של כפיר ורועי, ובסוף לשתינו יש הרגשה רעה. אולי ננסה לחשוב יחד על פתרון שיהיה יותר נעים לשתינו?". תראי מה היא תגיד, אלו רעיונות יהיו לה. אני יכולה לחשוב על כל מיני רעיונות - למשל, שאת תגיעי לקבוצה שלה קודם ותהיי איתה קצת "אחד על אחד" לפני שאת לוקחת את הבנים, אפילו שתהייה לכם פעילות קבועה מיוחדת "רק שלכן" בזמן הזה. עכשיו, כשכפיר ורועי עוד קטנים, אני חושבת שהם עוד לא ממש "יקנאו" בתשומת הלב המיוחדת שאת תעניקי לענבל.