שאלות של אמא
אני אמא לשני בנים 3.5 ו- 5.5 .לכל הדעות ילדים חכמים, מוכשרים ו....שובבים. אמא שלי כבר מזמן לא לוקחת את "הסיכון" בלקחת את שניהם יחד. כבר קיבלתי הבהרה מפורשת "או את הקטן או את הגדול, לא משנה מי אבל לא ביחד. ביחד הם גומרים לי את הבריאות". ואני עם כל האי נוחות שלעיתים זה יוצר בהחלט מסכימה איתה. כשכל אחד מהם לחוד הם נופת צופים אבל .... כשהם ביחד מתחיל כל הבאלאגן ואני לא מדברת על מריבות כי הם מסתדרים לרב נפלא. אני מתכוונת לכך שכל שטות קטנה שהקטן עושה הגדול מחקה אותו ונגרר אחריו. ברגע שמתחיל המעגל הזה אין עם מי לדבר ולא הקטן ולא הגדול נענים לבקשות/הפצרות/ הרמות קול/ועונשים כמו הרחקה לחדר אחר. לא לא לא הם בעולם שלהם ושכולם יקפצו. ולמה אני מספרת את זה? כי אתמול כשלקחתי את הגדול מהגן הגננת לקחה אותי הצידה ושטחה בפני את ההתנהגות הכל כך מוכרת לי מהבית. רק שבגן לא מדובר באחיו אלא בילד עם בעיות משמעת קשות ובני נגרר אחריו. הבן שלי, הוא ילד עם אינטיליגנציה רגשית וקוגניטיבית מאוד גבוהה. הוא מצייר ציורים ברמה שמבוגר (כן, כן) מבוגר לא יתבייש בהם. חפצים בתלת מימד עם משחקי אור וצל, ציורי חיות נופים ועוד. הדמיון שלו לא יודע גבולות וכל ביס באוכל מיד הופך לדינוזאור, שודד ים וכו'. בגן הם מתיישבים אחד על יד השני ולמרות שהגננת מרחיקה אותם זה מזה הם נמשכים זה לזה כמו מגנט. כל דבר שהילד ההוא עושה בני מחקה בצורה מושלמת-מושלמת מידי. אבל אני הרי לא תמימה אני יודעת גם איזה "תכשיט" יש לי בבית ולכן אל לי לתלות בילד השני את ההתנהגות של בני. עובדה שאחרים מצליחים לא להגרר. היא הגדירה שהתנהגותו חסרת גבולות אבל עם כושר מנהיגות,הרבה ילדים רוצים בקרבתו והוא מאוד פופולרי. אז אני שואלת את עצמי מצד אחד נגרר לכל שטות אחרי הילד השני ומצד שני מצליח להיות מנהיג שילדים אחרים מעריצים ורוצים להיות בקירבתו.אני ממש מתוסכלת מזה כי יש לו המון חברים אחרים שאיתם הוא יכול לשחק בצאופן שמתקבל על הדעת. הבן שלי מספר לי שכשהוא רוצה לשחק עם ילד נוסף הילד ההוא תמיד נדחף ורוצה לשחק איתו (אין בכל כל פסול אך אז מתחילות כל הצרות) כשהגענו הביתה מאוד כעסתי ונזפתי בו משום שכבר הרבה זמן אני אומרת לו להתרחק ממנו ולא לשבת על ידו במפגש. אז מה הוא אומר לי? "אני מתרחק ממנו והוא כל הזמן בא אלי" "אני מתחבא ממנו והוא מוצא אותי" "הוא מלמד אותי לעשות את כל הדברים האלה". זהו, סליחה על האורך פשוט זה יושב לי על הלב, ואני די אובדת עצות כי בשיחה עם בני נראה שהוא מקשיב ברצינות ויודע שהוא לא בסדר אבל ההתנהגות ממשיכה לחזור על עצמה ברגע שהוא רק פוגש בו. היום בשיחה נוספת איתו ביקשתי שישתדל להתרחק "ממקור האש" ואפילו "תרגלנו" איך מתרחקים. הבטחתי שאם הגננת תדווח לי על שיפור בהתנהגות שלו נלך יחד לבחור מתנה. מה דעתכם? כיצד עלי לנהוג? מה לעשות? איך להגיב? תודה לכם על ההתייחסות. אמא שלא יודעת מה לעשות.
אני אמא לשני בנים 3.5 ו- 5.5 .לכל הדעות ילדים חכמים, מוכשרים ו....שובבים. אמא שלי כבר מזמן לא לוקחת את "הסיכון" בלקחת את שניהם יחד. כבר קיבלתי הבהרה מפורשת "או את הקטן או את הגדול, לא משנה מי אבל לא ביחד. ביחד הם גומרים לי את הבריאות". ואני עם כל האי נוחות שלעיתים זה יוצר בהחלט מסכימה איתה. כשכל אחד מהם לחוד הם נופת צופים אבל .... כשהם ביחד מתחיל כל הבאלאגן ואני לא מדברת על מריבות כי הם מסתדרים לרב נפלא. אני מתכוונת לכך שכל שטות קטנה שהקטן עושה הגדול מחקה אותו ונגרר אחריו. ברגע שמתחיל המעגל הזה אין עם מי לדבר ולא הקטן ולא הגדול נענים לבקשות/הפצרות/ הרמות קול/ועונשים כמו הרחקה לחדר אחר. לא לא לא הם בעולם שלהם ושכולם יקפצו. ולמה אני מספרת את זה? כי אתמול כשלקחתי את הגדול מהגן הגננת לקחה אותי הצידה ושטחה בפני את ההתנהגות הכל כך מוכרת לי מהבית. רק שבגן לא מדובר באחיו אלא בילד עם בעיות משמעת קשות ובני נגרר אחריו. הבן שלי, הוא ילד עם אינטיליגנציה רגשית וקוגניטיבית מאוד גבוהה. הוא מצייר ציורים ברמה שמבוגר (כן, כן) מבוגר לא יתבייש בהם. חפצים בתלת מימד עם משחקי אור וצל, ציורי חיות נופים ועוד. הדמיון שלו לא יודע גבולות וכל ביס באוכל מיד הופך לדינוזאור, שודד ים וכו'. בגן הם מתיישבים אחד על יד השני ולמרות שהגננת מרחיקה אותם זה מזה הם נמשכים זה לזה כמו מגנט. כל דבר שהילד ההוא עושה בני מחקה בצורה מושלמת-מושלמת מידי. אבל אני הרי לא תמימה אני יודעת גם איזה "תכשיט" יש לי בבית ולכן אל לי לתלות בילד השני את ההתנהגות של בני. עובדה שאחרים מצליחים לא להגרר. היא הגדירה שהתנהגותו חסרת גבולות אבל עם כושר מנהיגות,הרבה ילדים רוצים בקרבתו והוא מאוד פופולרי. אז אני שואלת את עצמי מצד אחד נגרר לכל שטות אחרי הילד השני ומצד שני מצליח להיות מנהיג שילדים אחרים מעריצים ורוצים להיות בקירבתו.אני ממש מתוסכלת מזה כי יש לו המון חברים אחרים שאיתם הוא יכול לשחק בצאופן שמתקבל על הדעת. הבן שלי מספר לי שכשהוא רוצה לשחק עם ילד נוסף הילד ההוא תמיד נדחף ורוצה לשחק איתו (אין בכל כל פסול אך אז מתחילות כל הצרות) כשהגענו הביתה מאוד כעסתי ונזפתי בו משום שכבר הרבה זמן אני אומרת לו להתרחק ממנו ולא לשבת על ידו במפגש. אז מה הוא אומר לי? "אני מתרחק ממנו והוא כל הזמן בא אלי" "אני מתחבא ממנו והוא מוצא אותי" "הוא מלמד אותי לעשות את כל הדברים האלה". זהו, סליחה על האורך פשוט זה יושב לי על הלב, ואני די אובדת עצות כי בשיחה עם בני נראה שהוא מקשיב ברצינות ויודע שהוא לא בסדר אבל ההתנהגות ממשיכה לחזור על עצמה ברגע שהוא רק פוגש בו. היום בשיחה נוספת איתו ביקשתי שישתדל להתרחק "ממקור האש" ואפילו "תרגלנו" איך מתרחקים. הבטחתי שאם הגננת תדווח לי על שיפור בהתנהגות שלו נלך יחד לבחור מתנה. מה דעתכם? כיצד עלי לנהוג? מה לעשות? איך להגיב? תודה לכם על ההתייחסות. אמא שלא יודעת מה לעשות.
