שאלות בתחביר

streetball

New member
שאלות בתחביר

1.איך לנתח את המשפט: ברור היה הדבר היה+בינוני=נשוא מורחב אבל האם גם, בינוני+היה=נשוא מורחב? משפט מורכב לדוג': ברור היה שהילד יזכה בתחרות כיצד לנתח? 2. האם מישהו יכול למצוא לי את כללי הפיסוק של התמורה? רשימה של כללי פיסוק(של התמורה ובכלל של התפקידים התחביריים)? 2. איך מבדילים בין "אלא" של משפט מחובר לבין "אלא" של משפט מורכב? אשמח לתגובותיכם, דניאל
 

uriozmor

New member
הרי

שלום דניאל 1. צירוף היה+בינוני אינו בהכרח נשוא מורחב. רק צירוף כזה המציין פעולה הרגלית (למשל: בילדותנו היה סבא מכנס אותנו בחגים, או: סבא היה מכנס, אין הבדל). במשפט שהבאת אין משמעות של פעולה הרגלית. זה המקרה הנפוץ יותר, של משפט שמני. דבר - נושא, היה - אוגד, ברור - נשוא. ובדומה: ברור היה ש... - ברור - נשוא, היה - אוגד, ש... - פסוקית נשוא. 2. התמורה מופרדת בדרך כלל מהמשפט בפסיקים או במרכאות (במקרה שהיא מציינת שם של יצירה, של חברה וכו'), אבל במקרים מסוימים אין צורך להפריד אותה בפסיקים, למשל אם היא קצרה מאוד: דוד המלך חי וקיים. לפי שאלותיך וגילך אני מבין שאתה תלמיד תיכון, ולצורך תחביר בית ספר מה שכתבתי מספיק. לגבי פיסוק בכלל, אני אנסה לסכם: א) במשפט הפשוט - פסיקים לפני ואחרי תמורה וקפ"ה (קריאה, פנייה והסגר), אלא אם כן יש מרכאות (במקרה של תמורה, משני צדיה) או סימן קריאה (אחרי קריאה). ב) במשפט הייחוד - בין חלק הייחוד למשפט אפשר לשים מקף או פסיק. ג) במשפט הכולל - פסיק בין חלקי האיבר הכולל אלא אם כן יש שם וי"ו החיבור או "או". נקודתיים אחרי ביטוי מכליל (לפני פירוט). מקף לפני ביטוי מסכם (אחרי פירוט). ד) במשפט המאוחה - פסיק בין החלקים המאוחים. ה) במשפט המורכב - פסיק לפני ואחרי הפסוקיות, אבל בין אוגד לפסוקית נשוא לא יבוא פסיק. נקודתיים לפני דיבור ישיר. ובכל מקרה נקודה (או סימן שאלה או סימן קריאה) בסוף משפט. 3. לא הבנתי את השאלה. "אלא" אין לא במשפט מחובר ולא במשפט מורכב. אתה מתכוון ל"אלא" במשפט הפשוט (לא אכלתי אלא קרפדות) לעומת "אלא" במשפט הכולל (לא אכלתי קרפדות, אלא חרדונים)?
 

uriozmor

New member
תיקון

ב"ברור היה ש..." הפסוקית מתפקדת כנושא המשפט כמובן, ולא כנשוא. סתם טעות הקלדה כנראה.
 

streetball

New member
תגובה

תודה רבה על התשובות, אך מדוע במשפט: "ברור היה הדבר" ברור הוא נשוא ו"הדבר" הוא נושא כאשר ה"ברור" קודם את ה"הדבר"? אם יש ילד הוא יפה. הרי ילד יהיה הנושא ו"יפה" יהיה הנשוא, מדוע כאן זה ההיפך? ושאלה נוספת: אם בינוני+היה(ולא היה+בינוני) כן מתאר פעולה המשכית זה כן נשוא מורחב? בתודה מראש, דניאל
 

uriozmor

New member
ברור

סדר המילים הוא לא מה שקובע בניתוח הנשוא והנושא במשפט. במקרה של "ברור הוא הדבר" ""הדבר" מיודע ו"ברור" לא, ולכן הראשון הוא הנושא והאחרון הוא הנשוא. יש כאן משפט שמני עם נשוא שם-תואר, וכך מנתחים משפט כזה תמיד. כלומר "ברור הוא הדבר" זהה מבחינה תחבירית ל"הדבר (הוא) ברור". לגבי בינוני + היה המתאר פעולה הרגלית - כן, גם זה נשוא מורחב, אבל הוא די נדיר, למשל: החסיד מסב היה אצל שולחנו של הבעש"ט כל אותו חורף.
 

streetball

New member
תגובה

תודה רבה, אך יש לי עוד שתי שאלות. אם סדר המשפט היה: ברור היה דבר..., איך ננתח? ואם המדובר הוא בפסוקית איך נדע אם היא מיודעת(ואז היא פסוקית נושא) או שאינה מיודעת(ואז היא פסוקית נשוא)? תודה מראש וחג שמח לכולם, דניאל
 

streetball

New member
שאלה נוספת

יש לי בתוך משפט לניתוח: "עולם של פנטזיה עוצרת נשימה" האם: "פנטזיה עוצרת נשימה" הוא לוואי או פסוקית לוואי(הרי שיש שם פועל) שאלה שנייה: ההגדרה של משפט מורכב היא משפט בעל נשוא אחר בלבד. מדוע, אם כן, מורתי אמרה שמשפט כול הוא משפט פשוט כולל? האם זה בגלל שמתייחסים לנשוא הכולל(ולכל חלק כולל) כחלק אחד שהוא פשוט כולל? בתודה מראש, דניאל
 

uriozmor

New member
המשך

נתחיל בשתי השאלות: 1. במשפט "ברור היה הדבר" הניתוח הוא כזה: ברור - נשוא, היה - אוגד, הדבר - נושא. והניתוח יהיה זהה (כלומר אותם תפקידים תחביריים לאותן מילים במשפט) בשינוי סדר המילים: "הדבר היה ברור", "הדבר ברור היה", "היה הדבר ברור", "היה ברור הדבר" - בכולם "ברור" - נשוא, "היה" - אוגד, "הדבר" - נושא. יש מקרים שבהם סדר המילים משנה את ההיערכות התחבירית, אבל כאן אין זה כך. 2. היידוע של הנושא אינו הדרך היחידה לזהותו. כשאין במשפט פועל מפורש, או רכיב אחר שאפשר לזהות בבירור כנשוא (למשל "יש" ותחליפיו "אין", "היה", "יהיה"), פונים לדרכים אחרות: מבנים מוכרים (כמו "אסור לעשן", "ברור ש...") או יחס מוכר בין נושא לנשוא: הנושא בלתי מיודע, ומסמן דבר שעליו אתה עומד לומר משהו כדי ליצור משפט, והנשוא מיודע (אך הוא עשוי להיות בלתי מיודע), והוא מתאים לנושא במין ובמספר ומוסר לגביו מידע שיוצר משפט, כלומר יחידה תחבירית נושאת מסר. אני מקווה שאני לא מסבך אותך. ההבחנה בין נושא לנשוא לא אמורה להיות קשה. סביר שתרגיש באופן אינטואיטיבי מהו הנושא במשפט ומהו הנשוא. אם אתה נתקל בבעיות, אני ממליץ לך לקחת תרגיל מרוכז על נושא ונשוא במשפט השמני ובמשפט המורכב (כלומר פסוקית נושא ופסוקית נשוא) מספר הלימוד שלך, ואם אתה נתקל בבעיות אתה יכול להעלות אותן פה. לגבי "עולם של פנטזיה עוצרת נשימה" - זה לא משפט אלא צירוף. אין כאן יחידה תחבירית הנושאת מסר והיוצרת משפט שלם. בכל מקרה, "פנטזיה עוצרת נשימה" יתפקד כלוואי ולא כפסוקית לוואי. המילה "עוצרת" היא צורת בינוני, כלומר היא יכולה לתפקד גם כפועל (למשל: "המשטרה עוצרת חשודים") וגם כשם, וכאן היא ללא ספק משמשת כשם ובאה בתוך צירוף סמיכות. אני לא בטוח שהבנתי את שאלתך האחרונה, אבל אולי יעזור אם אומר שמשפט כולל הוא לא פחות ולא יותר ממשפט פשוט בעל חלק כולל. משפט מורכב הוא משפט שאחד מאיבריו מתפקד בעצמו כמשפט, כלומר כיחידה תחבירית שיש בה נושא ונשוא וכולי, והמשפט הפנימי הזה משועבד למשפט הגדול יותר באמצעות מילת שעבוד, מילת שאלה או דיבור ישיר. עניתי?
 

streetball

New member
ענית גם ענית

תודה רבה לך וחג שמח לך, לחברי בפורום ולכל עם ישראל, דניאל
 

streetball

New member
שאלה נוספת

האם יכול להיות שקיימת פסוקית כוללת? לדוג': אנו יודעים מי הגיע ומדוע הוא בא. אנו-נושא, יודעים-נשוא, מי-נושא, הגיע=נשוא, מדוע-תאור סיבה, הוא-נושא, בא-נשוא. כל החלק: "מי הגיע ומדוע הוא בא" הוא בעצם פסוקית מושא כוללת? איך מנתחים דבר כזה ואיך כותבים את הסכמה של תאור המשפט? הרי שהמשפט הזה זהה ל: "אנו יודעים את הדבר הזה ואת הדבר ההוא. מושא כולל. אשמח לתגובות, דניאל
 

uriozmor

New member
שאלה טובה

נראה לי שמקובל במקרים כאלה לנתח כפסוקית מאוחה, כלומר "מי הגיע" יהיה איבר א' ו"מדוע הוא בא" יהיה איבר ב', אף על פי שאפשר לראות כאן מבנה כולל, וההשוואה שהבאת ל"אנו יודעים את הדבר הזה ואת הדבר ההוא" יפה. מישהו, אולי מורה ללשון, יכול להתייחס? אגב, הערה סגנונית: את "הרי ש" שלעיל כדאי להפוך ל"הרי".
 
למעלה