האחריות שלי...בגידה - זהירות-ארוך
כן, אני יודעת שחמותי מאמינה שבנה מסכן ושנפל עליו חלילה "אסון" בזה
שהוא נשוי ציטוט : ל"אישה שנהייתה נכה ,שמי יודע אם מחר הוא לא יצטרך להחליף לה הטיטולים?!"-
היא מרגישה שבגדתי בה ובו כי חליתי בעל כורחי.
האם לדעתכם אפשר לשנות את תפיסת העולם שלה???
ולמי שמעוניין הנה הסיפור שלי ...
מגיע לך
בעלי ואני עמדנו תחת החופה לפני X שנים.
נשבענו לאהוב
בבריאות ובחולי, בעושר ובעוני, בשמחה ובצער
עד שהמוות יפריד ביננו .(לא נאמרה שם מילה על חמותי
)
עמדנו שם צעירים, חסונים ובריאים, עם תכניות וחלומות לעתיד ורוד.
איזה אושר!
ארחנו, פינקנו, שימחנו, שמחנו ,בנינו מערכת יחסים טובה (לפחות כך האמנתי),
רכשנו דירה, יצאתי ללימודים ובמקביל שנינו עבדנו,
הבאנו לעולם ילדים ורקמנו תכניות נוספות.
ואז, בוקר אחד,
בלי שום אזהרה מוקדמת
, זה קרה.
בעלי הועמד בפני מבחן לא קל:
מבחן העמידה בשבועה!
חליתי. מחלה כרונית אוטואימונית בלתי צפויה וחשוכת מרפא, אמרו הרופאים.
בעקבות המחלה - פוטרתי מהעבודה!
החלומות על המשך לימודים התנפצו להם וגם הסיכוי להשתלב מחדש בשוק התעסוקה.
התחיל מסלול של שיקום הגוף.
כן, אני יודעת שלא לזה הם פיללו. גם לא אני!
מכתב מהמוסד לביטוח לאומי היה החותמת לכך שהפכתי באופן רשמי להיות נכה.
כבר כמה שנים אני מנסה להתקדם,
אבל לצערי הרב אני נזקקת יותר ויותר לתמיכה בי.
והיא אשמה. כל זה בגללה . בגלל העובדה שהיא מביאה אותם איתה.
אוי הכאבים האיומים האלה. אוי השרירים הנוקשים...
המחלה הארורה הזו הורגת לי בהדרגה את איכות החיים,
את מערכות היחסים עם אנשים מסוימים,
שדווקא היה לי אכפת מהם מאוד אבל הם החליטו ,
שאני סוג ג' מאז שחליתי (רמז: מדובר בחמותי,חמי, גיסיי, גיסותיי, וילדיהם)
המחלה הארורה הזו , חשוכת המרפא,
הורסת לי הרבה ממה שבאמת נחוץ לי כאישה/ כבן אדם .
נמאס לי להאבק מול בני משפחתו,
להתפייס עימם כשהם מכריזים עלינו "ברוגז",
לנסות לרצות אותם ב"מחירים" לא שפויים עבורי.
נמאס לי שכשהוא לא נוכח (בעיקר בטלפון) הם גורמים לי להרגיש היטב
את הבוז הנוטף מהם כלפיי וממלא אותם חשיבות עצמית.
למילים יש כח. מילים גם הורגות או יכולות להרוג- תרתי משמע.
נמאס לי לשמוע מהם כמה "מגיע לי",
נמאס לי לשמוע ש"עליי לשחרר אותו",
שהוא לא צריך אותי;
שהוא צעיר ויכול לבנות משפחה חדשה,
שהוא מסכן,
וש"המדינה תוכל לשלוח את ילדינו לפנימיה כשתתגרשו",
"בשביל זה יש עובדת סוציאלית" הם אמרו...
"תוכלו להתחלק חצי- חצי ברכוש כי זה הכי הוגן" -הם אומרים לי- לא לאוזניו.
(הם רק שוכחים שהבנק למשכנתאות שותף
)
נמאס לי לשמוע מילים בוטות , עלבונות ובוז;
נמאס לי לשמוע כמה אני חסרת תועלת-
ואיך הם ידאגו שנתגרש,
נמאס לי שהם בונים עבורי תוכניות לעתיד,
בפרט כאשר מעולם לא ביקשנו מהם עזרה
והם מעולם לא הציעו כזו גם כשהייתי מאושפזת והמצב הכלכלי הורע.
מילים קשות נאמרו לי .
מובן שלא לאוזניו ובוודאי שלא בנוכחותו.
כדי להיטיב עם ילדיי, עם בעלי ועם עצמי,
ניתקתי מהם מגע בלי רעש, בלי צעקות.
בני משפחתו שוחחו עם בעלי לא פעם על עניין הגירושין ל"טובתו"-
הוא לא מוכן לשמוע!!! אומר ומוכיח שהוא אוהב אותי.
תמיד זה מתיש להסתיר את הכאב שטמון עמוק בלב.
להבליג על העלבון הפנימי והחיצוני התמידי.
עלבון שנובע בעיקר מכך שגופי בגד ובוגד בי
ומעורר כלפיי עוינות;
מעורר כלפיי
בגידה רוחנית
מבני משפחתו בהם נתתי אמון.
למרות זאת בדרך כלל אני מצליחה לשמור על תקווה,
לשמור על אופטימיות .הרבה בזכות בני משפחתי וחברים.
זה כוחה של האהבה הרבה שיש כלפיי מצד כולם.
ועל כך- אני מודה לאל ולהם.
מה עשיתי ומה הייתי משנה?
לו יכולתי לשנות -
לו יכולתי הייתי בוחרת להשיב את הגלגל לאחור,
להיות בריאה וחזקה שוב,
עובדת בעבודה מתגמלת עם קידום,
אולי אם הייתי משתפת בכאב במקום לחשוב שאסור לי לצער אותם-
אולי הייתי מצליחה לשנות את הדעות הקדומות שנוצרו סביבי,
אולי הייתי ממלאת טופס הגרלה, מתעשרת ו"קונה" את ליבם
בשורה התחתונה הטעות הכי גדולה שלי היתה
שלמרות מצבי התאמצתי לרצות ולא שיתפתי במצבי הגופני האמיתי.
את הנעשה אין להשיב וחבל לבכות על חלב שנשפך.
האם לדעתכם המצב עם בני משפחתו הפיך? ואיך אוכל לשנות?
תודה לכם על ההקשבה.
לכל מי שתענה כי לוקח הרבה אומץ להיות כנות עם עצמנו על דברים שאנחנו לא בסדר בהם.
