תאמת קצת שאלות מוזרות עבורי
מתי בכיתי... מזמן, לא בוכה כל כך הרבה , אבל בכל זאת - בוכה כשדברים רעים ונורעיים פגעים בילדי, למשל כשהבדיקות גילו שלילדה יש צליאק... שהילד חולה.... וכו'. לרוב זה משבר של כמה שעות שעובר תהליך "למה עושים עם זה עכשיו" מכאן לאן... וכו'. מתי דיברתי עם הורי... כל יום מדברת איתם לפעמים יותר מפעם אחת ביום (טלפונית - הם גרים רחוק) היות ואני לא בארון , ואנו משפחה ...הרעיון של לסים קלפים על השולחן כשהם שם מזה שנים קצת מגוחח עבורי. כן דיברתי עם הורי על הפחד שלי כאם מהגיוס של הבן הגדול... מה"קרבי" שהוא רוצה...(פחד לגיטימי של כל אם ישראלית יהודיה) דיברתי על החשש מהטיול השנתי של הבת על המליאק... איך היא תסתדר עם האוכל המיוחד ואיך לא תתפתה לגעת בדברים שאסור (עוד פחד לגיטימי של אמא פולניה) בגדול השיחות שלי בשנים האחרונות הן סביב הילדים (ברמה של אני אמא ואתם הורי , עם קצת יותר קילומטרז בהורות ממני, אז "תזרקו איזה עצם" מה עושים?) מעבר לכך יש לי שיחות עם הורי של "קיטורים" אני קוטרית נוראית בענין של לימודים - לימודי, הורי וזוגתי אומרים שככול שאני מקטרת יותר כך הציון הסופי שלי יהיה יותר גבוהה. אז אני מקטרת ...וכידוע אני בסיומה של חופשת הבחינות ... אז נשאר לראות את תוצאות הקיטורים על גיליון הציונים של הסימסטר. פרחים לבת הזוג... אםםםםםםםםם. בת הזוג שלי לא אוהבת פרחים .... היא אוהבת קקטוסים...וז מדי פעם אני מביאה קקטוס- זה נחשב? לגבי לפרגן אחת לשניה , כשגרים יחד ומנהלים משק בית משותף זה קצת מוזר פתאום להגיד כאלה פרצי רומנטיקה... מדי פעם יוצא אבל לא בצורה מובנת ומסודרת. אז כך אני בשנים האחרונות עובדת על שינוי מקצועי - לכן חזרתי לאוניברסיטה , נו מה לעשות , יש בית , ילדים , אישה וכו' אי אפשר לקום וללכת , אז בנתים עובדת ולומדת ... אבל בשלב זה מתחילה לראות תסוף של הלימודים ואיתם גם השינוי המקצועי .... עוד קצת לימודים וזהוא! עוד סימסטר אחד ובו לסיים שני סמינרים, ארבע קורסים משלימים ושנים שנתיים ונגמר התואר, וילה לתואר הבא (נרשמתי לפני שבועיים) האם החמצתי משהוא... לא יודעת, חיי הובילו אותי בנתיב מסוים, אולי חבל שלא חזרתי ללמוד לפני (אבל שוב איך יכולתי , אז היתי עסוקה בלעשות ילדים...) סה"כ בסוף יהיה מיקצוע כלבבי, ויש ילדים, יש בית , יש זוגיות... מה אוד צריך לבקש? ההחמצות הגדולות באמת הם כאלה שאין עליהן שליטה (לפחות לא לנו ולא באפשרותינו) כמו חבל שליא יצא לי יותר זמן להכיר את סבא שלי, את הסבתות שלי .... את הוריה של זוגתי... (הם פשוט הלכו מהעולם הזה לפני שאני הספקתי ...) סבא שלי נפטר כשהיתי בת 4, ולי רק נשאר לשמוע סיפורים- לצערי. הסבתות נפטרו בסביבות גיל 12 , לכל הדעות צעירה מידי כדי ממש לפתח איזה שיחה רצינית, שוב לצערי. לגבי הורי זוגתי - אמא שלה נפתרה לפני שהכרנו (מה שיש לי זה רק סיפורים) אביה נפטר לפני שלוש שנים... היה מבוגר מאוד כשהכרנו כך שגם פה - פספוס שלי ... אבל מה אני יכולה לעשות עם זה !הרי מוות זה לא אחד הדברים שבשליטה שלנו, מה שנישאר זה רק להשלים איתו! ולמצואת את מה שכן ניתן והקשרים שכן ניתן לטפח- את זה אני משתדלת לעשות !
)) הממ.. עדיין לא דיברתי איתם עם כל הקלפים בשולחן - כשאהיה מסוגלת לחשוף אותם מול עצמי.. אחשוף מעט מולם. למרות שהבנתי שהם מודעים... לא... כי כרגע אין לי בת זוג.. - אבל יש לי משו מתוק להביא למישהי שאני אוהבת...