את מדברת כאן על נקודה שמעסיקה
גם אותי לאחרונה, במיוחד ביום הזכרון הנוכחי. בשנה שעברה, ביום השואה הייתי באוסטריה. במקרה לגמרי היינו בוינה, ובמקרה נתקלנו באנדרטה לזכר היהודים האוסטרים (למעלה מ-65,000 יהודים) שנרצחו ע"י הנאצים. כמובן שהיו שם נרות זכרון, בוודאי היה טקס בבוקר. אך לדעתי לא היו מספיק נרות וזה ממש עשה לי רע. וזה גרם לי לחשוב השנה, אתמול, על מה יהיה אם אני אחיה שם. איך אני ארגיש בימים שכאלה. פתאום היה לי ברור שכפי שאת מציינת, יהיה לי יותר חשוב לשים דגש על ציון היום הזה... יהיה לי מאד חשוב, למשל, שלילדי יהיו ספרים כגון יומנה של אנה פרנק... גם יום הזכרון ויום העצמאות יקבלו משמעות חדשה... בהחלט אחד הדברים היותר בעייתיים.