וואו איזה סיפור ארוך
לפני החתונה יצאתי עם בעלי 8 שנים. היו עליות וירידות- הם לא משפחה חמה, והריבים שלי איתם נבעו כי היה קשה להם לקבל את העובדה שבנם גדל ומתפתח בזכות עצמו (ועזרה קטנה שלי). גרנו שנתיים ביחד לפני החתונה ופעם אחת הם לא באו לבקר.אבל כל אלא התגמדו לעומת מה שהם עשו לי בחתונה. אני חייבת לציין שגם אני לא הייתי מאה אחוז ולכך אני מודעת- אבל אני את שלי הבנתי, והתנצלתי בפניו על מה שלא הייתי בסדר. הכל החל מהעובדה שהעזתי לעמוד מול סבתא שלו, אצליהם במשפחה אין דבר כזה משפחה (הם די שכחו מה זה, יש להם בראש ובראשונה כבוד לסבתא- אפילו את ההזמנות לחתונה חילקה הסבתא ולא האמא) אני לא הייתי מוכנה שהיא תעשה את החינה(הכוונה למעשה עצמו- מריחת החינה בטקס) מכיוון שעלפי הנוהג את החינה כולה עושה משפחת הכלה, ואם ההורים שלי משלמים על החינה אז לפחות שיהיה להם הנחת לעשות אותה כמו שהם רוצים. ככה הנוהג. כדי להקדים מכה לתרופה- אפילו הגענו לביתה חצי שנה לפני החתונה ואף הסברתי לה מה רצוני ואיך הדברים התנהלו והיא הסכימה. אך בחינה היו לה תוכניות משלה והיא החליטה לעלות לטקס ולמרוך את החינה, אני נתתי לה לעלות אבל קיללתי אותה (ופה הטעות שלי) אבל מבחינתי פה זה נגמר. אבל מבחינתם זה רק התחיל- אמא שלו לא הגיעה למקווה, ובחתונה אף אחד ממשפחתו לא ניגש אלי להגיד לי מזל טוב- גם לא בחופה, השיא היה בשבת חתן כשעשו עלי חרם (כל האחים והאחיות- משפחה שלמה לא מדברת איתי) זרקו סוכריות בבית כנסת ואיחלו שאני אמות, שהילדים לא יצאו כמוני וכדומה..... לא ניכנס למה שהם עשו לבעלי- זה ארוך מאז אנחנו לא מדברים. מבחינת בעלי, עברנו תקופה קשה- אבל אנחנו אוהבים (אפילו יותר בגלל מה שהיה) והגענו לסיכומים שלנו- את ההורים שלו הוא הולך לראות כשמתחשק לו, אבל הוא לא אוכל אצליהם ארוחות שישי או שבת. לגבי המשפחה הגדולה הוא עדייין לא החליט וזה גם לא משנה לי כי כל מה שרציתי היה להתחתן איתו- ועשיתי את זה והיה כיף ואני מאושרת. אמא שלי אמרה לי משפט מאוד חשוב- אי אפשר להכריח אדם לאהוב אדם אחר" ואם את מתרגזת בגלל אדם זה אומר שהוא חשוב לך, ולכן תגיעי להבנה שהם לא חשובהים לך ויותר לא תתעצבני. וזה עובד אצלי- ואני כבר רואה סדקים בקרע שהם יצרו- הם מבינים שסבתא זה חשוב אבל מה שהם עשו היה לתת עדיפות לכבוד של הסבתא ולא לאושר של בנם. עכשיו בחזרה לשאלה- הרי אם אני כבר אדבר איתם זה או יהיה חסר משמעות עד שיהיו ילדים, או שלא אדבר איתם כלל עד שיגיעו הילדים: איפה עובר הגבול בין הכבוד שלי לבין טובת הילדים?
אך מאז החתונה איני מדברת עם משםחת בעלי. לי זה לא כל כך משנה אבל כולם אומרים לי שכשיהיו ילדים הכל ישתנה, ואני שואלת אתכם: הרי אם הם לא מקבלים אותי עכשיו הם גם לא יקבלו אותי כשיהיו ילדים והכל יהיה צביעות, אני לכשעצמי לא טובה מספיק אבל כשיש משהו שכן יעניין אותם וזה ידרוש את הסכמתי אז אני טובה מספיק? השאלה היא כזו: איפה עובר הגבול בין טובת הילדים, הכבוד העצמי שלי והזוגיות? שוב אני רק בתחילת דרכי- זו רק שאלה בבקשה אל תתקפו! תודה
