אז צריך לשבור את הקונצנזוס
ואני, עם כל הכבוד, מאמין שאת מיואשת, אבל שלא הרמת ידים, והעובדה שאת מנהלת את הפורום החשוב הזה רק מוכיח את זה. הנה כתבה של דן יעקובסון שאמר מה שאני אמרתי רק יותר ברור. ואני גם מסכים עם מה שהוא אומר על החשיבות של פיגורה כמו דויד גרוסמן מישהו להפגין איתו יום ראשון, 27 באוגוסט 2006, 9:23 מאת: דן יעקובסון, הארץ פרופ' דן יעקבסון סבור שדוד גרוסמן הוא היחיד שמסוגל להנהיג תנועת מחאה בעלת סדר יום אלטרנטיבי מדיני, חברתי ומוסריהזעם הציבורי כנגד אופן ניהולה של המלחמה ותוצאותיה הולך וגובר. בשלב זה הזעם עדיין אינו ממוקד פוליטית ונשען על קריאות מובנות כשלעצמן - גם אם לא בהכרח מועילות - להתפטרויות, ועדות חקירה וכד'. ואולם, מסתמנת אפשרות ברורה, אף אם חלק מדוברי המוחים מבין חיילי המילואים, המשפחות שכולות, תושבי הצפון ואחרים אינם מתכוונים לכך, שהכעס יוליד דינמיקה הרסנית, העלולה להיות מתועלת לאפיקים ימניים סמי-פשיסטיים. על כיוון כזה מעידות, למשל, המחאה נגד ההססנות והטענות שלא העניקו לצה"ל אפשרות להכריע את הכף ולהביא "תמונת ניצחון". החיבור של התהום שנפערה בין הציפיות שנופחו ביהירות על ידי ההנהגה המדינית והצבאית לבין תוצאות המלחמה, הכשלים הנוראים שנחשפו, המפולת החברתית בצפון והחשדות בדבר השחתה אישית והתנהגות פסולה החל מנשיא המדינה ומטה - כל אלה יוצרים תשתית לסיטואציה מפחידה בהשלכותיה ובאסוציאציות ההיסטוריות שהיא מעוררת. במידה רבה המצב קשה אף יותר מכפי שהיה כאשר ישראל חוותה את הלם הקרב הקולקטיבי בעקבות מלחמת יום הכיפורים, שכן אז נאחז ציבור המוחים באמונה כי יש תחליף להנהגה שכשלה בדמות יפי הבלורית - יצחק רבין ובני דורו. היום, בעוונותינו, אין "בצדו המואר של הירח" תחליף נראה לעין כזה. יש בשמאל אנשים שאינם חרדים מבחירות חדשות ולו גם במחיר ניצחון של הימין הקיצוני, בבחינת ייקוב הדין את ההר וברוח האימרה הטרוצקיסטית שלפיה צריך שיהיה רע עוד יותר כדי שיהיה טוב יותר. ואולם, הזמן שדורש תיקון כזה איננו עומד לרשותנו. האיום הגרעיני האיראני קורם עור וגידים ואם לא נשכיל לנטרלו על ידי הסדרים מוסכמים עם כל הגורמים במעטפת הפנימית שסביבנו - קרי סוריה, לבנון ופלשתין - הרי שמצפים לנו ימים קשים מאין כמותם. הסכנה הקיומית הצפויה אינה בהכרח חורבן פיזי מיידי, אלא ייאוש ותחושה של חוסר אונים שיניעו רבים וטובים לתהות אם ברצונם לגדל את ילדיהם בשכונה אכזרית ואוכלת יושביה זו. תחושה זו מועצמת על ידי אוזלת היד של רשויות המדינה בעורף ואובדן האמון במוסדות המדינה כנושאים באחריות לגורל אזרחיה. בשעה זו, בעיצומו של הוויכוח הציבורי הגועש ותחת רישומן המכאיב של הטרגדיות האישיות והקולקטיביות, חובה על מחנה השמאל - מעבר למפלגות השמאל - להניף דגל ברור. עליו להתייצב ולתרום את תרומתו להעלאת סדר יום אלטרנטיבי מדיני, חברתי ומוסרי ברור. נקודת המוצא אינה צריכה להיות רק המנטרה המוכרת והנכונה של מו"מ להשגת הסכמים עם כל שכנינו תוך נכונות לשלם את המחירים המתבקשים, אלא שאיפה עממית מופגנת להגיע לפיוס של ממש עמם. פיוס המושתת על שיח אלטרנטיבי לא כוחני, מתוך כבוד הדדי, כדי שנוכל כולנו - הם ואנחנו - להתפנות לשיקום המרקם החברתי, שיקום שהוא הסיכוי היחיד וההגנה הטובה ביותר מול כוחות ההרס הפונדמנטליסטיים. מתבקשת יוזמה לעריכת עצרת אזרחית רחבת היקף בשיתוף ארגונים חברתיים רבים ככל האפשר, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ראיית החוט המחבר בין הפיוס עם השכנים לשיקום הפנימי. רק בשילוב בין השניים יש סיכוי כלשהו לגייס את האנרגיות הפוליטיות הנדרשות. פרסומתדרושה עזות מצח לבקש זאת. אך סבורני שהדובר הראוי ביותר - אולי היחיד - בעצרת כזאת הוא דוד גרוסמן. עמדותיו הידועות, אמירותיו בעת המלחמה, בכירותו כאיש רוח וסופר, אצילות הנפש שלו ושל משפחתו, ולדאבון הלב - המחיר הנורא מכל שהוא עצמו ומשפחתו שילמו בנפול אורי בנו - הופכים אותו היום, אם ייאות להיחלץ לכך מתוך אבלו הכבד, לאבן שואבת המונים. אלפים רבים יקשיבו לו. כבר עתה נהפך ההספד שנשא על קבר בנו לטקסט מכונן. מלותיו המתונות, סגנונו הרך, דקות אבחנותיו, יכולתו המוכחת לראות את "האחר" והיותו נטוע בלב לבה של ההוויה הישראלית האותנטית הם הביטוי המובהק ביותר לשיח האלטרנטיבי שעל השמאל האזרחי להטמיע בישראל. * פרופ' יעקבסון הוא מרצה לאתיקה ארגונית וניהול משברים באוניברסיטת תל אביב ובמכללה למינהל וחבר מזכירות שלום עכשיו.